פורום ריק ומוסתר (עמוד 394)

אני רוצה לבכות את את הדמעות שאין לי.
 

איך ה' נתן לזוועות כאלו לקרות.?

איך מצליחים להאמין בו אחרי זה?

איזה רועע. זה ככ לא אנושי.
 

לא ניתן להכלה

ואני שכלכך רוצה אתזה(?), אינלי את האפשרות לזה.
אבל הם, שבסה"כ רצו ההפך, מקבלים את מה שאני רוצה.

העולם הזה כלכך לא פאייר. 

זה, זה.

אולי הפנים שטופות הדמעות ידברו

ותודה על זה

אז נעשה עוד קעקוע
רק כשמשהו כואב
מרגישים געגוע
לרגיל ואוהב

משיבת נפש-פרק נ'ז

כְּשֶׁנּוֹפֵל הָאָדָם לְמַדְרֵגוֹת נְמוֹכוֹת מְאֹד שֶׁהֵם בְּחִינַת מְקוֹמוֹת הַמְטֻנָּפִים שֶׁאִי אֶפְשָׁר לָהֶם לְקַבֵּל חִיּוּת מִבְּחִינַת הִתְגַּלּוּת כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ, שֶׁבִּשְׁבִיל זֶה הָיוּ כָּל הָעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת, כִּי עֲלֵיהֶם הַיְנוּ עַל מְקוֹמוֹת אֵלּוּ נֶאֱמַר: "וּכְבוֹדִי לְאַחֵר לֹא אֶתֵּן", וְחִיּוּתָם הוּא רַק מֵהַהַעֲלָמָה וְהַהַסְתָּרָה שֶׁל הַמַּאֲמָר סָתוּם דִּבְרֵאשִׁית שֶׁהוּא בְּחִינַת: "אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ". וַאֲזַי כְּשֶׁנּוֹפֵל לִמְקוֹמוֹת אֵלּוּ חַס וְשָׁלוֹם, וְזוֹכֶה לְרַחֵם עַל עַצְמוֹ, כִּי רוֹאֶה שֶׁמְּקוֹמוֹ רָחוֹק מִכְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ וְאִם כֵּן אֵינָם נִקְרָאִים בְּשֵׁם מָקוֹם כְּלָל, כִּי עִקַּר הַמָּקוֹם הוּא בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ הַשְׁרָאַת הַקְּדֻשָּׁה וְהִתְגַּלּוּת כְּבוֹד אֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ שֶׁנִּקְרָא מָקוֹם כַּיָּדוּעַ, בְּחִינַת: "מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם". אֲבָל מְקוֹמוֹת הַמְטֻנָּפִים אֵינָם נִקְרָאִים בְּשֵׁם מָקוֹם כְּלָל, בִּבְחִינַת: "כִּי כָל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צוֹאָה בְּלִי מָקוֹם" וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּאֶפֶס מָקוֹם" וְכוּ'. עַל כֵּן כְּשֶׁנּוֹפֵל הָאָדָם לְשָׁם חַס וְשָׁלוֹם, אֵין לוֹ בֶּאֱמֶת שׁוּם מָקוֹם כְּלָל וְהוּא נָע וָנָד בָּאָרֶץ. כִּי עַל־יְדֵי שֶׁהָאָדָם חוֹטֵא חַס וְשָׁלוֹם, וּמִתְרַחֵק מִכְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ הוּא כְּאִלּוּ מַחֲזִיר הָעוֹלָם לְתֹהוּ וָבֹהוּ וּכְאִלּוּ מַחֲרִיב הָעוֹלָם לְגַמְרֵי וְעַל כֵּן אֵין לוֹ שׁוּם מָקוֹם כְּלָל אֲבָל כְּשֶׁזּוֹכֶה עַל כָּל פָּנִים לֵידַע הָאֱמֶת וְלִרְאוֹת פְּגָמוֹ וְקִלְקוּלוֹ הַגָּדוֹל שֶׁהֶחֱרִיב אֶת כָּל הָעוֹלָם, עַד שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם בָּעוֹלָם כְּלָל וּמְרַחֵם עַל עַצְמוֹ וְשׁוֹאֵל וּמְבַקֵּשׁ, אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ, כִּי בְּוַדַּאי גַּם מְקוֹמוֹת אֵלּוּ בְּהֶכְרֵחַ שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם אֵיזֶה חִיּוּת מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ רַק שֶׁהוּא בְּהֶעְלֵם גָּדוֹל, בִּבְחִינַת: "אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ" הַנַּ"ל, עַל כֵּן עַל־יְדֵי־זֶה שֶׁמְּחַפֵּשׂ וּמְבַקֵּשׁ גַּם שָׁם אַחַר כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ, עַל־יְדֵי־זֶה הוּא עוֹלֶה בְּתַכְלִית הָעֲלִיָּה לִבְחִינַת קְדֻשַּׁת הַמַּאֲמָר סָתוּם הַנַּ"ל שֶׁהוּא בְּחִינַת אַיֵּה וְשָׁם הוּא בְּחִינַת לְמַעְלָה מִן הַמָּקוֹם.

