פורום ריק ומוסתר (עמוד 1091)

עם סיבה בלי היגיון.

לא מצליחה להבין שהאנשים האלה לא יחזרו עוד.

אפשר לבכות עליהם באזכרה.

לא. אני לא קולטת את זה.

אני מנסה לחנוק.

זה לא הולך.

העיניים נהיות אדומות מרגע לרגע.

אין לי כח יותר. 

|מרים ידיים|

למה אתה לא עשית זאת קודם

יפה שהתחשבת בנו החלשים אז למה אתה נשמע כל כך רחב עין ואמין?!

ודאי אינכם מבינים איך פוגע אני רק במרכז המטרה ומעולם לא מפספס אפילו בסמ


הכל תלוי בקשת בחץ ובמטרה!








יורים את החץ ואז מסמנים את המטרה ...

כל הלא ברור הזה. כל החוסר וודאות.
יום רביעי זה עוד שלושה ימים.
צריך למצוא מקטם לברוח אליו. אני חושבת שירושלים זה הכיוון.
אני חא אשאר בבית כי אז יהיה לי קשהצלגמרי.
ותודה לכל המעודדים לגבי היום הזה. <צ>
אני לא רוצה שזה יגיע.
וזה קרוב. קרוב מידי.

אני? אני.

הראש שלי בכלל לא נמצא שם.
הראש שלי מרחף בעולם המחשבות כבר תקופה ארוכה.
אני חייבת לנחות. להתאפס על עצמי. להחליט מה אני רוצה מחיי. איך אני רואה את חיי.
ההחלטות האלה דורשות עשייה. ויש לי עשייה עד ר"ה.
אחרי זה אני טסה והכל נעשה לחוץ, כבד, הזמן מתקתק.

אין לי כח לגדול.
אין לי כח להתחיל את החיים האמיתיים.
אין לי כח לחשוב על מי יהיה האיש שלי.
אין לי כח להחסיר נשימה בכל פעם שאני חושבת על העתיד האפור, המטושטש, המאיים להחריד.

איך באלי שירות לאומי.
איך באלי עוד שנתיים של להיות אמנם בוגרת, עצמאית. אבל עדיין שטותניקית כזאת. עדיין ילדה באיזה שהוא מקום.

עוברות בי מחשבות מלחיצות.
סתם, אם הייתי ממשפחה לא רגילה, הייתי יכולה בקלות לפרוץ גדרות, מוסכמות. אבל לא.
והמצפון שלי גם לא נותן לי.
ושאני מבינה שאני מכאיבה, אז אני מתפרקת. לא באלי.

למה הכל ככ מסובך
למה אני כזאת טפשה

אני רוצה להעלם
אני רוצה לא להיות אני
אני רוצה שישנאו אותי
אני רוצה
לא להיות קיימת.

אין לי כח למשפחה.
לשאלות.
לעומס.
סעודות ארוכות שלא נגמרות.
למה את לא עושה את זה ולמה את לא בודקת שם.
ככה. מפגרים.
אולי כי חשבתי על כל רעיון שאתם מציעים כבר שלוש פעמים לפניכם?
אולי כי קצת מפריע לי יותר ממכם המצב?
לא, אין לי כח לשיחות עם אמא על למה מה ואיך.
כן אמא, אני לא כמו הבית.
תתמודדי.
די. די.
אני לא מסוגלת לשמוע יותר שאלות.
עוד מילה אחת ואני מתחילה ללכת עם מכנסיים.
המון נושאים כואבים שעולים ב24 שעות מסכנות.
שבת זה סבל.
שבת זה דבר שאין לו סיכוי להיות טוב.

 

לא יודע למה אני עצוב.

(סתם, אני יודע, אני לא אספר לכם).

לא רוצה שוב התחלה.

לא רוצה שוב להכיר חברות חדשות.

לא רוצה שוב שיכירו אותי.

לא רוצה שוב לחפש את המקום שלי.

