פורום ריק ומוסתר (עמוד 1204)

ואני בכלל אנשה לא הגיונית










*..

בס"ד

 

שהאחים הקטנים שלכן ילמדו ממכן ויתנהגו באותה צורה? |רועד|

אח שלי לא אוכל כמו שצריך ><

יש והיא עוצרת נשימה.

מחכה לאדמומיות הלחיים, הכחלת הצוואר, הפנים.

יש והיא משפשפת ידיה 

בפרק חד.

מחכה לסחף.

 

אני רואה אותה, אני יודע,

אני

לא יודע,

אני צריך להחזיק אותה, את הידיים, כשהיא בוכה בפנים, אני צריך לזלף רגשות בחלל, שלא תפתח עצמה בניסיון ליפול.

 

אני צריך להזריק לה כאב כשהיא שמחה, שמחה כשהיא כואבת, כל רגש רנדומלי אחר.

אני מתפתה לעיתים להזריק לה אהבה, הסוג המסוים הזה, הפסקתי כי כשפגה ההשפעה היא נופלת עמוק משאפשר לתאר.

 

יש והמבט שלה מזכיר לי את הזמנים הרחוקים ההם, יש והמבט שלה רוצה אותי לשחרר, אני לא

יכול.

אני לא יכול, אני מתחנן, אני לא יכול לא יכול לא יכול, אני מצטער כל כך, אני לא יכול לתת לה ללכת;

לתת לה לעצור את הנשימה, לחכות לאדמומיות הלחיים, לכחילות הצוואר והפנים, לתת לה לשפשף ידיה בפרק החד.

 

לחכות לסחף.

ו
א
נ
י

ל
א

מ
צ
ל
י
ח
ה

אני מתה? או שכולנו פה מתים?

אני אתאפק לי

פוצע, כמו שום דבר אחר.

אין תקנה מכאן.

 

ואני משוגעת, אז אין לי סיכוי.

בס"ד

 

הוא עובד יופי, ומחולל פלאים.

אז למה אני שוכח אותו תמיד,

בדיוק כשהכי שצריך?

 

בס"ד

 

אין לי דרך מלומדת להגיד את זה

סליחה שאני לא אחת מאבירות המילים כאן

אני רק שירה הדפוקה

למה להכאיב? (אני לא עושה את אותו הדבר?)

אבל הם לא מבינים מה המילים שלהם עושות, למה להגיד סתם ולא להתכוון באמת?

אולי סתם נהנים לשחק..? זה הכי כואב, לא נעים, פוגע..

בקושי נותת אמון, אבל נוספה עוד פגיעה

שה' ירחם עליי

אבל באמת אני מבינה שבאמת עדיף ככה. גם זה לטובה ב"ה

אבל כל שאר הדברים

 

טליה

אין דברים כאלה

אין אין אין

שיואו איך אני מגועגעת אליה.

באלי להתנפל עליה בחיבוק ענקענק

של"פית עסוקה שכמותה

 

מירב

לא מה שהיה פעם

וטוב שכך

אין כמוה. וגם לא יהיה

אפפם

פשוט.. טוב שכך.

ואני אוהבת אותה

 

הילה

יו מושו שלי

יהיה נחמד לדבר איתה בקרוב

אנחנו פשוט נורא נורא עסוקות.

והיא בכלל מתחתנת עוד שלוש חודשים

בדחוף בדחוף ים איתה

לבד

 

שיראל

מסובך. הצילו!

אני אוהבת אותה

והיא אותי

וטוב לי איתה.

אבל הם

יואו. צכה לדבר איתה.

 

נועה

נועה נועה נועה

אין כמוה!

אתמול היא הזכירה לי שאנחנו צכות לדבר איתה.

מה יהיה איתה?

טוב. נכון?

 

ניצן

קטנטונת אהובה שלי

היא ואני

פחח

יואו.

וזה הפך להיות קשר בריא

|גאה בעצמו|

 

אילה

ג'מוס שלי

אני אוהבת אותה

ואת הכיתה שלי

ומה יהיה בלעדיהן?

שאצא לחיים האמיתיים

|מבולבל|

אני צריכה אותה לידי

 

תמר

נקודת אור באמצע החיים

זאתי שמצחיקה אותי בבוקר

לפזר חיוכיםםם |צורח|

 

הו, כן

זה סידר במקצת

|נושם לרווחה|

 

 

אני נהנית להיות מפלצת

והפעם זה עד כדי כך הרחיק לכת
שזה ממש הולך לקרות

משונה, אבל אני לא מפחדת.
אולי רק קצת

ואני מכירה את עצמי.
אני לא אתחרט

אולי כדאי לי פשוט לעזוב
לחסוך לעצמי כאב
לעזוב.

הם דפוקים במוח. אני דפוקה בכל דרך אפשרית
אני לא רוצה לעזוב
אבל כן
אני נופלת
נופלת שוב לתוך תהום
שאין ממנו חזרה



מה כבר ביקשתי?
כנראה יותר מדי

להתפרש בבת אחת,

לא להתקפץ, לא לרעוד.

 

בימים הנפערים היא מסתייטת לאט.

הדופק הנמהר מתקבע אל הגוף

בתנועות קצובות.