נִמְצָא שֶׁהַיְרִידָה שֶׁלּוֹ שֶׁנָּפַל לְמַדְרֵגָה כָּזֹאת עַד שֶׁהוּא בִּבְחִינַת לְמַטָּה מִן הַמָּקוֹם, כִּי הָיָה בִּבְחִינַת: "תֹּהוּ וָבֹהוּ" וְלֹא הָיָה לוֹ מָקוֹם כְּלָל וּמֵעַכְשָׁו עַל־יְדֵי הַבַּקָּשָׁה וְהַחִפּוּשׂ עָלָה עַל־יְדֵי־זֶה בַּעֲלִיָּה גְּדוֹלָה לִבְחִינַת לְמַעְלָה מִן הַמָּקוֹם וְאָז נִמְחָלִין לוֹ כָּל עֲווֹנוֹתָיו. כִּי מִבְּחִינַת אַיֵּה הַנַּ"ל שֶׁהוּא הַקְּדֻשָּׁה הָעֶלְיוֹנָה מְאֹד, מִשָּׁם כָּל הַסְּלִיחָה וְהַמְּחִילָה לְכָל הָעֲוֹנוֹת בִּבְחִינַת כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה וְכוּ', כִּי עִמְּךָ דַּיְקָא כִּי אַיֵּה הַנַּ"ל הוּא בְּחִינַת כֶּתֶר בְּחִינַת תְּלֵיסַר תִּקּוּנֵי דִּקְנָא שֶׁהֵם שֹׁרֶשׁ הַשְּׁלֹשׁ־עֶשְׂרֵה מִדּוֹת שֶׁל רַחֲמִים שֶׁשָּׁם עִקַּר הַמְּחִילָה וְהַסְּלִיחָה כַּיָּדוּעַ. וְזֶה בְּחִינַת: "אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ". כִּי מְקוֹמוֹת הַמְטֻנָּפִים הַנַּ"ל הֵם בְּחִינַת קְלִפַּת תּוֹלָע שֶׁהִיא קְלִפָּה קָשָׁה וַחֲזָקָה מְאֹד וּמִתְגַּבֶּרֶת בְּכָל יוֹם לְכַלּוֹת כָּל הָעוֹלָם לְגַמְרֵי חַס וְשָׁלוֹם, כַּמְבֹאָר בְּכַוָּנוֹת. וּמִבְּחִינַת קְלִפָּה זֹאת נִמְשָׁכִין כָּל מִינֵי שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים שֶׁאֲסוּרִים בַּאֲכִילָה בְּאִסּוּר חָמוּר מֵאַחַר שֶׁהֵם רְחוֹקִים לְגַמְרֵי מִכְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ, בִּבְחִינַת: "וּכְבוֹדִי לְאַחֵר לֹא אֶתֵּן". אֲבָל עַל־יְדֵי הַבַּקָּשָׁה וְהַחִפּוּשׂ אַחַר כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ גַּם מִשָּׁם, עַל־יְדֵי־זֶה עוֹלֶה בְּתַכְלִית הָעֲלִיָּה וְנִמְשֶׁכֶת לוֹ סְלִיחָה וּמְחִילָה מִבְּחִינַת תְּלֵיסַר תִּקּוּנֵי דִּקְנָא שֶׁהֵם בְּחִינַת צֶמֶר כַּיָּדוּעַ. וְזֶה: "אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ".