לא רוצה שוב להסביר לאנשים למה אני שוב עוברת אולפנא. כן, זה שהקודמת נסגרה לא עושה את זה טוב.

לא רוצה שוב להתרגל למבחנים, לעבודות, לסגנון.

לא רוצה מליון שבתות אולפנא.

לא רוצה להיות אחת מתוך ארבעים בכתה.

לא רוצה רחוק מהבית והאחים.

לא רוצה ללמוד במקום שהוא ברירת מחדל.

לא רוצה לבכות על זה שוב.

לא באלי ללמוד שם, לעזאזל.

 

נמאס לי.

 

 

 

ה'. לאן כל זה מוביל?

איך בדיוק זה אמור לקדם ולבנות אותי?

 

לא, אין לה סיפור חיים טראגי.
היא נולדה למשפחה שלמה, חמה ואוהבת.
רצו אותה ואהבו אותה.
היא נולדה למציאות ורודה.
החיים נועדו בשבילה ובשביל אנשים כמוה.
אין לה זכות להתלונן. היא נולדה למציאות שאנשים היו מתפללים אליה.

היא נולדה למשפחה אוהבת מאד,
משפחה שגם שונה מאד מהסביבה שלה. אחרת ושונה.

מגיל קטן, היא אחרת מהמשפחה שלה.
המשפחה שלה אחרת מכולם והיא אחרת מהמשפחה שלה.
היא אחרת מהכל.
היא אחרת מהעולם.
היא היא. ורק היא.

היא זוכרת את עצמה מתביישת להגיע בתחילת שנה ללימודים בכיתה ד. כי היא שונה.
היא לבושה שונה משאר הבנות שמסביבה. היא נמוכה בצורה קיצונית. היא אחרת, וואו כמה שהיא אחרת.
היא זוכרת גם את הקושי הלימודי שלה, היא חכמה. חכמה מאד. אבל מגיל קטן, היא לא מצפה למאה. אף פעם.
היא יודעת את החומר, היא משתתפת תמיד בשיעור, היא לומדת. והיא לא מגיעה לתוצאות האמיתיות שאמורות להגיע.
כולם מסביב תמיד עודדו אותה, אמרו לה שהיא מסוגלת, שאין סיכוי שהיא לא תצליח במה שהיא מנסה.
לימדו אותה שלהיות שונה זה טוב. שלהיות אחרת זה טוב.
ש"אנחנו אחרים, נכון. לא צריך להיות כמו כולם"
לימדו אותה שלהגיד "לכולם יש" זאת קללה.
ובאמת לכולם היה. ולה לא.
והיא לאט לאט למדה להסתיר. היא למדה שאסור להגיד שקשה לה.
היא למדה שאסור לה להגיד שהיא לא מצליחה, כי היא כל כך יכולה להגיע לתוצאות טובות, כנראה שהיא לא מספיק השקיעה.
היא היתה מראה לכולם ששמונים זה הציון שמתאים לה. שזה המאה שלה, למרות שהיא יודעת שאם רק היא היתה מקבלת קצת עזרה אז, היא היתה מקבלת בקלות מאה.
היא למדה להראות לכולם שהיא גאה בזה שהיא דוסית הרבה יותר מכולם. כי היא חייבת. אסור לה להגיד שלא טוב לה, שהיא לא מסתדרת עם השוני הזה.

בכיתה ז הכל נהיה קשה יותר. הרמה הלימודית עלתה, ואיתה הקשיים.
החברות נהיו חלק הרבה יותר משמעותי בחיים שלה והיה לה יותר ויותר קשה להיות אחרת מהם.
אז עזרו לה קצת בלימודים, אמרו שהגיוני שיש קושי בכיתה ז, זה שינוי גדול והיא רק צריכה קצת דחיפה. ובאמת נתנו לה דחיפה, דחיפה קטנה.
דחיפה שבעצם הרסה את המצב.
דחיפה ששוב גרמה לפער להראות הגיוני, שוב היה נראה שהיא מצליחה בהכל.
ובעצם, היא היתה צריכה יותר מדחיפה, היא היתה צריכה שירימו אותה לרגע לגמרי. עד למעלה.
כי דחיפה קטנה שוב גרמה לה להסתיר את זה שהיא לא מצליחה.
היא הסתירה את עצמה האמיתית, היא למדה להיות הסביבה. היא למדה להסתדר עם הכל. ולזרום. רק לזרום. ולהיות כמו שהחליטו שהיא צריכה להיות. כמו שהכינו לה את החיים מראש.

