כתבה באתר nrg:

בעזרת פייסבוק: אנשים טוענים שחזו את מתקפת הליצנים

http://www.nrg.co.il/online/7/ART2/897/557.html

והוא יהיה קיים תמיד. תמיד.
ולא משנה עד כמה אני אתאמץ.
לא משנה כמה אעשה.
הוא פשוט שם.
שלום כלום.

ואני גרוע בלכתוב.. וכבר אין לי אתגרים..

אבל 12 השעות האחרונות היו קשות
קשות באמת
כמה שזה היה עמוק
לא ידעתי..
אבל יצאו לי דמעות
אחרי הרבה זמן שזה לא קרה
והם פשוט נשפכו
בלי לחשוב
רק רגש

אני סתם עושה סיפור..
אני יודע
אבל אני לא רגיל לבכות..
שכחתי כבר מה זה..
ופתאום זה בא

אבל מזל שזה היה מהר
כי הזמן מקשה
והזמן גם יעשה את שלו
אבל ההתחלה קשה

אבל זה נתן לי כמה תובנות פסיכולוגיות
על משמעות הרגש
על העוצמה שלו

ובהסכלות חיובית
זה יוסיף לי מלא בהדרכה
ובחיים

ויש כמה דברים שלא הספקתי לברר
ו...
אוף
בכיין שכמוני..

וברוך ה'
די התאוששתי!!
די..
יש עוד הרבה..

(ואני מתלבט אם לכתוב את זה
אבל) הייתי רוצה לדעת מה קורה?
איך ההתמודדות..
אפילו ברמז..

עכשיו באופן ישיר.

מה תגיד, מה תגיד לו?!

איך תעמוד כנגדו?!
טומאה אחר טומאה. בזבוז אחר בזבוז.
הוא מתחרט שהוריד אותך לפה?! תקווה מאוד שלא. נותר לך יותר מדי עבודה. ואתה. אתה ממשיך להוסיף עליה.

'שחולה יצרים אני'. זה מה שישאר לך לומר.

זה לא פשוט.

פףף...

אני גרועה בלפרוק דברים שכאלה ולהסביר...

אוף.

מורכב.

 

ויש בפרוזה.

אוף!

אין לי מילים ברגע זה.

הם נעלמו. כולם.

נעלמו.

ביחד עם עוד כמה דברים.

אפילו שזה נכון וזה מה שצריך. ואני יודעת אתזה.

אבל..

אבל!

אבל אני בוערת את זה.

שמחת בית השואבה.
הם רוקדים.
אני עומדת, לבד ומסתכלת,מנסה לשאוב כוחות.ופתאום ראיתי אותו.
בחור, עם כובע וחליפה וזקן בכסא גלגלים. אני זוכרת אותו משנה שעברה.
הוא הצטרף למעגל הרוקדים. אמנם בצד, מתאמץ אבל רוקד. כמו כולם. לא נותן לגוף הנכה שלו לכלוא אותו. להיות עצוב.
ראיתי את פניו המתאמצות, ראיתי אותו לא מוותר, רוקד בדרך שלו. ואני? אני בוכה מהתרגשות.
.
אנשים שלא מוותרים בגלל מגבלות גופניות; הם אנשים מדהימים וטהורים. .

בכיתי כי הוא הרטיט לי את הלב.
המראה שלו, ההתאמצות שלו- הניע את הכסא שלו לבדו כל כך הרבה זמן,
הידיעה הזו שהוא רוקד בצורה שונה מכולם.

מתישהו אני אהיה רגישה פחות
מתישהו אני לא אבכה מכאלה דברים

כל כך רציתי ללכת להגיד לו שהוא אדיר.
שהריקוד שלו שווה את ריקודי כולם.
כל כך רציתי לנטוע בו כח.
להגיד לו שהוא אדם מדהים. שאני לומדת ממנו הרבה.
שאני מרגישה אותו.

הי, דמעה, תפסיקי להרטיב לי את המסך.

(פתאום גם ראיתי ילדה שדומה לאחיינית שלי ואז בכיתי בכיתי בכיתי מגעגוע עז
אני מתגעגעת למגע שלהם, אנשי חיי)

לא.

סימן לבאות.

טיפשה.
דיי.

תמיד ידעתי שאתה קיים

לא ידעתי כמה שאתה מפוצל

כמה מורכב

וקשור אלי פנימית

לא עיכלתי  שדבר כזה יכול להיות קיים

 

כ"כ היה לי טוב וכיף שנפגשתי עם מהות אחת

ומאז טפטוף יומי נגיעה מהמהות הזאת

למה זה כ"כ קשה לבוא מולי?