וְזֶה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, לְעִנְיַן תּוֹלָעִים שֶׁנִּתְהַוּוּ בְּתָלוּשׁ שֶׁאֵינָם אֲסוּרִים עַד אַחַר שֶׁפָּרְשׁוּ, כִּי מִי שֶׁנּוֹפֵל לַמְּקוֹמוֹת הַנַּ"ל וְאָז רוֹאֶה שֶׁאֵין לוֹ שׁוּם מָקוֹם כְּלָל בַּקְּדֻשָּׁה, אֲזַי הָעִקָּר לִבְלִי לְהַנִּיחַ אֶת מְקוֹמוֹ וְשֶׁלֹּא לְיָאֵשׁ אֶת עַצְמוֹ וְלִפְרֹשׁ וְלָצֵאת לַחוּץ חַס וְשָׁלוֹם, כַּאֲשֶׁר הָיָה כְּבָר כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁעַל־יְדֵי שֶׁרָאוּ בְּעַצְמָן נְפִילָתָם הַגְּדוֹלָה עַל־יְדֵי־זֶה נִתְיָאֲשׁוּ לְגַמְרֵי וּפָרְשׁוּ מִן הַקְּדֻשָּׁה וְיָצְאוּ לַחוּץ חַס וְשָׁלוֹם, וְרָצוּ לִקְבֹּעַ לָהֶם מָקוֹם חוּץ מֵהַקְּדֻשָּׁה חַס וְשָׁלוֹם, וְרָצוּ לִשְׁרֹץ בָּאָרֶץ לְהִתְפַּשֵּׁט עַצְמָן בָּזֶה הָעוֹלָם, כְּמוֹ אֵלּוּ שֶׁאָמְרוּ: "אֵיזִיל וְאֶתְהַנֵי בְּהַאי עָלְמָא", מֵאַחַר שֶׁאֵין לוֹ עוֹלָם הַבָּא, חַס וְשָׁלוֹם. וְאֵלּוּ הֵם בְּוַדַּאי טְמֵאִים וַאֲסוּרִים לְגַמְרֵי, כִּי זֶה בְּחִינַת: "הַשֶּׁרֶץ הַשּׁוֹרֵץ עַל הָאָרֶץ" דַּיְקָא שֶׁשָּׁם עִקַּר אֲחִיזַת הַנָּחָשׁ וְהַטֻּמְאָה חַס וְשָׁלוֹם.