בגלל השוני הזה, היא מעולם לא הרגישה שיש לה את המקום שלה.
אהבו אותה, תמיד אהבו אותה. תמיד היו לה חברות, תמיד היו אנשים מסביבה.
והיא מעולם לא הרגישה שיש לה את המקום שלה האמיתי. שבו היא תרגיש בנח להיות היא האמיתית.
והיא האמיתית היתה כל כך חסרה לה. היא היתה בוכה בלילות לכרית בלי סיבה, בלי למצוא את הסיבה.
היא הרגישה שרע לה ולא ידעה למה.

היא תמיד היתה מפוחדת.
היא נהיתה חסרת ביטחון.
היא פחדה מהכל.
היא פחדה מכל דבר שאולי יגלה לעולם כמה.. היא לא מה שהוא חושב.

ואז.. אז התחילה כיתה ט.
היא יצאה מהבית לפנימיה.
הקושי הלימודי גדל. מאד. אבל היא בכלל לא ראתה אותו, כי היא פתאום היתה חופשיה.
היא פרצה גבולות בלי סוף.
היא הלכה נגד העולם.
האולפנה שנאה אותה, לא העריכה אותה, לא עזרה לה בכלום.
הם לא ידעו שבעצם מה שהיא צריכה זה חיבוק ואפשרות להמשיך את החיים בדרך היחודית שלה.
שכן, היא עדיין שונה, היא תמיד תשאר שונה, אבל היא שונה בדרך שטובה לה. דרך שהיא אוהבת. דרלך שהיא בחרה בעצמה.
היה לה טוב חברתית. בנות הכירו אותה. אותה, לא את הסביבה.
היא יצרה לעצמה קבוצה של בנות שטוב לה איתן.
היתה לה תקופה מדהימה חברתית.
תקופה שהיא לא מפסיקה להתגעגע אליה.
זאת היתה הפעם הראשונה בחיים שהיה לה את המקום שלה, שהעריכו אותה האמיתית.
היא פתאום הכירה את עצמה.
אבל ביחד עם זה היתה האולפנה. האולפנה שכעסה על הנסיון שלה להשתחרר.
שניסתה שוב, להחזיר אותה לקו התקין.
שאמרה לה שהיא מסוגלת. אבל לא משקיעה.
שהיא חכמה. אז למה היא לא מצליחה?
היו לה הכוחות להילחם בהם, באנשים שניסו להחזיר אותה אחורה. למקום שהיא היתה קודם.
אבל בשלב מסוים היא נגמרה. היא לא היתה מסוגלת יותר.
הם הראו לה בכל דרך אפשרית שהם לא מעריכים אותה, דאגו שהיא תפנים מעצמה שהם לא רוצים אותה שם.
היא נגמרה לאט לאט.
הדבר היחיד שהחזיק אותה היה חברות.
בשלב מסוים אפילו זה כבר לא. היא היתה מגיעה לשם, ונכנסת למיטה. וישנה. וישנה. וישנה.
בשלב מסוים היו בה איזה שהם כוחות. היא ברחה מהבית. היא הודיעה לאולפנה שהיא עוזבת ודי.
ההורים שלה תפסו אותה והביתה היא בסוף חזרה.
האולפנה העיפה אותה לכל הרוחות והוכיחה לה כמה היא שנאה אותה כל הזמן הזה.
הם לא עזרו לה אפילו טיפה בכל התקופה שהיתה אחר כך. והיתה קשה, כל כך קשה.