אולי כעס ? שנאה? 

לא ידוע

באמת שלא

 איזה כוחות מיוחדים ואדירים יש לך

לפעמים לא ידוע כיצד אוכל להתמודד איתך

ואצטרך

כי זה הייעוד שלי ולכך נוצרתי

כ"כ כעסתי על הפיצול הזה ו"חוסר ההתמודדות "

עד שנזכרתי בפרק של המומינים על הילדה של המכשפה

שמרוב שפגעו בה והתעללו הפכה לבלתי נראת 

ואני נאלצת להתמודד עם דמויות ולא עם מהות אחת שכל כך אהבתי

כל כך התחברתי

כל כך נהנתי

אני ממש מתגעגעת וקשה לי 

שבתי ושברתי.
כאב. כאב. רוע. רוע.

נותרתי שבור. ללא שוני והבדל.

האם יש תקווה לאחריתך?

סתם השיר.

והוא רוצה להרגיע,

ויש את כול הזמן שבעולם לטעות ולקיים, לבנות ולפרק, ביחד או לבד.

נכון יש זמנים רחוקים, יש עליות ויש אתגרים

אבל לא צריך דאוג מפחדי האנשים

אלוהים גדול ולכולם יש מקום בחיים.

 

אז כן הורדתי לחץ מזה בזמן האחרון

הציל לי תחיים,

אז אם גלים באים ועולים,

אני לא דואג,

תמיד אחרי הגלים יורדים, יחד עם הלהבות, עם התקוות המיותרות, הרצונות המוגזמים, קצת רוגע, גם מחרוזים,

ומשקלים

לאחרית לבוא

 

בס"'ד

 

אז אמרתי שזו לא כל התמונה.

והאמת שזה באמת הופך את עצם העניין לאופטימי.

 

אבל בכל זאת ב"כי הולך האדם" וב"וישב העפר" קצת דמעתי.

 

כ גם במדעך מלך אל תקלל ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל הכנפים [כנפים] יגיד דבר א שלח לחמך על פני המים כי ברב הימים תמצאנו ב תן חלק לשבעה וגם לשמונה כי לא תדע מה יהיה רעה על הארץ ג אם ימלאו העבים גשם על הארץ יריקו ואם יפול עץ בדרום ואם בצפון מקום שיפול העץ שם יהוא ד שמר רוח לא יזרע וראה בעבים לא יקצור ה כאשר אינך יודע מה דרך הרוח כעצמים בבטן המלאה ככה לא תדע את מעשה האלהים אשר יעשה את הכל ו בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים ז ומתוק האור וטוב לעינים לראות את השמש ח כי אם שנים הרבה יחיה האדם בכלם ישמח ויזכר את ימי החשך כי הרבה יהיו כל שבא הבל ט שמח בחור בילדותיך ויטיבך לבך בימי בחורותך והלך בדרכי לבך ובמראי עיניך ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט י והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך כי הילדות והשחרות הבל א וזכר את בוראיך בימי בחורתיך עד אשר לא יבאו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ ב עד אשר לא תחשך השמש והאור והירח והכוכבים ושבו העבים אחר הגשם ג ביום שיזעו שמרי הבית והתעותו אנשי החיל ובטלו הטחנות כי מעטו וחשכו הראות בארבות ד וסגרו דלתים בשוק בשפל קול הטחנה ויקום לקול הצפור וישחו כל בנות השיר ה גם מגבה יראו וחתחתים בדרך וינאץ השקד ויסתבל החגב ותפר האביונה כי הלך האדם אל בית עולמו וסבבו בשוק הספדים ו עד אשר לא ירחק [ירתק] חבל הכסף ותרץ גלת הזהב ותשבר כד על המבוע ונרץ הגלגל אל הבור ז וישב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה ח הבל הבלים אמר הקוהלת הכל הבל ט ויתר שהיה קהלת חכם עוד למד דעת את העם ואזן וחקר תקן משלים הרבה י בקש קהלת למצא דברי חפץ וכתוב ישר דברי אמת יא דברי חכמים כדרבנות וכמשמרות נטועים בעלי אספות נתנו מרעה אחד יב ויתר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה יגעת בשר יג סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם יד כי את כל מעשה האלהים יבא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע

שי מיקה יפרח הייתה חברה של תאיר ז"ל (להבדיל מפוסעת שתזכה לאריכות ימים ושנים).

מה שקרה מסביבה בשנה וחצי האחרונות היה מטורף ואני אנסה להסביר:

שי ותאיר הכירו עוד בגן הילדים. תאיר היא זאת שבחרה בשי כחברה שלה.

