פורום ריק ומוסתר (עמוד 1154)

אתם חייבים להודות שקבסי"ת נשמע מפחיד...

כולה קלסר, משקפיים ענקיות(מלא יוד) וציפורנייפ אדומות מדם, יין, או לילה ללא שינה....

ואז אתה מגלה שזה בנאדם נחמד, עם גרשיים בתפקיד ושם מוזר

שזה בסדר גמור, מי אנחנו שנשפוט?

כן, תעצרי את עצמך בכוח. תנשכי את שפתייך עד זוב דם.

אל תספרי לאף אחד כי הם לא יבינו. הם לא יבינו ואסור להם לדעת.

הם ישפטו.

הם ינסו לעזור. אוי, העזרה בכל התחומים הלא נכונים.

כן.

פשוט תהיי בשקט.

תחניקי את הרגשות.

 

ששש.

 

בתוך העיר הקטנה שלך, בפנים, יש הרים וגבעות, מאחוריהם יש מחסן קטן.

ואין בו כבר כמעט מקום.

 

לעצור את עצמך זה טוב. זה בריא.

לעצור.

תעצרי.

אל תעשי את זה.

תחכי בסבלנות. יופי.

כן.

זה מה שנכון לעשות.

למרות שאם מישהו אחר יאמר לי את זה, אני אעשה בדיוק ההפך. אתם לא קובעים עלי.

תעצרי. תעצרי. תעצרי!!!!

זה לא פייר

ואני זבל שלא סיפרתי לך

אבל לא יכולתי...אוף....באמת שאתה יכול לכעוס עליי כמה שבאלך.........

 

 

#האגודה למסכנים שלום





























אני צריכה את זה

אני מתכוונת להתלבש עכשיו על המקלדת, מעניין מה יצא לי בסוף

 

שיחה עם עצמי

 

 

החיים, המוות, האהבה שלא קיימת אצלי ורק אצל האחרים או שלא.

 

המחשבה הזאת שאם אני יחליט משהו אחרי הרבה התלבטויות הוא יקרה, זה לא נכון, אז למה להתלבט כ'כ הרבה?

 

בכלל שום דבר לא תלוי בי, בנו, בני אדם

 

צריך לבכות וצריך לבכות וגם לחיות וגם למות

 

ובכלל  סתם אנשים חושבים שמוות זה דבר שלילי, לדעתי זה נפלא, לא אמרתי שאני רוצה עכשיו למות, בעז'ה בעיתו ובזמנו, אבל מה כ'כ כיף לחיות פה שאנשים לא רוצים למות?, כל עוד אני ימות זה נחמד אבל לא שאנשים אחרים מתים לי פתאום באמצע החיים

 

זה סתם מרובעות, 

 

אני מרגישה סתומה, אבל פה כותבים הכל, מה שחושבים ומה שחושבים שחושבים

 

מה אני עושה פה בכלל? הא? מה? מה?

מה התפקיד שלי בעולם? 

 

אני לא מצליחה להבין מה ה'  רוצה ממני, אני מרגישה שהיצר ברע מפיל אותי על דברים קטנים כדי למנוע ממני להתרכז בדברים החשובים, מה לעשות? שום דבר לא בא בקלות

 

החיים זה קשה, מאד קשה, ואני מתגעגעת אליו, והוא מת לפני, שובב כזה, אני מתגעגעת אליו שזה מדהים וכואב כ'כ, יש מסביבי כ'כ הרבה מוות, גם אח שלה נפטר עכשיו, מסכנה, כיף לו, 

 

אני ממש מקנאה באנשים שמתו על קידוש ה', גם אני רוצה

 

הוא מת בצורה כ'כ עלובה ועצובה, זה הרבה יותר נורא, זה ממש נורא, ועוד הוא היה כ'כ קטנצ'יק בן עשרים, די, אני אף פעם לא חיבקתי אותו, את אח שלי שיצאנו מאותה בטן, לא רוצה, לא רוצה, תקום לתחיה עכשיו

 

אני רוצה לחבק אותך, ילד רע, מי הסכים לך לעשות את זה?, די, תרגעי, אסור להקפיד עליו, אבל אני כועסת, תתגברי, החיים קשים, מה לעשות