היא כעסה על ההורים שלה המון בלי סיבה. לא הצליחה לאהוב אותם.
היא כעסה על עצמה ופחדה להגיע לזמן שהיא חושבת לבד.
היא הרגישה שרע לה ולא ידעה למה.


אז כן, היא עדיין בהמון בלגן. זה יצר מצב שכרגע אין לה איפה ללמוד.
כן, יש לה עדיין כעסים שהיא לא יודעת מה המשמעות שלהם.
אבל היא מכירה את עצמה.
היא מעיזה.
היא חוצפנית, היא מסוכנת, היא נועזת.
אבל מותר לה.
כי ככה היא מלמדת את עצמה דברים שלא נתנו לה ללמוד בילדות.

היה לה מפחיד לגלות את כל זה.
אבל היא כל כך גאה בעצמה. היא גאה בעצמה שלבד. לגמרי לבד. אף אחד לא עזר לה. היא הצליחה לבנות את עצמה.
היא מרשה לעצמה לעשות דברים. כי היא עוד לא חוותה אותם מעולם.

היא מרשה לעצמה לכעוס על ההורים שלה.
אבל פתאום היא גם נותנת לעצמה לאהוב אותם.
תחושה שהיא לא נתנה לעצמה מעולם. היא הרגישה שהיא לא מסוגלת ולא ידעה למה.

המון עוד מבולבל לה. לא הכל פתור. היא יודעת שזה לא הכל.
אבל היא יודעת חלק.
והיא נותנת לעצמה מקום שהיא לא נתנה לעצמה מעולם.



היא נולדה למציאות ורודה. שהרבה אנשים הרסו לאט לאט אפילו בלי לדעת,



(אין סיכוי שמישהו הגיע עד לכאן)

 

ואני אשב מול ירח

ואספר לו

והוא יקשיב (לפחות הוא)

במקומך.

 

הוא יהנהן בראשו כשיבחין

באותן המילים שדילגתי. ויחייך

והוא ישתוק עד שאסיים לפרוק

עד שכבר לא אוכל יותר להכיל את השתיקה.

 

ואני אשב מול ירח

ואנסה שוב ושוב

לדמיין אותך

במקומו.

 

זאת'י שאני כ'כ אוהבת וראתי שזה מביא לי כאב וניסיתי להפסיק לאהוב אותה ולא הלך לי, היום קלטתי שבאמת היא לא כ'כ אוהבת לדבר איתי, זה הרגיש קשה, אין לי עוד חוץ ממנה,

ושוב החגים ושוב את לב..
שוב המבטים של כולם..
שוב השאלות והברכות "מה איתך?" "בקרוב אצלך"..
שוב הצביטה בלב שרואים/ שומעים על הבן/ת דוד/ה שקטן ממך בעשור+ בערך מתחתן..
ושוב את מחפשת איפה לקבור את עצמך כדי לא לשמוע דברים כמו " כנראה משהו לא בסדר אצלך"..
 

 

אין הצעות, 
לא אני לא בררנית..

 

זהו הייתי חייבת לפרוק..

בס"ד

 

וגם שכתבתי זה היה מפצל"ש...

אבל עכשיו אין לי כוח...

ובא לי לבכות ממש! אוףף!

 

כי הנה החופש שלי הגיע!

סיימתי את כל החובות הלימודיות שלי... כמה חיכיתי כבר להגיע לרגע הזה!

כי הייתה לי שנה עמוסה מ-מ-ש! לא יודעת איך שרדתי את הלימודים האלו...

ככ תכננתי לסיים מהר עם המבחנים כדי לזכות לכמה שבועות של חופש..

אבל הפרידה הזו שהייתה- הייתה ממש בהתחלה של המבחנים..

ולי לא היה שום כוח או יכולת לשבת וללמוד, ורק ישבתי כל היום על הספה ובכיתי..

אז הרבה נדחה למועד ב'.. ומועדי ב' בד"כ נגמרים שנייה לפני תחילת שנה...

והנה בשמחה ובששון הגיע הרגע שסיימתי את הכל! את כל המבחנים!!