אֲבָל זֶה הַתּוֹלָע הַיְנוּ מִי שֶׁנָּפַל לִבְחִינַת מְקוֹמוֹת הַמְטוּנָפִים הַנַּ"ל, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת תּוֹלָע רַק שֶׁהוּא דָּבוּק בִּמְקוֹמוֹ וְאֵינוֹ פּוֹרֵשׁ אֶל הַחוּץ עַל כָּל פָּנִים. כִּי יוֹדֵעַ כִּי בֶּאֱמֶת בְּוַדַּאי אֵין שׁוּם מָקוֹם לִבְרֹחַ וּלְהִסָּתֵר מִפָּנָיו חַס וְשָׁלוֹם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "אָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח אִם אֶסַּק שָׁמַיִם" וְכוּ'. וּמַה יִּפְעַל בָּזֶה אִם יוֹסִיף עוֹד בְּיֶתֶר לֵילֵךְ אַחַר תַּאֲוַת לִבּוֹ הֲלֹא סוֹף כָּל סוֹף מָרָה תִּהְיֶה בָּאַחֲרוֹנָה וּבְוַדַּאי יִהְיֶה לוֹ אָז לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ וּכְמוֹצֵא שָׁלָל רַב כָּל מַה שֶּׁיַּצִּיל עַצְמוֹ מֵהַסִּטְרָא אַחֲרָא אֲפִלּוּ מְעַט דִּמְעַט. וּכְשֶׁמְּיַשֵּׁב אֶת עַצְמוֹ עַל כָּל זֹאת וְכָל מַה שֶּׁהוּא רוֹאֶה שֶׁהוּא רָחוֹק מִכְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ אָז יוֹדֵעַ שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם כְּלָל, כִּי כָּל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁרְחוֹקִים מִכְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ אֵינָם נִקְרָאִים בְּשֵׁם מָקוֹם כְּלָל. וְעַל כֵּן שׁוֹאֵל וּמְחַפֵּשׂ וּמְבַקֵּשׁ גַּם מִשָּׁם אַחַר כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ בִּבְחִינַת: "אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ" שֶׁזֶּה בְּחִינַת: "וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ" - "מִשָּׁם" דַּיְקָא כִּי עַל כָּל פָּנִים אֵינוֹ פּוֹרֵשׁ לָצֵאת לַחוּץ חַס וְשָׁלוֹם, רַק אַדְּרַבָּא, אֵינוֹ מַנִּיחַ אֶת מְקוֹמוֹ, בִּבְחִינַת: "אִם רוּחַ הַמּוֹשֵׁל תַּעֲלֶה עָלֶיךָ מְקוֹמְךָ אַל תַּנַּח". עַל־יְדֵי־זֶה יוּכַל לִזְכּוֹת שֶׁתִּתְהַפֵּךְ הַיְרִידָה לַעֲלִיָּה גְּדוֹלָה וְיַעֲלֶה לִבְחִינַת לְמַעְלָה מִן הַמָּקוֹם כַּנַּ"ל, וּמִבְּחִינַת תּוֹלָ"ע יִהְיֶה נַעֲשֶׂה עוֹלָ"ה בְּחִינַת: "עוֹלַת תָּמִיד", שֶׁמְּכַפֵּר עַל עֲבֵרוֹת שֶׁל יוֹם וְשֶׁל לַיְלָה וּמַכְנִיעַ וּמְבַטֵּל קְלִפַּת תּוֹלָע הַנַּ"ל, שֶׁזֶּה בְּחִינַת תּוֹלָעִים שֶׁבְּתָלוּשׁ עַד שֶׁלֹּא פָּרְשׁוּ מֻתָּרִין. כִּי כָּל זְמַן שֶׁלֹּא פָּרְשׁוּ לַחוּץ לִשְׁרֹץ עַל הָאָרֶץ וְלַעֲשׂוֹת לוֹ מָקוֹם בָּאָרֶץ בִּמְקוֹם אֲחִיזַת הַסִּטְרָא אַחֲרָא חַס וְשָׁלוֹם, רַק אַדְּרַבָּא, מְחַפֵּשׂ גַּם מִמְּקוֹמוֹ אַחַר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֲזַי תּוּכַל הַיְרִידָה לְהִתְהַפֵּךְ לַעֲלִיָּה גְּדוֹלָה כַּנַּ"ל (הִלְכוֹת תּוֹלָעִים הַלָכָה ע"ג):

(ואז אני נרגעת.

זה לדעת להיות חכם בלב.הוא גאון.הוא ככ גאון.

אמרנו?למעלה מטעם ודעת.למעלה מטעם ודעת.כל כך.)

(((וגם,

זה שורף לי שבגלל החוסר אמון שיש לי באנשים,אז נפגעים ממני.

כי אני זאת שנפגעתי מלכתחילה,כי היה פעם כל מיני טראומות למיניהם.ולכן אני מגיבה ככה.ולכן נוצר מצב שאני שותקת ונפגעים כי מרגישים ככ קרובים אליי אז איך יכול להיות שלא סיפרתי?!ועוד לאחים שלי.ועוד לאמא עד הרגע האחרון.ועוד חברות וזה.

קשה לי להסביר את זה אבל כן,היה קשה לי לשתף כי פחדתי להיפגע.ואין סיבה להיפגע מלהגיד.אבל פחדתי.וזה בלתי ניתן להבנה.כי בחייאת למה שאפגע למהה.זה סתם.זה פשוט סתם.