 

ושוב מר לי בפה כי הדמעות מגיעות לשם

 

והיה לי מצב רוח כ'כ טוב מקודם, ועכשיו אני בוכה, אני שוב עושה את זה לעצמי, בלעכס זה מר

 

די, תפסיקי לבכות, תשתי, תקנחי את האף, טוב, בסדר, תודה לך

 

ובסוף הגעתי לנושא הזה, נו באמת, מקודם היה לי מצב רוח טוב

 

@בת טיפש עשרה את רואה? לא היה למי להגיד את זה אז כתבתי לעצמי, זה גם טוב, לא הייתי אומרת את זה בחיים לאף אחד פנים מול פנים

 

 

 

 

 

 

סימן למה

סימן למי

אלי

מה יש בי?

רק סימן

אז הסימן הוא לסימן

אך בלעדי הסימן

אין את הסימן

אז למה הסימן

הסמן

ובוכיה.

ואני רוצה לדבר איתה עוד ועוד. וכואבת לי ביד מרוב שאני מקלידה. אבל אני מכורה. וככה זה מכורים.
כמו שאני מכורה לעוד דברים. למשל לזה. היא אמרה שזה תסמין של אנשים כאלו. אני מסכימה איתה. זה מתנשא מצידי לחשוב שאני כזאת? אולי. אבל מה אכפת לי. זה מסביר המון דברים. וגם זה נכון, ניראה לי, כאילו, זה מוכח בעצם. למה להתווכח עם העובדות.
לפני שעה הייתי מישהו אחר. מבטיחה.

אפשר להוסיף אפשרות לסמן בצד (כמו אנונימי) ויהיה כתוב למשל לא רוצה תגובה. מי שיסמן את זה הכותרת שלו תצבע באדום. וככה ידעו, כל מה שהכותרת שלו אדומה לא מגיבים.

גילו הכל

זה הפחיד אותי











אבל גרם לי





להתגעגע


































































למפלצת שבי

להרכיב כלים זו אומנות.

אבל לפעמים הכלי נשבר,וצריך לאסוף את השברים,

צריך מיומנות מיוחדת כדי לדעת איך בדיוק לאסוף את השברים בלי להיפצע מהזכוכיות.

אבל אם מצליחים לאסוף בצורה מושלמת, אז אפשר לנסות להרכיב את הכלי מחדש,

אמנם הכלי יכול לצאת יפה יותר או פחות אבל אף פעם הוא לא ייצא אותו דבר.

ככל שהכלי נשבר יותר פעמים, קשה יותר לאסוף את כל השברים ולתקן את הכלי,

אבל מי שמצליח להרכיב הוא אומן.

כי הרי להרכיב כלים זו אומנות.

 

 

והכלי הזה הוא אני.

 

אולי אני בסוף בכלל אהיה מטפלת. אבל זה לא אותו דבר.

אני פשוט צריכה כלים להתמודד עם כל האנשים האלו שצריכים עזרה.

אמא שלה העיפה אותה מהבית. 

המטפלת הרגשית שלה מאיימת לספר את הכל להורים.

היא מפחדת מהחתן שלה.

אני מבינה שאני קיר נחמד, קיר שלא אומר דברים לא במקום, אומר שנכון ואת צודקת ויש לך את כל הזכות שבעולם לכעוס. אבל. אני קיר שאין לו ממש כלים לעזור.

אז כן, הצלחתי היום. אבל מה עם מחר? מה עם הבעיות של מחר, והאנשים של מחר, והדמעות של מחר ומחרתיים, כי אני יודעת שהן תבאנה, כמו כל דבר.

כשהיא תגלה שאמא שלה באמת אוהבת אותה ותרגיש אשמה על כל מה שגרמה לה.

כשהיא תגלה כמה קשה להתפטר מהרגלים רעים.

וכשהיא תגלה כמה עוד הפתעות נכונות לה בהמשך הדרך. ולא, לא אני אהיה זאת שתגלה לה.

איך להתמודד עם זה, ה'?

 

אז תודה רבה שהיום שמת לי מילים נכונות בראש, ושעזרת להן להתגלגל בעדינות מהאצבעות שלי ולחדור ללב שלהן.

