(כל כך הרבה קרבות,
הייתי עוזרת לכן,
אבל אני עסוקה,
אני מפסידה
בקרב שלי)
(כי גם אני,
כשאגיע למקום תפילין,
אצרח בקול לבורא נשמתי,
אבל איש לא ישאל
"זו תורה וזו שכרה"
בכל זאת,
את עורי
אני פושטת בעצמי)
(כל כך הרבה קרבות,
הייתי עוזרת לכן,
אבל אני עסוקה,
אני מפסידה
בקרב שלי)
(כי גם אני,
כשאגיע למקום תפילין,
אצרח בקול לבורא נשמתי,
אבל איש לא ישאל
"זו תורה וזו שכרה"
בכל זאת,
את עורי
אני פושטת בעצמי)
(זה מפחיד
כולכן מדברות
זה הסוד האפל שלי
כולכן בקצה
למטה
אבל אני יותר נמוכה מכן
אני לא מנסה לעלות)
בס"ד
גם אני פחדתי לדבר בהתחלה
אני חושבת שזה שאת כותבת מראה על רצון לעלות
כי זה מין מקום להישמע בו
כאן את יודעת שיש מי שקורא
אולי איפשהוא עמוק את מקווה שמישהו יקרא ויעזור לך
וכבר לא תדע מתי
עיניה התמלאו בוץ למים;
כלומר, מתי יעכרו הרגשות
בדמה.
וכבר לא תדע היכן הרגע
בו ניתן להפסיק לנשום;
להרגיע את המחנק בבטנה.
תתכונן, נפילה.
ברגעים כאלו עוד ניתן לכוון
לשם שמיים.
(זה יחזור.
למה עוד אפשר לצפות מנסיעה באוטובוס)
(שילכו לעזאזל)
צריך.
טוב אז לטיפה עדיף
כאפה זה מבייש ומשפיל
לי לא.
ואני שונאת ליטופים.
ראה ערך אתמול.
(ומי מעז לשנות את המנגינה ההיא?)
בעצם
אם אנשים נכים יכולים להוציא ספרים
ואנשים עם תסמונות דאון יכולים להיות מורים או גננות
ואנשים עיוורים יכולים להיות כאלה שיותירו הכי הרבה רושם בעולם
ואנשים דיסלקטים יכולים להמציא אינספור פטנטים וחוקים שישנו את היקום
אז למה
שאנשים מדוכאים לא?
אפילו אנשים מוגבלים שייתכן ואין להם עוד מרפא,
מסוגלים לתרום ולתת,
וכלכך הרבה
כנראה שגם בנו, המקולקלים והפגומים,
יש תועלת כלשהי
זה כיוון נורא מעניין
(בעקבות מפגש מקרוב באדם עם אוטיזם שאין לו רגע לחלום)
בס"ד
רוב הבדרנים בארץ מאובחנים עם דיכאון
גם הרבה זמרים
בכללי יש קטע חזק מאוד של כישרון אומנותי אצת אנשים עם דיכאון

בסד
כשהיו צריכים להגיד תכונה טובה שלי אמרו שמחת חיים וממש שועשעתי 
לא עכשיוזה באמת עצוב.
אני סוגשל הגעתי למסקנה הזאת,
כתבתי אתזה כאן כ"תהיה" כדי לא להיות מטיפת מוסר וכאלה
אבל באמת המטרה הייתה לגרום לאלו שכאן להבין את זה, שהם יכולים,
ושהדיכאון זה לא הם -
בני אדם על כלל תכונותיהם הטובות יותר ופחות.
הדיכאון הוא רק מחלה, לא פגם אישיותי,
וניתן להתגבר עליו ולהגשים את עצמנו כבני אדם.
לא בדיוק אבל בערך בים בם בום.
(הדיכאון זה הם כי הוא נובע לא מפגם אישיותי, כי אם ממבנה אישיותי שהוא לאו דווקא רע.
מדפוסי חשיבה, ואלף דברים תלויי אופי. גם דיכאון נסיבתי קשור יותר לתכונות אופי וחוויות ילדות מאשר באמת לטריגר-
האירוע המחולל.
מה שכן, זה לא סותר את הדברים האחרים שאמרת, ולדעתי זה לא למרות הדיכאון והאופי, כי אם בגללו;
אותה רגישות פנימית והבנה עמוקה וכואבת שעלולה להוביל אנשים מסיימים לדיכאון-
היא בדיוק זו שגורמת להם ליצור, יצירה חדשה, חצובה, בראשיתית,
בכל תחום שהוא, יצירות שלאחרים לעולם לא יהיו הכלים ליצור.)
אני לא יכולה.
זה עושה לי כואב להסתכל במראה.
אני רואה בנאדם מחייך.
אבל רק אני יודעת בסוד בסוד שהוא באמת בוכה.
והוא אפל.
והוא בכלל לא מה שחושבים עליו.
