פורום ריק ומוסתר (עמוד 1222)

זה אומר שאני כאן

עדיין

זו תחושה

מתחת לעץ אלון בודד.
אחכה בסבלנות.
ענף ועטד ענף נכרתו כבר מהעץ. ועכשיו רק הגזע נשאר.
אני רוצה. אני מתנדבת.
אני לא מספיק.
לא אשרוד את הגיבוי

אני גם ככה לא

אפשר לשאול מה מטרתו?

תגידו שכן.

תגידו שזה ייגמר,

ובטוב.

 

אני הולכת

ליפול

חזק מדי

הפעם

בואי נתרסק

 

 

 

 

(אני לא אוהבת לטבוע)

יסדרו לך מקום.

קצת סליחות, קצת תיאור

מוזיקלי בעל

קונצרט.

 

לנשום.

(רצון למצוא





חושך)

נשיג לנו סם כלשהו

עם ריח של חופש ומרדנות

ועם תחושה של

 

רק תחושה.

 

בואי

נלך להשיג לנו תחושה.

מסיכה. שתכף תיפול ותתרסק.
אתם תראו מסיכה חדשה.
ואני? אני רק שחור.
כי מסיכה זה רק כלפי חוץ.
ובפנים הכל מתפרק, רקוב ומגעיל.
ואם תמצאו אותי שוכבת אי שם תדעו שאני מצטערת. מצטערת על זה שלא שיתפתי אותכם כי באמת רציתי. אבל אתם הפנתם לי גב.
במקום לעזור, להושיט יד.
אולי אתם לא תדעו להתמודד עם עוצמות הכאב שבדבר, אבל אני רוצה שתנסו. תגששו, תחפשו פיסת מידע בתוך כל הזבל הזה.

ואתה. אתה יכלת להישאר פה אתה יודע?! זה אולי היה קשה קצת אבל משתלם. ואני כלכך רציתי לחיות איתך. אבל אתה, אתה צדיק. מוסר נפשך. אציל נפש. כפרת עוונות.

חשוך לי אתם יודעים? וגם עצוב.
ויום אחד אני ישבר. ולא מעניין אותי מה אתם רציתם.
כי אמא? מותר גמלי להשבר.
ואבא? אולי, אם היית יותר עוזר.

ואתם? אתם כבר מזמן הפסקתם לעזור שהפנתם לי גב.


אני כבר מזמן נשברתי. והמסכה? היא תחזיק עוד זמן מועט ביותר.

הוא לפעמים בכי בפנים

 

אם רק נדע להבחין בין זיוף לאמת, אם רק נדע...

 

(או אם תהיה לנו היכולת לספר הכל מבלי להגיד דבר)

למען האמת, הכל נרגע

למראית העין.

כלומר,

ברגעי קבורה היא עוד חושבת 

על ניסור

פרקי ידיים

טיפות דם מושלמות.

 

אבל.

 

לפעמים היא

מפקפקת בוודאות

המוות

ההולך

ובא.

אני...

טוב.

פשוט נתחיל וזהו.

 

אז אני רוצה להעביר לכם מסר חשוב מאד מאד.

בעצם שניים.

אני לא יודעת אם אני עושה את הדבר הנכון... אולי אני מתנשאת, אולי עליונית, אולי סתם חצופה.

אבל זה חשוב לי, כי אני רואה שיש פה אנשים שכדאי שיקבלו את המסר הזה.

אוף... בלי לפגוע באף אחד. שאף אחד לא ייקח אישי.

אני בכוונה כותבת את זה מפצל"ש. אל תנסה לחקות אחרי.

 

אז יהודים טובים, אני מבקשת מאד שתקראו את השורות הבאות ותחשבו עליהן, ואיך אתם יכולים לצמוח מהדברים שכתבתי. בסדר?

אני בטוחה בכל ליבי שאלו לא סתם דברים... רק בשבילכם. אך ורק.

 

סוד החיים לדעתי -

א. שמחה, ותמיד. גם אם נורא עצובים \ כועסים \ ממורמרים \ מאוכזבים \ מדוכאים, גם בנקודת השפל הנמוכה ביותר, תמיד תמיד חיוך טוב יכול להציל את הנפש. וגם חיוך גרוע. ולא משנה אם החיוך הזה בא ממני או מאחר, ולא משנה אם חייכתי בכוח או באמת - חיוך קטן ודבילי יכול להצחיק ולגחך ולהרים את המצב רוח בהמון המון רמות.