בבקשה תעזור לי גם מחר. אני לא עושה את זה בשביל עצמי, הן הבנות שלך, מגיע להן כל הטוב שבעולם. בבקשה תעזור להן. ואם זה יהיה דרכי, תעזור לי שלא להיכשל.

היא אמרה לי שאני נביאה. אני ממש לא. רק מדברת מניסיון.

וזה היה הרגע שבו הבנתי למה גרמת לי לעבור כל כך הרבה דברים. בשביל שאוכל אחר כך לעזור לאחרים לצאת מאותו הבוץ בדיוק.

אז תודה רבה על כל הניסיונות והקשיים.

ובבקשה, שוב, תעזור לי לעזור להן, שיצאו עם כמה שפחות צלקות. ורק שתדע לך, אגב, שאפשר ללמוד את אותם הלקחים בדרך אחרת, לא כואבת.

 

אני באמת חושבת שאלו שלא חוו כאב לעולם לא יבינו אחרים.

ואם זה ככה, אני מעדיפה שכל אנשי העולם לא יבינו כאב לעולם.

ואגב, תעזור גם לי קצת, אם אפשר... זה ממילא על הדרך.

בתודה, אני.

אז מותר להגיב,זה לא אומר שצריך !

כמה רע זה לפרוק אצל אדם לא נכון, שרק במקרה נמצא כשצריך מישהו.

לאסוף את השברים, ולשלם על הטעויות

זה בעיה שלי.

אני שונאת חוקים

אני שונאת שאומרים לי מה לעשות

אני שונאת להיות מחויבת למשהו

 

 

סוף

 

 

 

 

כמו שלא כאבתי מעולם
ועכשיו
מתבוננת בפסל הזכוכית היפהפה
השבור
הדבוק באלף דמעות
ויודעת
שמי שיעמיק חקור
יבין
עד כמה אני יפה

שכאן, זה מקום נטו לכאב. אני לא אגיד לכם מה לכתוב, אין לי שום זכות כזו, אבל הפורום הזה מוגדר בינינו, כמקום לפרוק בו כאב. וזהו.
פעם היה אפשר לכתוב בלי לחשוש שמישהו יקפוץ עליי עם הנחמדות שלו, במקום שהוא נטו כאב. אתם חושבים שאתם יודעים איך לעזור? [ובדכ זה לא יהיה אנשים מפה, כי אין לנו באמת נסיון] תגידו באישי.
מסתובבים כאן אנשים עם עוצמות שאנחנו לא מבינים בכלל. חבל להתערב.)

השארת אחריך

מדבר ושברי

ניצוצות דועכים,

ניצוצות מהאש

שאתה

הבערת

 

 

כמו החורף שמתחמק מלהופיע

כמו הלילה שמסרב להסתלק

כמו שאני זוכרת אותך

 

כמו ארמונות בחול שמתפרקים לעת ערב

כמו טיפות יבשות שמציקות על לחייך

כמו שאני שוכחת אותך

 

כמו תקתוק המחוגים המשחקים תופסת

כמו ההמתנה-הציפייה לרגע המושלם

כמו שאני מחכה לך

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

(יהיה המשך,הרי דברים יפים לא נגמרים ככה...)

כואב שאין שתיקה בבריאה

אין עצירה לפני הפריצה

שתשתוף את כולנו מהחיים

אין אנשים ששותקים וההולכים

 

אין עצבות ואין שימחה

אין שתיקה ואין שיחה

אין קרב לאורך דורות

אין מערכה לכול הדקות

 

והגלים המרימים

הם השוברים

הקוצפים

הם המנפצים

והזורמים

הם הכואבים

עצור ממהלך עולם

עצור ולעולם תידם

עד מתי תמשיך לדרוס

נשמות ענייות ועלינו לא לחסות

 

ואין תיקווה כשיש מלחמה

אין עתיד בחופה שבורה.

הצילו מלחמה

תורתינו לשוברה

ושתיקה עדינה,

מתמשכת מים הבהמה

 

עשר ספירות

עשר שבירות

אפס רחמים

ובלי סוף כאבים

חיים יפים, איזה כיף לקום בבוקר ולחשוב ככה

סוף סוף

(עצומה לביטול הדיקי)