ואני- 

אני תכננתי עכשיו להיות בחופש.. לנסוע לצפון, להיות עם חברות, אטראקציות 

ופשוט לעשות כייף!

ותכננתי.. אבל איפה אני?

בבית....

אין לי שום פרטנרית לכלום...

כולן עסוקות... או שלא יכולות.. או שלא בא להן לבוא איתי...

[פשוט נותן הרגשה של- אני לא שווה....]

 

אז אני מנסה לחשוב- מה בכל זאת לעשות היום...

אבל כל דבר לא בא לי..

כי מה זה שווה לצאת בלי החברות... כל הקטע זה שאני רוצה לצאת ולהנות..

ואם אצא לבד זה עדיין להישאר עם כל המחשבות פשוט במקום אחר ולא בבית...

 

ואמא שלי גם כן לחוצה עלי שאני אתחתן...

אמרתי לה כמה אני מאוכזבת, כמה רציתי ככ חופש וכמה אני מאוכזבת שאני לא זוכה לו..

ומה היא אמרה?

אם היית עדיין עם אותו אחד אז בטח הייתם עושים דברים ביחד...

איזה חץ בלב... כאילו זו אשמתי שאנחנו לא ביחד...

ואז היא ממשיכה ואומרת- את רואה, זה אומר שאת צריכה להמשיך ולצאת, נו תחפשי באתרים תרימי טלפונים..

ואני כבר מיד מתחרטת שבכלל אמרתי לה משהו מלכתחילה...

 

וזהו! אני פשוט מיואשת!

 

עכשיו אלול ואומרים שהמלך בשדה.. נכון?

אז איפה הוא? איפה? 

שיבוא לשדה שלי ויראה לי שהוא מקשיב ושומע אותי..

שהוא עוזר לי ומכוון אותי..

שיהיה ממש טוב בקרוב..

אבא-

פשוט תביא לי את האחד שלי, בבקשה!

בלי טקסים, בלי תרועת חצוצרות, הוא גם לא צריך להיות על הסוס הלבן...

פשוט שיבוא כבר...

רק שיבוא.

 

אני מצטער שאיכזבתי אותך. אתה יודע שניסיתי. אני לא מצטדק. באמת שאין לי מה להגיד. אבל אני גם לא מרגיש אשם. האמת היא שאני לא יודע איך אני אמור להרגיש עם זה. אני מאמין באחריות שלי על עצמי ובבחירה חופשית, אבל ראית מול מה אני עומד, מול איזה טירוף אני מחזיק מעמד. עברתי את זה, גם אם קצת מצולק. ועדיין, סליחה.

'הלוואי והיינו

אתה ואני

כחוחיות'

אם היינו חוחיות לא היינו אתה ואני.

בדרך כלל אני שמח ששבת נגמרת.

 

אני  רוצה שוב את שבוע שעבר.

הריטואל הזה,
המעיק,
שחוזר על עצמו
ללא בקשה או דרישה
פשוט מגיע
מתדפק על דלתי
ושובר בדרך מבלי משים
אותי.
אותי!


אל תשאר כאן דרך קבע
אל תהפוך את זה לגלגל שלא נגמר
דיי
דיייייייי
זה קשה גם ככה.

למה באת? מי רוצה אותך בכלל?
לא. אין לי שום כח אליך.
מותר לי לבכות בגללך.
מותר לי.
למה לעזאזל אתה קיים?
אין לי כח לחשוב עליך בכלל.
ומחר, ויום שלישי.
אני צריכה כח שאין סיכוי שיגיע אלי.

 

יש הבדל בין להיות רעבה לבין צריכה לאכול (ברף זה ממש קיצוני)

וזה מה שהיה.

הייאוש

וחצי בקבוק  לא הזיק,קצת סחרחורת

זה ירושלים,מותר.

 

 

"איך לא אפול בכלל לחרדות קשות 
אם אני… את עצמי לא אוהב 
ועד שגם זה יעבור 
שהכל יסתובב... " (טונה)