מניסיון של המון פעמים, כי אני טיפוס עצבני קצת, ותמיד זה עזר לי מאד.

לא מזמן הייתי במצב רוח מדוכא, שונא, עצבני וממורמר. פסגת העצב. ואז החלטתי שאני לא מוותרת לעצמי. נכנסתי לחדר צדדי, נעמדתי מול מראה, וחייכתי בכוח. זה דרש המון כוח, אבל הצליח בגדול. התחלתי לצחוק על עצמי. צחקתי על כמה שאני מטומטמת, שעושה לעצמה פרצופים במראה. צחקתי על כמה אני טפשה, שנתתי ללב שלי ליפול בידי היצר הרע. ומצב הרוח שלי השתנה מהקצה אל הקצה. נהייתי עליזה ונעימה. באמת.

 

ב. עין טובה. זה נשמע חלומי וסיפורי, אבל זה כל כך מציאותי וכל כך חשוב, אתם לא משערים כמה.

מה זה אומר? זה אומר להסתכל על הכל (הכל!) בידיעה שבורא העולם ברא אותך בשביל שתחיה בשמחה ותעבוד אותו בשמחה.

וזה עוזר מאד. פתאום הכל מקבל אור חדש, שונה, טהור ואמיתי. פתאום כל המכשולים נהפכים לנסיונות שקל וכיף לעבור, פתאום כל הסבל - למסע אימונים שבסופו מחכה האושר האמיתי. בבקשה האמינו לי. אני לא סתם אומרת.

זה יוצא מלב, ואני מקווה שייכנס ללב.

 

זה נכתב כמעט בדמעות.

אשמח לדעת שקראתם, ועוד יותר אשמח אם למישהו יזוז משהו בלב.

רק תגיבו 'קראתי'.

ובבקשה בבקשה תחשבו ברצינות אמיתית על הדברים שכתבתי,

ותדעו שהקדוש ברוך הוא אוהב את כולנו מאד. אם הוא היה רוצה שנמות היינו מתים. הוא לא רוצה.

 

אתם חכמים.

הסיקו לבד את מסקנותיכם, קחו ללב את מה שצריך, ואם לא צריך - אולי תוכלו לעזור ולעודד אחרים.

 

 

 

אני מקווה שאני לא נשמעת מתנשאת או מזלזלת באף אחד. אני כותבת אך ורק מתוך רצף נסיונות.

 

כתבתי בכאב, קבלו זאת בהבנה.

אני מתרסקת אל המיטה, השיער מתפזר לי על הפנים ומציק, החולצה שלך עוד זרוקה על הכרית.
זאת לא הפעם הראשונה שהריח שלך גורם לי לבכות.
כואב לי. יאיר, כואב לי!

שורף לי בגרון כשאני לא יכולה לדבר איתך, כל הגוף שלי מגרד וצורב כשאתה לא כאן כדי לחבק, השפתיים שלי מתייבשות ונסדקות והפה נפער מעט- כמו לפני צרחה- כשאני מבינה שלא תרכן אלי שוב ותנשק, שלא תלחש עוד מילות הרגעה בסבלנות אין סופית ושלא תשיר לי בעדינות, ביראת רוממות, עם מבט מאושר ואסיר תודה- עד שארדם..

יאיר.. אני לא יודעת מה שווים החיים שלי בלעדיך.
מה שווה הגוף הריק והשבור שלי כשהוא כל כך חלול? מה שווים החיים האלה?! כשכל חפץ ופנים סביבי זועקים אלי את חסרונך..

ההרגשה משונה. כמו ענן מאלחש ומייסר שאופף אותי. מרוקן אותי מכל מחשבה חוץ מצליל השם שלך. מנתק מכל תחושה חוץ מחוסר האונים והתכלית, ומהגעגוע הזה.

