זה שקר ענק ואני גם ככה לא נפתחת בגלל.
אז בואו מבזבז כסף
די, עבר המון זמן אני יודעת שזה לא נכון בשבילי. אז למה?

עכשיו טוב, ויהיה טוב יותר..

אני בטעות.

 

ומשום מה זה לא מפריע לי

כרגע

בטח עוד מעט זה יתחיל להפריע.

שהלילה יהיה יותר חשוך

וואו אבא.
תודה.
פשוט תודה.
תודה לך עליה.
פתאום אני מבינה מה מתכוונים כשאומרים שמפגש בין אנשים הוא לא סתם מקרי.
תודה לך ששמת אותה מדריכה שלי.
תודה עליה.
פשוט תודה שהיא בנאדם כל כך מדהים.

והיה קשה.
אבל אחרי זה אפילו הצלחתי קצת לשמוח!
תודה לך השם יתברך.
תודה תודה תודה.

וגם על היום.
שהיה אפילו עוד יותר קשה.
שבכלל לא התכוונתי. אבל יצא.
ובעזרת השם יהיה טוב.

והצלחתי קצת לשמוח.
ואפילו נהניתי קצת בצביעות.
ובישבצ.
והיה בהתחלה קשה והייתי צריכה לאסוף את השברים מהרצפה, לקחת את עצמי בידיים וללכת.
אבל בסוף היה משתלם.

אבא תודה. פשוט תודה.

אבא אתה הוא המלך. ואתה מסובב פה הכל בהשגחה פרטית מדוייקת לכל אחד ואחת פה.
וגם לי.
והפגישות.
וזה היה קצת עמוס. יומיים ברצף.
אשכרה פתחתי את הנושאים האלו, שבחיים לא פתחתי ובחיים לא דיברתי וכלום, אשכרה פתחתי ושיתפתי שני אנשים.
אני לא מבינה איך היה לי האומץ.
כנראה שאני אולי כן מסוגלת.
למרות מה שקרה איתה.
אני רוצה לשכוח.
לשכוח ולסלוח.
אבל קשה קשה קשה.
כי היא הרסה אותי.
אז איך אפשר לסלוח?
והיום ממש נזכרתי בזה. וגם אתמול.
והיה לי קשה. ממש.
עדיין לא הצלחתי לסלוח.

והיום למדנו שהרב זצ"ל אמר שהטעות של מחנכים היא שהם לא קולטים את הנפש שמולם ומלמדים בצורה שלא טובה והורסת את הנפש.
ופשוט חשבתי עליה.
וכמה שזה נכון.
וכמה שזה יכול להרוס ולפגוע.
פשוט להרוג.
אבל בתכלס מה יועיל לי אם אני לא אסלח? כלום.
אבל פשוט קשה לי.
לא מסוגלת.

אני צריכה לנסוע לים.
ולשבת מול הגלים.
ולהקשיב להם.
ולחשוב.
ולצעוק.
אליו יתברך.
ואולי אצליח גם לבכות. אולי.
אני חייבת את זה.
אבל אין מתי.
ואין איך.
ואין לי אומץ.

אבא תן לי כוחות!!!!!!!!!!

בלי שום קשר להאם הוא היה רע או טוב.
הוא היה וזה מה שחשוב. כשהוא עדיין הווה הרבה יותר קשה לעשות לו אידאליזציה.

ממד.
להשאר?
או לא?
תמיהה.

הוא מת
משהו נדבק בי
חי ונשאר

העמקות
השנינות
הדבקות העיקשת

האהבה
הרצון
התורה
התפילה והצחוק

לא שבעה, לא שלושים ולא שנה.
רק עוד יום של נסיון למלא את הריק.
העלאת זכרונות ממחסנים מעופשים.
עוד בקשה לשמוע ולראות.
עוד רצון לקבל ולספוג.

עוד תחינה על האש שכבתה
על המעיין שהפסיק לנבוע
על השיר הקטוע



לא שוכחים.

