פורום ריק ומוסתר (עמוד 1177)

יופי, עכשיו אני שביעית ממשפחה, תודה אבא

רואים את החלק הקטנטן הזה? זה אני,

לא, לא אח שלי הקטן והמצליח

לא, בדיוק בין זאתי שמרימה את כול השרות על הכתפיים לזאתי שהיתה רבנית פורים

 

כן, בדיוק זה שלפני החניך המצטין בסוף קורס קצינים

 

 

יופי, עכשיו אני שביעית ומקבל שביעית

 

כשאני חי את חיי  ואינ י יודע מה הם.

או כשאני יודע וזה פשוט לא זה. אז אני ממשיך להתכחש, עד שיתפוצץ, וזה לא ברור.

ואולי לא כיף. ואני  לא באמת כותב אני רק משרבט..

 מקיש בחוסר חיות. או בחיות שחורה. עומק הרע הוא טוב|לוחש| 

היה לי קשה.

קשה מאוד.

כאילו משהו התנפץ לו,

ואני נרגמת אל מתחת הריסות ליבי.

אני מרגישה שבורה, מאוכזבת

ובעיקר,

מנופצת.

צוחקת על עצמי-

באמת חשבת שיהיה לזה סיכוי?

למה האכלת את עצמך שנה שלימה בהבלים שכאלה?

אוווך איתך.

 

 

בסדר.

הכל לטובה.

הכל מאיתו.

קשה לי, אבל זה ממנו. אז זה בטוח לטובה.

 

ובכלל. התגברתי על עצמי

חייכתי חיוכים ענקיים, נתתי תחושה כאילו

הים עם דגל לבן, בעוד, בתוכי הגלים קופצים ומתקפצים אלעל.

אבל בסדר.

תודה ה'.

תודה אבא שלי,

שאת הנחיתה הקשה הזו

נתת לי

דווקא ליד

שריד בית מקדשנו.

אני אוהבת אותך, למרות הקשיים שאתה מביא לי

פעם

אחר

פעם.

אני יודע, את רואה אחד חמלה. אבל תדעי, אני מפחד מהעתיד הממשמש ובא.
אני מפחד מיזה.
אל תרוצי עד שנדע לאן.
אני נאבק בכל כוחי אבל יודע שעברנו את נקודת האל חזור, אפשר לחזור, אם נרצה, אבל נצטרך להשאיר את לבנו כאן.
קשים חיי
הקושרים,
את גורלם
בגורל אחרים.
אבל לפעמים,
יש מתוקים,
אז איך נדע, אם זאת מתנה,
או שהיא תתפוצץ לנו בפנים.
מכל הלב, מכל הלב הפצוע מטעויות קודמות

הייתי אז באור.
הייתי עטופה בו מכל כיוון.
ועכשיו אור איכן אתה?
הולך ומתרחק. והמנהרה החשוכה...
ארוכה ללא תקווה.
מספרים לי ששם יותר טוב.
אז אני מביטה לשם.
אבל לא מגיע, נופלת וקמה.
מושיטה יד ונאבקת.
הדמעות כבר יבשות.
כתמים על הקירות,
דם בעניים.
אש בשפתיים.
אני אגיע לשם.
נאבקת.
אני אשתדל ככל שאפשר. אני אגיע.
אני נקרעת.
אני אגיע ואראה את הטוב.
אני נשברת.
מחולקת למליוני רסיסים.
נטולת תקווה. אני לא אגיע לשם, אל האור.
אני אגיע לכאן.
אני אסתדר עם מה שיש כאן.
אני מפורקת.
אני אהיה שלמה.
אדע מה טוב.
אראה גם פה, את הטוב.
עוד אהיה שלמה.
*לא יצא ממש טוב*

מאז שעזבת, כבר לאף אחד לא באמת אכפת ממני.
עם אף אחד אני לא מצליחה לדבר כמו כשדיברתי איתך.
אף אחד לא אוהב כמו שאתה אהבת.
אף אחד לא מעודד כמו שאתה עודדת.
אני ציפור עזובה וקטנה שכנפיה נשברו ואין לה יכולת לקום ולהבריא.
כי היא כבר אבודה.
היא כבר ממש על סף מוות.
אין לה תקווה, אין בה יכולות להבריא לבדה את השברים.
אין לה כנפיים לעוף איתם גבוה למרומים, לעלות ולעלות.
היא רק נופלת ונופלת- מנסה לקום אבל ללא הצלחה.
כמו כח המשיכה. היא לא מצליחה להתרומם.
שקועה באבלה בלי לראות את צעקותיהם האילמות של הסובבים אותה. שמציעים לה עזרה.
היא מנעה מעצמה לשמוע קולות טובים. קולות עם תקווה.
נשאר בה- רק ייאוש, כישלון, כאב ורוע.
כמו הושתל בה כמויות של ייאוש ועצבות. כמויות של עצב וכאב.
כמויות של רגשי נחיתות.
אין בה תקווה.
אין בה כלום. היא נשארה ריקה

אין לה בשביל מי לחיות.
בשביל מי לרצות לשרוד.
בשביל מי להבריא.
היא ממשיכה להיות חולה.

|סמיילי בודד|

בדיוק אחד כזה, קטן, חסר ישע, לא מובן.
בדיוק אחד כזה, ואחד כזה לבד.