שי גדולה בשנה מתאיר.

שי ותאיר תכננו ביחד להיות מפורסמות בעולם ושתיהן רצו ללמוד בבי"ס לאומנויות הבמה.

באותו יום נורא שתאיר מתה ,שתיהן ישבו על פרגולה שבחצר הבי"ס בין 1:00 ל1:15. 

ב-1:15 תאיר אמרה לשי שהיא הולכת ל-2 לשניות לברזיה, וכך עשתה.

ב1:30 שי הלכה לבדוק למה תאיר לא מגיעה- וראשית שי הלכה לברזיה.משלא מצאה אותה שם,

 התיישבה שי בספסל שליד הברזיה בתוך מבנה הבי"ס.

כעבור כמה דקות חזרה שי לכיוון הפרגולה ומשם יצאה מהבי"ס והלכה לחפש את תאיר בתחנות האוטובוס.

בסביבות 3-4 משבוששה תאיר לחזור לביתה, התחילה אילנה אמה, לדאוג ולהרים טלפונים לכל העולם.

כך שי הגיעה לביתה של אילנה- כאן מגיעה גרסה מוזרה שטוענת ששי אמרה לאילנה שתאיר הלכה לשירותים.

אני מעריך ששי התבלבלה או שאילנה התבלבלה, כי למשטרה אמרה שי שתאיר הלכה לברזיה.

בסוף 2015 פורסם כי שי נכנסת לבית האח הגדול (תוכנית ריאליטי) ואכן כך קרה.

מיד התחילה חרושת שמועות ברשת וכתבות רכילות על הקשר שבין שתיהן ועל כך ששי ידעה שתאיר נמצאת בסכנה. אני עונה לציבור שטוען כנגד שי כך: שי לא חששה שיקרה משהו לתאיר כי קצרין היתה מקום שקט שאפילו בלילות היו משאירים את דלתות הבתים- לא נעולות. אין שום סיבה לחשוד בשי שהיא מסתירה מידע יותר מאשר כל אחד אחר בקצרין. רק העובדה ששי הפכה להיות מפורסמת גרמו לכל חצי הביקורת להיות מופנים כנגדה. אולם, אותם אלה שהעבירו לה מוסר, מן הסתם, שברו שמירה בצבא ובעצמם הסתירו מידע על עבריינות שהיתה באיזורם. בקיצור: צבועים.

אף אחד לא יקבע לשי איך להתנהג כלפי חברה שלה. תאיר עצמה הייתה גאה מאוד בשי.

 

ולמה ששי תוותר על החלום שלה בגלל שחברה שלה מתה? 

 

הבלחיות הורסת כל חלקה טטובה.

אשמח שדי.

תודה.

אני.

 

ממש.

הדמעות שפרצו ךהם..

כאילו.. מאיפה הגעתן??

מאיפה???

אני יודעת שלא תבינו עד הסוף.
ובכל זאת.

(הלוואי שיהיה פה לרגע ריק ומוסתר)

הִנְנוּ מַתִּירִים לְהִתְפַּלֵּל 
אֶת העברינין
והמוכים
והחולים
והמוזנחים.

אֶת כָּל פינות לֵב אפלות,
שנעולות עַל סוֹרַג;
שֶׁלּא יִתְגַּלּוּ, 
שֶׁלּא יִגָּלוּ.
הֵן מוחרמות, ואסורות. 
נָדַרְתִּי; הֵן לֹא אֲנִי. 

מותרים לָכֶם, 
מותרים לָכֶם,
מותרים לָכֶם.

לפי קרוליין גליק-לא.

אני עצמי עוד לא בטוח בזה.

בכל מקרה, הנה הכתבה של קרוליין גליק באתר מעריב:

אותה גברת: במבחן המעשה טראמפ לא פועל אחרת מאובמה

אותה גברת: במבחן המעשה טראמפ לא פועל אחרת מאובמה

אני רוצה לראות שינוי,במחשבה שלך,בכתיבה,

ואז אני אדע

שאפשר,שאולי יש בשביל מה...

 

 

 

לבנתיים אני אמות ואתפתל בשם החוסר וודאות

לפעמים ממש באלי להישאר אני.

ככה. בלי עריכות ובלי שלל דברים שכאלה...

 

ולפעמים ממש באלי לחזור להיות הילדה הקטנה של פעם.

כזו שלא מבינה וחושבת לעומק יותר מדי.

לא מתפלספת עם החיים ועם ספקולציות שונות ומשונות.