והאנשים האלה טובים.
אבל הם לא יודעים כלום.
אני צכה שמישו יעודד אותי. יחבק אותי.
שאני יוכל לדבר איתו על הכל.
אני אבודה
אני בודדה
אני אפלה
יש סודות אפלים שאוכלים אותי
ואני ככה קרובה ליפול לבור השחור הזה
שאני רוצה להגיע אליו
ויום כיפור היום.
איך?
איך?
איך אני יוכל לעמוד מול אבא??
אני לא טהורה ולא צדיקה.
כלכך הרבה פעמים זה קרה
אני מצטמררת בשקט
ומרגישה שבאלי להקיא
הם רעים
כלכך
והזאתי בכלל לא כאן בשבילי.
שונאת אותה
ושונאת אותו.
אני פושעת. רשעה.
או שאני רק שומרת על עצמי
מסרבת להכנע.
להתראות.
אולי לתמיד.
אה.
ואני,
אני לא נוטשת.
אני יהיה חזקה.
לפחות
לפחות כלפי חוץ.
להתראות.

זה עבר.
לא נגמר.
אבל נפתרו כמה דברים.
ו..
לא משנה
יהיה טוב.
(אני מחר לא הולכת אבל אני גם לא פה בכלל אז אי אפשר להפגש
)
(אבל בסוכות מתישהו זה יתאפשר.
תפני זמן בשבילי?)
למה לפתוח את זה מול כולם?
למה זה טוב בכלל?
עד שהלב התחיל להרגע
וכמות המחשבות ירדה
עד שהצלחתי ללהתגבר על הגעגוע
הפחד
הכאב
אז למה עכשיו?? למה לפתוח??? למה מול כולם??
למה לא מתחשבים?
למה הם לא פועלים בהגיון??
למה?
למה?
למהה??
אופ אופ אופ
סליחה
על חוף הים
דקות קצרות אחרי שקיעה
חושך ואויר קריר של לילה גורמים לה לרעד בלתי נשלט
היא מתיישבת ומסתכלת אל הים במבט נוגה
הוא לעומתה לא משיב אפילו מבט אחד
אלא ממשיך בהתמדה בתנועתו
מידי פעם המים הקרים נוגעים בקצות אצבעותיה ושולחים אליה גל של רגש
בהתחלה זה נוראי כמעט בלתי נסבל
אבל ככל שזה ממשיך התחושה מתרככת
היא רוצה שתמשיך להתרכך אבל היא נשארת שם
קול אמיץ בתוכה מורה לה לקום ולהמשיך ללכת
נגמר הזמן למבטים על הים
הטיול שלה לאורך החוף ממשיך
מידי פעם שורטת אותה אבן חדה בדרך
לפעמים מוצאת צדף יפה
ותמיד החול עוטף את רגלה בתחושה כמעט מוגנת
כמעט
כי היא לעולם לא תרגיש בטוחה
העצירה הבאה שלה מתרחשת כשגל גדול במיוחד מגיע ושוטף אותה
הרטיבות גורמת לה ליפול מובסת ומושפלת
התחושה ההיא חוזרת אליה בעוצמה
ובפתאום היא כאילו מעופפת באוויר
רואה את עצמה מלמעלה
חוף שומם וילדה אבודה
ברגע הזה היא מבינה עד כמה היא לבד ומתחילה לבכות
כשהיא רואה שאפילו עקבות היא לא השאירה מאחוריה
היא הולכת ברעד הישר אל הים
ומרשה לעצמה לטבוע בתחושה ההיא
בכאב
אני חושבת שאת צריכה להסתכל קצת
להבין שאני מעריכה
ויודעת אולי קצת
אבל מעריכה.
ולא.
אין טוב.
ואני לא טובה
ולא את
ולא היא
ולא כלום.
אבל
אבל תראי.
אוף
פשוט תראי
אני חושבת שאפשר להבין את ההרגשה
אבל
תראי.
את באמת חשובה
ואני לא אברח.
(את, ששש)
הנה הוא הורס חלקות שנשארו
בטוחות מפני כאב הנה הוא
מגדיר אותך כואב הנה
הפחד
מש
ת
לט.
די
(בבקשה)
(לא קשור אלייך
זה עלי
ממש עלי)
(טוב
טעות
ככל הנראה)
(לא,
לא טעות שלך,
רק שלי,
שדממתי,
כשהייתי צריכה לצעוק)
(לא משנה,
אני לא מגלה לך כלום.
אז אולי אפסיק לענות,
או שאת תפסיקי לשאול)
(אוקי.
סליחה.
את מבינה מוצש
הוא מוצש
הוא מוצש.
אני יודעת שלא אבל
סליחה.
סגור?)
(אוף...
כלום..
ואף פעם אל תבקשי סליחה,
כי.. אל תעשי את זה...
טוב?)
(כן המפקד.ת.)