רצתי ברחתי לא רציתי לחזור

זקרתי את עצמי

לידי הגורל

 

 

 

לעשות את זה שוב

להתרגל לחושך

ולזרוק את עצמי

לחכות ללא נודע

 

 

 

 

אבל אני בת של ה'

וגם אם אני לא ירצה הוא משגיח עלי

הלכתי משם בדיוק בזמן

רציתי ולא רציתי את אותו דבר

וידעתי 

שהגורל זה בעצם אתה

 

זרקתי את עצמי לרוח

אבל

אתה אספת אותי

 

בשמיכה של חמלה 

 

''אוי ליבי אחכה שתלמד לפחות
לא לדפוק על דלתות נעולות
אל תתן לעצבות לספר את חיי''

היום בכיתי, כי העולם הוא מגף אכזרי וקר ואת פרח.

צחוק המשפחה נישמע למרחק

וזעקת ההמון עולה מהפונדק

ילדים רצים בין העגלות

ורק אני ואת יושבים בין דמעות קפואות

 

פרחים מתים כשאותם קוטפים

ומעניקים חיוכים לאהובות הקופים

לבבות מתים כשבהם תאכזרים

אבל מי נהנה? מיזה הרצח התמים

 

ושתקת העצמות מוכיכות את שהיה

עדין מיתגעגעות לחוסר הקרה

למנוחת הקבר הקריר בכשחה

ולא למרוץ האין סיפי בשם נשמה אלובה

 

ואני ואת בין קוצים מהלכים

ואני ואת נישברים בשלבים

מצטער מקרב לב, אליך צועק

כשגיליתי שהובלתי אותנו למבוך דוחק

אין כבר מה לחבק

מצטער

סליחה

עני בזעקה

שאדע שעוד נישארה

אי שם, נשמה ממשיכה

 

סליחה

סליחה

סליחה 

סליחה

סליחה

סליחה

סליחה 

סליחה

סליחה

סליחה

סליחה 

סליחה

סליחה

סליחה

סליחה 

סליחה

סולחת?

לא, את לא יכולה

אני מצטערת
אני מצטערת
|ממלמל בחוסר אונים|



הייתי צריכה לדבר איתך
ולא לתרץ לעצמי שהפסקתי לעניין אותך

כל האנשים עושים טעויות
ונכון גם אני נכלל בכל האנשים
אבל כל האנשים הם שונים הם בטח עושים טעויות ברמות אחרות משלי
אני בטח מיוחד אני טועה הרבה יותר

אז החלטתי לבדוק את זה
נכון שהדרכים לא תמיד הכי יפות
אבל הצלחתי חלק זה היה משמועות
אבל אז גיליתי על בן אדם שהייתי בטוח שהוא מושלם שהוא טועה הרבה יותר ממני

רוב האנשים לא הכי כחמים אבל הבן אדם הזה הוא לא מפגר
שאלתי אותו והוא החליט לא לענות

ואז חשבתי אולי אני עשיתי טעות ששאלתי
מה אני מפגר חסר טאקט?!
אבל אז ניזכרתי שגם הוא שאל אותי שאלה מפגרת לפני כמה זמן
אז זה בסדר אנחנו פיטים

בקיצור כולנו עוים טעויות! רק צריך לחשוב! כדי לצאת כמה שפחות מפגרים ועם כמה שפחות טעויות

אנחנו השתגענו אין לנו יותר חיים!! רק הולכים ומתכלים!!

 

יותר מדי- יותר מ"די". יש די, שזה סוף הסבלנות. ויש יותר מדי.

כבר עברנו את כל הסבל האפשרי! עד מתי?? פשוט לצרוח: תבוא! 

 

לא אליך,
אתה חלק מהעבר.
אני מתגעגעת לתחושה שאני לא לבד כאן בעולם, שיש למי לפנות. זה כבר משו שנגמר.
עכשיו אין כלום.שממה,מדבר.

זה כואב לי בכל מקום,הצורך לדבר עם מישהו.
אני אדישה לעולם אז העולם אדיש אלי בחזרה זו מחיר הבדידות שכפיתי על עצמי,אני לא יכולה להתלונן,אני גם לא יכולה לבקש ממך עזרה או ממנה.בעיה שלי ואני התמודד איתה.


עוד קצת זה יגמר,הלוואי שיהיה מתוך תשובה.