כל, במעין הקלה.
הפסדתי.

אבאאא תן לי כוח!!
טאטעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעעע!!!!!!!
באלי לצרוחח!!!!!
אאאעאעאעאאעאעאעאעאעעעעעעעעעעאאעאעאעאעאעאעעעאעאעאעאעאעאע!!!!!!!!!!
ושבת.
ופעולה.
לבד.
כשאני קורסת ממזמן.
אבאא איך אני עושה את זה???

אני לא חושבת שהניק שלי נכון.
אני לא מצליחה להאמין בזה.
כי עובדה.
יש ייאוש.
ואני בתוכו.

אויש.
למה.
אבא.
למה.

אולי פשוט נכתוב כאן את כל הדיבורים שאפשר. למתוח קווים ביד רועדת ומלאת חשק של תינוק, פעוט צעיר שבא לגן, מתרגש מהמפגש. הגננת והילדים. מכל החדש הזה שכל פעם קורה. מציץ לו מעבר לפינה. לתפוס ביד רכה את העיפרון באחיזה לא אפשרית כתיבה ולשרבט קווים מקוטעים על דף לבן חלק. בלי כל הפסים האלו שמכניסים אותך לשורות. כתמים ועיגולים. קוים קוים קוים. ולא לחשוב עליהם. הם פשוט זורמים לבד באוויר. אתה רק תופס בהם את הקצוות ומטיל אותן על הדף. בסוף מישהו כותב לך 'ם יפה מאחורה כדי לא להפריע, קורא בשם שלך, נוגע בו. שם. שם זה גבול ביניים. מקום בר ייחוס, בין המוגבל לאינסופי. לעצמות עצמה אין איך להתייחס, הכל בה חסר מילים, מלא שתיקה, ודממה רוחשת. ומתקרבות המילים לאט לאט, צעדים זהירים של לילה. אל מעבר לדממה, להיכנס אל מרחבים שיוצרים זיקה, שיוצרים קשר, תקשורת, התקשרות נפש בנפש, חיבורים. ששם מהווה השם מקום לאיזה. מעין אחיזה קלה, רפוייה ומשוחררת בבלתי נאחז. קצת התייחסות לחסרות ההשגה. לכל אחד השם שלו, השם שמאיר בו. רצף אותיות שכזה שמאפשר את המגע. אולי לפני שם יש ניגון, "דע לך שלכל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד, משלו. דע לך שלכל עשב ועשב, יש לו ניגון מיוחד, משלו". כל הוויה אוחזת בתוכה טיפות עמומות של דממה. של הוד קדום ומנגנת לה שירה, משלו, ממנו. ולהתחיל להקשיב לכל הצלילים ההם שעוטפים בנו בחיים. להכניס בהם את המחשבה ולצלול אל הים הזה. להפריח בדמיון עלים נושרים של סתיו. וזרזיפים דקים של חורף רטוב ומבריא. להיכנס אל תוך השמח, אל העליצות וההדר. לחוש את הצבעים, את הריח של השמחה. את האור. הקולות שנובטים ממנה. להשתכר מההרגשה של הכניסה אל. להיכנס. ואל הקודר, אל התהום. לשרות בו. להיות נוכח. לשמוע בקולות הצלולים, בזרימה של המעיינות בתחתית. ולגעת. להתלכלך מהצבע הנוזלי שלו. וממנו להניע את האווירים.
כל ההתייחסות ההיא.
ולהיכנס גם אל עצמך.

ואני רועדת.

כתבה של סוכנויות הידיעות באתר וואלה:

ככה פייסבוק ואינסטרגם גורמים לנו לבחור או לפסול יעד לחופשה

ככה פייסבוק ואינסטרגם גורמים לנו לבחור או לפסול יעד לחופשה - וואלה! תיירות

נכון?


















בכלל לא.


















אז למה לנו לחיות?














עדיף להכנע לחולשה.

אבא.
תעזור לי.
אני לא רוצה להכנע.
לא עכשיו, אבא. טוב?