לכן זה גם מצחיק.אני קורעת,אוקי?כי זה מנותק מהמציאות באמת.כי אף אחד לא פוגע.במיוחד לא כששמח.אז מה הקטע שלי כילו?

בכיתי המון מקודם אבל עכשיו זה מצחיק.)))

@להיות בשמחה!!!-וואי שהייתי חייבת לתייגך.וגם באלי בכלל שתקראי.לב.ותודה עליך.

❤

אני גם אוהבת אותך כל כך.

(נכון נכון,צודקת.מותר לו.

מצד שני חושבת שצריך לזכור שזה רק הרגשה בלב ושהמציאות היא באמת אחרת.עצם הידיעה שהמציאות היא אחרת ממה שמרגישים-זה מרגיע ומצחיק.הבנת?

כי מה קודם למה?המחשבות או הרגש?הרבה פעמים אנחנו חושבים שהרגש קודם.ואז אוי גוועלד..אם אנחנו בעמדה הזאת אז באמת אי אפשר לשנות כלום..אבל אם אנחנו מבינים שהמחשבות משפיעות על הרגש ולא הרגש משפיע על המחשבות אז החיים יראו לנו אחרת.החיים יהיו מתוקים.אם נשנה את המחשבות שלנו ונתאים אותם למציאות אז גם הרגש יהיה בהתאם.זה עבודה רצינית,אבל וואי שזה שווה ברגע שקולטים את הגודל של העניין.

ובקשר לתכונות נפש,יש לי הרבה מה לומר על זה..אבל אקצר כי אין לי כוח לפרט עכשיו(אוליי יום אחד נדבר על זה באריכות..) קיצור אבל לכולם יש בחירה על כל דבר.אין דבר כזה תכונות נפש לדעתי.כי אז זה אומר שאי אפשר גם להשתנות כי כאילו 'נפש זה נפש'.ואני חושבת שעם תהליכים אפשר לעשות שינויים עצומים.זה לא קשור לנפש.זה קשור לבחירה ולשינוי עם המחשבות,וככה גם שינוי עם הרגש..)

(עולם קורעעעע)

(כע,בדיוק.בקיצורו של עניין זה מוח שליט על הלב.

וברור,זה ממש לא סותר.זה שאמרתי שאפשר לשנות את הרגש דרך המחשבות שמכניסים לראש,זה לא הופך את זה שהרגשות שמרגישים במצב העכשווי הם לא בסדר..

הם הכי בסדר בעולם והכי מובנות בעולם והכי הגיוניות בעולם.באמת הלב לא סתם מרגיש.לב זה לב.והכי צריך לתת מקום למה שהלב מרגיש.רק אחרי שנותנים מקום לרגש אז אפשר להסתכל גם על הדברים בזווית אחרת וממקום רגוע.כי אם תדחיק ותדחיק ותדחיק רק כי המציאות היא אחרת-אז הדברים לא באמת ישתנו אלא ימעכו בפנים ויהיה גוש ענקי של צעקה שלא נגמרת.אךך גוועלד.צריך לתת מקום,כמובן בנחת,אבל הכי נכון לתת מקום למה שאתה מרגיש כדי שאחר כך תוכל לראות תדברים ברוגע וליישר עניינים.וקיצור הבנת תעסק?וכע,אל תדאגי.כשכתבתי את השירשור זה היה אחרי שנתנתי מקום באמת למה שהרגשתי.ונכון,זה הכי בסדר.אבל אחרי שמבינים את הפער בין הרגש למציאות זה כבר היה מצחיק סוריוברור שאתה צוחק באמת רק אחרי שאתה מכיל ומבין את הרגש שלך.זה באמת מה שקרה(:

אה לא,תיקון טעות.

עכשיו הסתכלתי על מה שכתבתי,וצודקת,צחקתי ממקום שלא באמת הכלתי תעצמי.אוף מוזר אבל באמת היה מצחיק לי.אה אני יודעת..צחקתי ממקום שרציתי להדחיק את מה שאני מרגישה באותו זמן..ממ אוךך נו נו

על כל פנים,צודקת,צריך להבין תעצמי.ולקבל את התסכול/הכאב/העצב/וכדו.ורק אז יש מקום לצחוק נראלי.תקני אותי אם אני טועה.

