פורום ריק ומוסתר (עמוד 397)

כשסוף סוף מישהו התייחס אליי כשאמרתי לאמא שלי שאני רוצה להתאשפז ולברוח מכולם, שיתנו לי לנוח עד שאהיה בריאה....
ובדיוק היא הייתה במצב הרוח הנכון להקשיב ולענות לי כמו שצריך ואני הייתי במצב הנכון לספר וסוף סוף הוצאתי את זה מהלב... על כל המצב והקושי בעבודה, הלחץ וחוסר זמן של הלימודים, חוסר היכולת ב... קיצרר, מאז הכל התחיל להסתדר בנס... פתאום העבודה שלא הגשתי- אז המרצה מחליטה לתת לי הארכה מיוזמתה, והעבודה שהייתי צריכה להגיש ולא ידעתי איך להשלים אותה- מצאתי בדיוק מה שחיפשתי בפוקס ממש, ולמחר פתאום צץ לי טרמפ למבחן בבוקר ואולי גם בחזור... ויש עוד דברים שעכשיו יש לי כוח להתאמץ לעשות אותם ואני בטוחה שיסתדרו! כאילו ה' הוזיז קצת את הענן שכיסה את השמש...
אז אפילו התפללתי ערבית
עכשיו צריך לישון כי יש יום עמוס פחד מחר...

(מפחדת שפגעתי.שכתבתי מידי.ממ

ואני צריכה לבדוק מה אני עושה עם העניין הזה כי המ,אין לי כוח לזה באמת וזה מקצץ לי את החופש בחצי ושוב עבודה אינטנסיבית בשילוב לימודים ואני מפחדת לכתוב לו כי מה שהוא יגיד,אני יעשה וזה כל כך גורלי בעיקרון.)

איך אני מוחקת שרשור שפתחתי?

אילת_מטיילת#@    @אילת_מטיילת#

 

אני צריכה חורף

פשוט כי לא באלי להיפגע יותר מאנשים,הבנתם?

אני יושבת ואוכלת
ופתאום העיניים מתמלאות דמעות
אני ממצמצת, משפשפת את העין
שלא יראו
ובאמת אף אחד לא שם לב
כל אחד עם והסלפי שלו
מכניסה עוד שני ביסים לפה
הדמעות זולגות
אני מנגבת עם היד במהירות
אני קמה לקנח את העיניים את האף
חוזרת לאכול

מועבר מפייסבוק. שמרו על עצמכם.

****************************************

 

יצא לנו לדבר במקום שאתה לא רואה אותי, לא יודע מי אני באמת.

אני סטודנטית צעירה, דוסית לעילא ולעילא,

שומרת נגיעה,

אתה, כמעט בן ארבעים, יכול להיות אבא שלי, דיברנו, היה נחמד. לא ידעתי מי אתה באמת, באמת שלא ידעתי, דיברנו על דברים מהותיים,

דברים נחמדים באמת,

לא רציתי בהתחלה אבל נמשכתי, נמשכתי אליך, רוחנית, נפשית ופיזית, דיברנו על דברים שהשתיקה יפה להם, דברים מיניים, רציתי אותך, ככל שהזמן עבר נמשכתי אליך יותר ויותר, וכל זאת שלא ראיתי אותך בכלל,

אתה, אח"כ התברר בכלל נשוי עם חמישה ילדים, נחרדתי לגלות.

ובכל זאת המשכתי, הייתי שם, הלכתי בכל ליבי ובכל מאודי, רציתי לגעת בך.

וכל הזמן ישנה תחושה של חוסר אונים, תחושה שהכל לא בסדר, את חוטאת ומחטיאה.

מה את עושה??

 

החלטתי שדי.

ביקשתי להפסיק.

קיבלת, אמרת שחבל, ושזה ממש בסדר כל עוד אנחנו לא נפגשים ולא רואים אחד את השני,

ואני?

אני רק איחלתי לעצמי חיים פשוטים, חיים טובים.

רוצה לבנות בית, יהודי, אמיתי וטהור.

לא איתך,

אתה כבר תפוס.

רציתי להיות טהורה, נגעלתי מהמחשבה שאני מדברת אליך באופן כל כך מיני ורדוד ושניה אחר כך מדברים גבוהה גבוהה על אידאלים.

כל הזמן ידעתי שאלוקים שונא זימה הוא.

ובכל זאת נמשכתי.

לך איחלתי שתהיה עם המשפחה שהקמת.

תחווה אותם.

ככה, פשוט, בלי משיחים.

ואני הדוסית?

רק מחכה שהלב יתרפא, שה' יסלח לי.

תודה שקראתם עד לכאן, לא מצפה לתשובות, לא צריכה רחמים או כעס, רק לפרוק.

היא כל הזמן צוחקת, תמיד עם חיוך על הפנים.

ענק כזה, מזמין.

היא הראשונה להתנדב, ומפטירה בחצי חיוך: "מה, ברור, זה כל הכיף!"

היא עוזרת, כל הזמן, מארגנת, מסתובבת.

היא נותנת יד, כתף וחיבוק כשצריך, לכולן.

כולן אוהבות אותה, כולן חברות שלה.

כולן מכירות אותה.