לא מבינה את ההשלכות של *כל* המעשים שעושה

לא מתפדחת או מה-שלא-יהיה ונמנעת מלומר שלא טוב לי ולא נעים

 

ילדה

שזורמת עם החיים

וחיה אותם.

 

אז בסדר, בתור ילדה היו לי בעיות של ילדות.

כל מיני. ולא שאני באמת זוכרת אותן ואת מהותן.

אבל אז זה היה מה שהעסיק.

 

ואז לא ידעתי המון דברים

שהיום אני יודעת.

 

ואולי במבט לאחור

ואולי בעצם עכשיו,

אם הייתי אותה ילדה של פעם

עם קצת ידע רלבנטי ממה שאני יודעת היום

אולי אז הייתי יכולה לשנות דברים

לעשות אחרת

קצת

לשנות

לנסות

ואז גם ההווה היה אחר.

 

אולי.

והבנאדם המדהים ההוא צריך לראות אתזה

ובאלי עידוד

ממישהו שמכיר

שיודע

שמבין על מה מדובר

למרות שלא אמרתי כלום

 

ולפעמים האשמה הזו שרובצת עלי.

פעמים יותר ופעמים שפחות

אבל כשהיא רובצת-

אז...טעטע למה דווקא אני???

 

אתזה נגיד היה מועיל במובן מסויים אם לא הייתי יודעת בהיותי ילדה.

לא חושבת שזה היה מוסיף.

ואם כן-

אולי הייתי זורמת עם זה הלאה.

בלי ספקולציות

ובלי האשמות עצמיות

ובלי חרדות

אלא גודלת כמו כל ילדה אחרת

שלא חושבת על מה יהיה

ואם וכאשר

ובכלל כשהכל זה רק בספקולציה

של אילו...

ואם זה בכלל יקרה

והלוואי הלוואי שלא!

 

כי אז

לא הייתי מדי מודעת לדברים

ולא מדי חושבת לעומק ועד הסוף

על החיים

שלי ובכלל

אז...

אז הייתי יודעת וממשיכה הלאה.

שמעתם?!

ממשיכה.

הלאה.

ולא נותנת לדבר הזה להיות נוכח עד כדי כך.

 

ואולי ככה הרבה דברים לא היו.

ואולי

אולי...

 

אני לא אוהבת הרבה דברים.

|חושב|

ויש לי דברים שאני כן אוהבת

|חושב|

בכלל אני צריכה כל מיני דברים

|חושב|

אעעע...

כמה אני חושבת בלילה אחד?????

|חושב|

אוף.

יש יתרון גדול בלחזור להיות הילדה של פעם....

נשבע זה קצת מעבר לאפשרי

קצת מעבר לטבע,

זה קצת מעבר להיגיון

וקצת מעבר לקצת יכול.

 

זה שובר אותי, אני לא יודע אם את יודעת,

זה ממותת,

זה מחריך ליבנות ולהחזיק לבד,

זה מכין אדמתך.

 

אני יודע, זה קצת ילדותי וקטנוני,

קצת תלותי ורכרוכי,

להיתלות בקשר שחלף מהעולם,

לא נעלם, אבל מחכה לבוא הזמן.

 

אי לי מוסג מקלום, לא יודע ום דבר

הכול מאת מסובב העולם, הכול מאיתו נגזר,

אז קשר היה טוב מטוב, כווון לטוב ואחריטו טוב

אם רק יכולנו לפזר העננה

לגלות השכינה

דרך החוכמה

אם רק יכולנו

והיה לאיש אחר.

 

אני, נשמתי, חיי,

גופי וממוני

כולם לאיש אחר

שיבוא שיכח שיתלוש שאנבור, שיתן לי סיבה להיתגעגעה לעצמי,

סיבה לעמוד על שני רגלי ולהילחם מאהבה.

 

 

אבא, תודה על כול הנסיונות והמניעות,

העצם תודה על חיי, כי מה הם אם לא נסיון אחד גדול

 

פעם דיברתי עם איזה דוס דוס, מהאיכותיים, אבל מהשמח

לא מהזן הלחוץ,

הוא עושה לי " אותי לעולם לא תצליח לשכנע במציאות אחרת חוץ מהאמונה"! 

אני עושה לו " מה לעולם, כעעעפרע?"

"אין, לעולם, אותי לא תצליח לשכנע, אני מאוהב!"

 

אני מנסה לפגוע בברווזים שחורים בחושך, הלווי הייתי יכול קצת להיתקרב להבין מה את רוצה.

לא יודע אם החצי השני אבל בטוח, בטוח משהוא מהנשמה, לא יודע כמה גדול וכמה קטן,

אוהב, בעל המניעות.