אהאה יעני טראומה שנמצאת עמוק בפנים ואז הטריגרים מגיעים והופ?לזה את מתכוונת?

איזה מוזר..איך יכול להיות אבל שאשכרה נגיד שני אנשים יחוו אותו הדבר אבל לאחד זה השאיר טראומה ולאחד זה עבר בחלק??

נראלי זה קשור לגיל שזה קרה או לאיך שהתייחסו אליו בתור ילד וכו..ולכל אחד יש דברים שנחקקים בפנים,אבל דברים שונים..לכן יש הרבה דברים שמשפיעים על הבנאדם..לא חושבת שזה טבע של בנאדם אלא יש השפעות אחרות.כמו הגיל,הדברים עצמם שקרו-ולכל אחד זה דברים אחרים.יש אין סוף סיבות.אבל ברור שזה לא 'טבע האדם' לא?

חשוב לי לדייק את זה כי אם אומרים שזה טבע של בנאדם ותכונות נפש אז זה כאילו אומר שככה היה וישאר תמיד.אבל אם אומרים שזה קשור יותר למה שאמרתי כנ"ל אז אפשרי לפתוח את הדברים ולתת לטראומות ולדברים האלה מקום לגמריי ואז כן,אפשר לצאת מטראומות.

מישו חכם מאוד אמר לי פעם שבת יכולה לעבור אונס חלילה ואז נגיד אם בין חברות סתם ככה ידברו על פגיעות מיניות אז זה יצמרר אותה,בלשון המעטה..אבל אפשר גם שהיא תשמע על פגיעות מיניות וזה יעבור לה בחלק..אפילו לא ידגדג לה האצבע של הרגל.וזה למה?כי היא טפלה בדברים.כי היא נתנה להם מקום ופתחה תדברים עד הסוף.אז אפשר לרפא טראומות לגמריי.וכל מיני דברים שקרו.זה לא עניין של טבע התגובות..זה יותר מתוך טראומות.שבאמת זה נהפך לטראומות בגלל הגיל ובגלל מלא השלכות שיכולות להיות..

וואי חזרתי על עצמי בלי סוף ואולי גם אמרתי דברים לא בהקשר וסתם ככה דברים על העולם..כי אני מותשת ועייפה רצח..קיצר שוין.

קריאה מהנה.לב.)

(תמיד אפשר לצחוק. כבר אמרנו שצריך ללמוד את הסוד של הצחוק נכון? כל עוד זה לא צחוק ציני אז הוא בסדר, כל עוד הוא לא צחוק שמוריד אלא צחוק משועשע.. זה אחלה צחוק משועשע, בכל מצב.

ככה ה' ברא את העולם. לעולם אל תשפוט אדם עד שתגיע למקומו, ולעולם לא תגיע למקומו. ה' ברא את האדם, מהרגע שהוא נולד, עם נפש אחרת שאין עוד אחת כמוהה.

אין כל כך מה לדון כי נראה לי אנחנו אומרים טיפה אותו דבר רק שאת אומרת שאי אפשר לשנות אם קוראים לזה תכונות ואני אומרת שכן אפשר לשנות, גם אם קוראים לזה תכונות. שתינו חושבות שאפשר לשנות;)

דרך אגב יכול להיות ילדה שעברה משהו שאצלך זה טראומה ואצלה זה לא, ולא בגלל שהיא טיפלה בזה או משהו אלא בגלל שבנפש שלה זה משפיע אחרת, יכול להיות שהיא מקבלת את זה בקלילות ולא עושה מזה טראומה, באוטומט.. הבנת? כי הנפש היא אחרת לכתחילה.

ומה אני יודעת? לא באמת יודעת משהו.. סתם כותבת מחשבות שלי.. קחי בערבון נורא מוגבל..

לב)

שמח לי ששמח לך ששמח לי.מואהההה.לב.