זהו... ש... לא ממש...

היא מחייכת, אבל העיניים שותקות.

היא עוזרת, אבל היא זאת שצריכה עזרה.

היא נותנת יד, נותנת כתף, כי היא יודעת שגם ככה אצלה הן יהיו חסרות תועלת.

היא מחבקת.

זו הדרך היחידה שלה לקבל חיבוק.

היא לא מתלוננת. זה מבחירה.

הצחוק הזה הוא הדרך שלה להסתיר את הרע.

היא מפחדת לחשוף את החולשות, את הפגיעות.

היא מפחדת שינצלו את זה.

היא יודעת שסביבה יש אנשים טובים, אבל זה הרגל שנשאר.

מאז.... ש....

לא משנה. 

ולא אל תבכי, היא תהיה בסדר.

יודעת מה? בואי, תבכי לי על הכתף, אני אחבק אותך.

למה לא יוצאות לי הדמעות?

€#,'י*@*'@€
אני חולה כבר שלושה ימים
אני חייבת להיות בריאה מחר אני חייבת ללכת לעבודה

אתמול היה לי חופש, היום חצי והמצב החמיר
באלי רק לישון ואני לא מצליחה...
אבל מה אם אני לא אוכל... אוף איזה בוסית מלחיצה אני יודעת שהיא צריכה אותי... נו אז מה... היא תשנא אותי מעכשיו?


סוף סוף יוצאות לי דמעות טיפה

נראה לי פעם ראשונה

לא מבינה

איפה ההיגיון פה.

תמיד האמנתי בזה ואפילו אמרתי לי

אבל עכשיו כשזה קורה.

 

וואו,תודה אבא.

 

 

 

(למה זה ההפך, אני כבר ככה ממוצש. תעזור לי)

 

למה את מפחדת כשאת טועה?

אולי פשוט נעזוב את מי שתמיד יחפש מה לא טוב בנו? 

אז זה גם אומר לשחרר חלקים כאלו מתוכי. להיפרד באומץ.

אני רוצה?

פעם עזרת לי לבנות שריון, שיפריד בין החוץ לפנים, זה שמר עלי.

אני צריכה חדש. כואב לי.

 

היא יוצאת מהבית.

"אני קופצת רגע לדואר, לבדוק אם הגיע משהו." היא זורקת לחלל האוויר.

היא סוגרת את הדלת.

נושמת, שמה מסכה, נכון שלא צריך, אבל היא צריכה.

היא מתחילה ללכת, ומרגישה אותן.

הן זוחלות לאט לאט, מתקרבות. הנה אחת, ועוד אחת.

הן נוזלות, מטפטפות לאט, נספגות במסכה. 

מזל שיש אותה.

היא ממשיכה ללכת, הולכת במרץ, והן איתה.

היא מגיעה לדואר, פותחת, סוגרת.

ריק, כמה מפתיע. היא הרי היתה פה אתמול.

היא כנראה תהיה פה גם מחר.

זה לא המקום היחיד, כמובן.

יש גם מקלחת, וכרית (רק בלילה!! שלא ישימו לב...)

הן מלוות אותה גם בדרך חזור.

היא חוזרת הביתה, מורידה את המסכה הרטובה בכניסה.

עוטה מסכה אחרת, חיוך גדול, פנים שמחות.

פותחת את הדלת. "היה ריק, לא נורא." היא אומרת.

 

באמת לא נורא.

אתם יודעים מה כן נורא? נורא שאין להן סיבה, היא לא יודעת להסביר.

החיים שלה יפים, יש לה הכל.

אבל ההכל הזה נבלע בתוך החור ששמו חיים.

אין לה מושג איך להתמודד עם הרגשות שמציפים אותה.

 

ןאתם יודעים מה עוד יותר נורא?

שהיום זה כבר לא ככה.

היא כבר לא בוכה.

היא ריקה, מרוקנת.

והיא לא רוצה לחיות.

אבל...

היא גם לא רוצה למות.

אפשר אולי.... להתפוגג? פשוט... לחדול מלהתקיים?

 

יש בלב אחד?

וריק.

 

ומלא אנשים לא חשובים

שתופסים מקום משמעותי 

 

וכעס, פשוט

ועמוק

 

אם רק היו יודעים

שהאמת שלו

זה אהבה

 

וגעגוע שלא נגמר

למה שעבר

 

ועצב שממלא

כל חדר בלב

 

ושמחה שמתחבאת

עמוק עמוק

 

ופשטות והכלה

 

ושתיקה, טובה

לא כזאת שמסתירה

כי אין עם מי לדבר

 

וכוחות אמיתיים

לדברים משמעותיים

 

וטבע

המון טבע

קשה לי איתה.

ואני ממש אוהבת אותה

 

וקשה לי,

עוד מעט נפליג מכאן למקום אחר

ימים רצים בין האצבעות
מדברים, אין סיבה להיות
תבחר לעשות
תרצה בלי לשפוט
רק לחוות את כל השעות

בהם אני נוכח
בעולם שכולו טוב
עולם שלי גדול
שבו אני צומח
ורוצה אותו קרוב
אולי יש בי הכל


לרצות ולשכוח
לחזור
לקבל את הכוח
לבחור