האם השעווה היא רצון היד או הלהבה?
היד, כנראה.
כי הלהבה, הלהבה לא רוצה אחיזה בעולם הזה שלה. הלהבה רוצה להבלע בתוך עצמה. לחתוך בעצמה חתכים של זהות בוערת. להכלות ולאחוז בכל טיפה אחרונה של חמצן חנוק, להותיר סימן קטן של פיח על הקיר (שהמנקים במטבח יצטרכו לקרצף, אבל למי אכפת מהמנקים במטבח) או פשוט בעולם, ולהעלם.
אך היד. היא אוהבת, וצריכה את האש. וליד יש עיניים לראות ואזניים לשמוע. אז היא לוקחת גוש שעווה של חיים, וכובלת את אותן להבות צורבות שרוצות אך ורק להבלע ולהתאבד בתוך עצמן.
ואז יש צרחה, וטיפות קטנות שנופלות.
ובתוך כל האור הזה, שוכחת הלהבה, כמו ששוכחת היד (והשעווה שלא ידעה לעולם, כי מה היא - בשר, חיים ועולם חסר תוכן ושנוא כל כך שמזכיר ללהבה את עצמה יליד את חטאה. אז עדיף כבר לשכוח אותה בכל הסיפור הלוהט והמטפטף הזה) את אותו הרגע הישן הזה שהתחיל הכל, בו יד מהססת קרבה גפרור אל החיים. ואז יש אור, וכאב, ותסיסה
והנה אנחנו כאן.
היד, כנראה.
כי הלהבה, הלהבה לא רוצה אחיזה בעולם הזה שלה. הלהבה רוצה להבלע בתוך עצמה. לחתוך בעצמה חתכים של זהות בוערת. להכלות ולאחוז בכל טיפה אחרונה של חמצן חנוק, להותיר סימן קטן של פיח על הקיר (שהמנקים במטבח יצטרכו לקרצף, אבל למי אכפת מהמנקים במטבח) או פשוט בעולם, ולהעלם.
אך היד. היא אוהבת, וצריכה את האש. וליד יש עיניים לראות ואזניים לשמוע. אז היא לוקחת גוש שעווה של חיים, וכובלת את אותן להבות צורבות שרוצות אך ורק להבלע ולהתאבד בתוך עצמן.
ואז יש צרחה, וטיפות קטנות שנופלות.
ובתוך כל האור הזה, שוכחת הלהבה, כמו ששוכחת היד (והשעווה שלא ידעה לעולם, כי מה היא - בשר, חיים ועולם חסר תוכן ושנוא כל כך שמזכיר ללהבה את עצמה יליד את חטאה. אז עדיף כבר לשכוח אותה בכל הסיפור הלוהט והמטפטף הזה) את אותו הרגע הישן הזה שהתחיל הכל, בו יד מהססת קרבה גפרור אל החיים. ואז יש אור, וכאב, ותסיסה
והנה אנחנו כאן.