אוי יאיר.. כמה שזה כואב! אני כותבת והמילה הזאת נתקעת לי. געגוע. איזו מילה חלשה. זה כמעט מבזה.
איך אפשר לתאר את מה שעובר בי? משתלט עליי, מבתר, מפרק.
איך?! איך אפשר לתאר את הציפורניים שנדחפות לי ללב וקורעות כל עורק ונים שנמצא בו? את הסכינים שמפלחות לי את הבטן, מסתובבות לאט ומשאירות בור שחור ואכזרי ששואב אליו את כל שאריות האדם שאני?
הרגליים כל הזמן מאבדות אחיזה. אני נופלת המון. כל כך רוצה להיכנע.
אני רוצה להישאר לשכב כאן על הרצפה הגדולה והקרה והלבנה.
אני רוצה לחפור דרכה- לא משנה כמה דם ייזול מהידיים שלי- עד שאגיע לאדמה שלנו. האדמה השחורה והאדומה והאכזרית והמנחמת שלקחה לי אותך ותחזיר אותי אליך..
אהוב שלי, אל תכעס, אני רוצה ללכת לבקר אותך. להתיישב לידך בבית הקברות ולחכות עד הלילה. לרדת מהשרפרף כשאף אחד לא רואה ולהתכרבל ליד השיש הקר שמכסה אותך.
אני רוצה להתלונן שוב שקר לי ושגנבת את כל השמיכה. אני רוצה להתעורר לפניך, להעיר אותך "בטעות" כדי לא להרגיש לבד ואז להעמיד פנים שאני ישנה שניה לפני שאתה פוקח עיניים. אני רוצה שתגן עלי.

הבטחת לי! יאיר! אתה הבטחת לי שלא אשאר לבד יותר. הבטחת להגן...
הבטחת לי, בפירוש הבטחת, לא למות לפני.

יאיר שלי, אני חיה. אבל רק כי זה מה שמצפים ממני. רק בגלל הזיכרון של הפנים המבוהלות והמפוחדות שלך, כשחשבת אז שאתאבד.
אני רוצה שתדע, אני חיה בשבילך וחיה אותך.
הפכתי למצבה מהלכת, לגרגירים בשעון חול ענק שמחכים רק להתרוקן ולצנוח בשקט, להפסיק לזוז לנצח.

אני חושבת רק על איך להגיע אליך מהר יותר.
יאירי, מתוק שלי, סליחה. אני כבר לא אוכלת, וגם לא יוצאת הרבה מהמיטה.
הכל... הכל הפך לחסר טעם.
אולי אנסה חומרים פסיכודאליים. אולי בהזיות האלה תהיה קרוב יותר.
כל הקיר מכוסה בציורים שלך. במשפטים שהיית אומר רק לי. בשמות החיבה שנתת לי. כן, אלה שלא הרשית לאף אחד אחר להשתמש בהם..
אני ישנה עם החולצות שלך על הכרית ועלי ואני מתה מפחד כשאני חושבת על זה שמתישהו הריח יתפזר.

אם רק היית משאיר לי ילד... ילד אחד. שיהיה נכה, מפגר, אלים או טיפש. שיהיה הכל. לא אכפת לי.
כל כך רציתי ממך ילד!

אולי יאשפזו אותי. אני לא יודעת מה אני חושבת על זה... מה אתה היית חושב על זה?
אני כל כך רוצה אותך.
אני כל כך רוצה למות.
אני כל כך כל כך רוצה אותך.

למרות הכל, יש בעולם הזה המון טוב.

ועכשיו קשה, ואתם לא מצליחים לראות, אבל זה העניין.

אתם יודעים, יש אנשים מדהימים. כאלה שבאמת קשה להם, והם עדיין מחייכים.

ואתם יודעים, מי אני שאשפוט, אבל אל תבזבזו את השמחה שלכם. זה לא שווה את זה.

תפקחו עיניים, צאו מהסרט, תתחילו לראות.

הוא שורף נורא נורא

הכל היה לעזר

 

 

(אני מיובשת, אולי בגלל זה)

 

(והיא סוג של כזאת וכזאת אבל לא זה ולא זה

דרוש זמן אבחון נוסף

 

למה אני לא מפסיקה

לברבר

שטויות)

מותר לבכות?
ככה סתם
בתוך החושך
מותר לבכות את הבדידות? את השקר?

אף אחד לא יאהב אותך אף פעם

עלובה

שונאת אותך

מותר לבכות
אבל רק בחושך

קשרים תלותיים
אני חייבת להפסיק עם זה.
אבל קשה לי

מה נעשה מה נעשה
סליחה.


...

אפשר לתת לכם לבקר באופל שלי?