הצטלבויות דרכים מוּצאוֹת

דרכן אל העור.

אלו ילדה נפערת וימים שלה.

 

התמפלצות.

התרוקנות.

מתחת לשמיכה טעם הדם.

 

t, naudg, t,'

,mjeh cgshbu, yuc?

fsh akt ,vrxh/ thzv nzk apv tpjs kt nfhr tu,h/

nyunyn,/

vu fnv at, nyunyn,

xxxxxxx

uah,pay gk fk fk vhs

 

 

j,ukho utrbcho/

 

kanur' kanur gk gmnh/

 

 

mcgho

hu,r nhsh mcgho/

 

nruag,/

 

)ugfahu tbh hpuk caey

tk ,prhgu(

 

בלונים, נפוחים וצבועים כאלו, וודאי ימלאו תכף כל שדה ראייה.
אוויר חלול טעם, אבל נשמתי;
נשאף מפנימיות היוצר, נפיחת רוחו -

בהחלט קצת יותר מ'אוויר עטוף בשקית צבעונית'. 
תתרגשי, נו.

 

והזמירות הנלוזות ההן, מה בדברן?
מקבץ חרוזים הלועג בחינניות לסבלי.
נוגע ללא פחד בנקודות הרגישות ביותר, משבר, מנתץ כל נשימה -

ואני במסיבה עכשיו.
במסיבות נהוג לשמור על תנוחה מסויימת של שרירי הפה כמו גם על מידת לחלוחיות העיניים,

וודאי שבוודאי על נשימה סדירה.

 

עוד מנהגים מטופשים מאלו,
ברכותיי.
תנו לסבול בשקט!

 

הרגע האהוב ביום חגיגי זה הינו ללא ספק,
ההתכרבלות מתחת לשמיכה בחדר החשוך, כשהשקט הוא היחיד שצורח.
ואז הן מגיעות.

 

 

(לא נועד למישהו

או למשהו

רק שפך כאב לא מנוקז)

אז זה כאב
לא חשבתי שזה יכאב כל כך
התקפלות
והשלמה שקטה
הידיעה הזאת זה מרגשת ומלהיבה
אך מצד שני שורפת את כל כולי.
אני לא מתכוונת להתנצל על היותי אני,
אך יש על כל כך הרבה דברים אחרים לבקש סליחה
ולפעמים, אני בוחרת ברע
בלהתכחש
בלברוח.
זה הזוי שאת המקומות הכי חשוכים שלי מכירים דמויות בלי פנים
במקום לסמוך על הקרובים
על האוהבים
בחרתי במקומות שסחטו עת שארית הכח
באנשים שרק דחקו אותי לקצה.
הרבה פעמים הייתי בטוחה שזהו, זה הסוף
אבל הייתי חייבת להשאר
אבל בפנים הכל התבלגן ונשרף
איבדתי את עצמי
הפכתי להיות בובת קרטון חסרת אישיות ונשמה
והגילוי החדש של הנשמה, של האישיות
מסקרן ומלהיב כל כך
אך גם מפחיד
שאחזור לאותם מקומות נמוכים.
הייתי במקומות הכי נמוכים.
ראיתי את הדברים הכי נוראים שיש
אמנם קמתי אך נשארו עדיין צלקות עמוקות חסרות מרפא.
ויש לי הכל
ולפעמים אני מאושרת,
אותם רגעים מלווים בשקר והתמכרות אליו.
אבל לפחות אני מאושרת באותם רגעים קטנים
מלאים ברגשות עד להתפוצץ.
והאהבה
לפעמים אני תוהה אם זה הגיוני הכמות הזאת
ואיך זה קורה.
אבל אני לא חוקרת, ולא מנתחת מוח
ואין לי תשובות
בעצם אף פעם לא יהיו לי
וגם לא להם, ולא לכם
העולם הזה הוא שאלה אחת גדולה
וצריך לקבל את זה,
שזה חלק מחיינו.
ןאנשים ימשיכו להתאכזב ממני
כי תמיד יש בי משו מאכזב
אם זה שאני לא יהיה פרופסורית מפורסמת או בעלת קריירה זוהרת
אבל אני יודעת שחוץ מההאכזבה יש חלק של אהבה.
כי אהבה זה הרגש הכי חזק שקיים, וגם הכי מסוכן
אך עם אהבה, עדיף לא לוותר לעולם.
ולא מסתדר לי כלום
ואני מבולבלת.
אבל אני יקום
מבטיחה.
ואולי אלך אבל אחזור.
תמיד.
השמיים הם הגבול,
מותר ליפול
אבל בסוף
לקום.
והשמש תאיר ותזרח.
ולא תמיד יהיה טוב,
אבל הסוף הסופי, האחרון
יהיה טוב
אני בטוחה.
ועכשיו,
אני קמה.

אני מגועלת היום.

 

מתחשק לי ללכת

מאוד

 

אין לי

עוד

כוח

 

 

 

 

|נופל בשקט|

 

וזה שיש לי אישיות מפוצלת זה כבר די ברור.
מעניין מה אני בחיים לא אעשה.
אולי לראות אותם באמת.

didnt miss you at all

 

 

 

הרמת חומות

התרחקו מהרציף