פורום ריק ומוסתר (עמוד 398)

אוי לי כי באתי בחושך היום
נכלם לי אל בין מעשים לחלום
חלום שכבר מגיע

בשר מבשרי מזיע
היאך אין הוא מושלם
איה האביר על הסוס הלבן

ושתמיד יישארו צלקות

שקשה לי לכעוס על אנשים, אפילו כשזה מוצדק, ואפילו מוצדק מאוד.

לא שאני מנסה, אבל הייתי מצפה שהרגש הטבעי הזה יפרוץ מתישהו וזה כמעט לא קורה.

(וכשכן זה על הדברים היותר זניחים, כלומר שזה לא כעס אמיתי ועמוק אלא יותר התקוממות קלה)

אז אולי זו נכות רגשית מסוימת, מעין אדישות או ניתוק. אבל מצד שני יש לזה יותר יתרונות מחסרונות אז שיהיה.

זה היה קשה. ועוד חשבתי שיהיה טוב

אמרתי לה שבטוח יש לנו פה תפקיד

אחרת למה ה' שם אותנו פה.

 

וככ באלי שנצליח.

מפחדת לגלות שלא

 

ומענייןלדעתשסךהכל,הכלבראש.

 

והַמְּצִיאוּת זֶה אֲנִי. בִּלְעָדִי אֵין מְצִיאוּת

לנשום.

מתגעגעת
לא רוצה להתגעגע
אז נתייחס לזה כאילו כלום
עד שהרוח תכסה את זה בחול

בא לי לבכות ובא לי חיבוק בלי לפחד

🙊

לפעמים עדן בא ונזרק לי בחדר כאילו זה בית. הוא תמיד אומר שכל מקום שאנחנו נמצאים בו קצת זמן ויש לו כבר את הריח שלנו יכול להיות בית. תכלס. בית. מה זה בכלל.

בית זה סך אוויר ואווירה ומרק עוף ותה וסחלב וחיבוקים. ובבית שלי היה רק צרחות רק צרחות היה.

כל מה שאדם צריך זה פיסת בית ואהבה והכלה והבנה פשוטה ותמימה כזאת של, זה אתה. זה בסדר. אתה בסדר. ואולי מספיק לומר בית וזהו.

מפה לשם בחדר שלי יש פוסטרים ענקיים של בחורים שרירים עם עיניים בורקות, נגיד פוסטר של הביטלס בימים היפים שלהם ופוסטר של גויים אחרים. עדן שאל פעם אם מתישהו אני אשים תמונה שלו גם. לא יודעת.

"מה יהיה בבית שלך?", הוא שואל עכשיו, ואני לא עונה מיד, למרות שאני יודעת. למרות שאני בטוחה ורואה את זה כבר קיים. "יהיה הרבה שלווה. הרבה כוסות שוקו וחיוכים" ומבטים של אהבה ושתיקות של הכלה ודברים שלא צורחים. לא לצרוח כבר. די לצרוח.

"ומוזיקה וצבעים וילדים" 

"וילדים" הוא חוזר אחרי, "וילדים" אני מחייכת הוא מחייך. בוהה בי. "יש בך רחם, אה?!" וצוחק. ורחם זה הכח והוא יודע כמה זה הכח שלי. 

 

יש כוחות שצריך להוציא לפועל, ויש כוחות שיש איתם מניעה גדולה.

אסור לוותר לכוחות שלך. אסור לוותר.

אם מישהו מוריד אותך, תזכיר לעצמך מה אתה מרגיש. רק אתה יודע איך אתה מרגיש. רק אתה יודע כמה אתה צודק. אף אחד לא צריך להסכים לך להיות אתה.

תגיד לעצמך בוקר צהריים וערב:

אני, שחר בת האלוהים. בת אדם. עפר ואפר. אפר של אדמה טהורה. יש בי כח לעמוד מול כל מה שמגיע אלי. יש בי כח להתמודד. יש בי כח להיות מאושרת. יש בי כח להודות.

אני, שחר בת מיכל, יש בי כח לשמוע אנשים מקטינים ולא להכניס את ההקטנה שלהם לתוכי. יש בי כח להיות בשלווה. יש לי כח להוליד שלווה.

אני שחר, בת שרה, רבקה, רחל ולאה יש בי רחם. יש בי רחמים. יש בי עוצמה. יש בי ילדים שינבטו וימלאו את הבית והלב והעולם שלי.

ועדן מחייך, ואני מחייכת. וגדלנו. גדלנו מהעולם הזה.

ואור גדול בדרך;

העצבים שלי רק עולים.
בא לי לבכות.
ובכלל רציתי לחזור באוטובוס לבד כדי להתאפס.
למה ההתעקשות ליסוע כולם ביחד.

לנקום שבהם ולנקום בתמימות הסתומה שלי, שחשבתי שמישהו בעולם בכלל ירצה בי.

שאפתי אוויר וכיווצתי חזק את הגוף.
את כל השרירים.
ידיים, רגליים, צוואר, בטן.
קפצתי אצבעות לאגרופים.
מילאתי את הראש בכאב.
בלחץ שמסרב להרפות ממני.
ואת כל הלחץ הזה,
נשפתי לאט החוצה.
במקום הכאב בראש,
מילאתי אותו במחשבות אחרות.
על מי שאני אוהבת.
על מקום שאני אוהבת.
על משפט שמחזק אותי.
נשמתי עמוק.
בסוף,
בסוף יהיה אור גדול.
###
נשפתי את האוויר שבראותיי.
הכל לחץ עליי, הכל גרם לי קוצר רוח.
צריך להספיק, ולעשות, ולארגן,
ולחשוב, וביחד עם הכל גם לנשום.
שאפתי אוויר לאט.
לנשום.
זה חשוב יותר מהכל.
עזבי לרגע את הלחץ, עזבי את הרשימות.
תנשמי בנחת ומלאי את כולך באנרגיה חיובית.
כי לנשום,
זה חשוב.
יותר מהכל.

הלב והראש מלאים במחשבות.
אשכרה סוף.אשכרה.
לצאת מהדלת הזאת ולהיפתח לדלת אחרת,לא ידוע עדיין לאן...
הבטן מעורבלת ברגשות,אני לא מצליחה להגיד כלום וביחד עם זה,,אני רק בוכה ומספרת לה מה היא בשבילי.
אפילו אני לא ידעתי מה היא.
לא ידעתי מה הן.
לא ידעתי כמה המקום הזה שלי...כמה זאת סגירת מעגל.כמה ההדחקה הזאת עד לשעה האחרונה שהכל פשוט מתפרץ לי מבפנים כמו מפלים מפלים מפלים,היא כל כך חזקה.
החדרים צועקים והמסדרונות ובכלל נו,זה הבית שלי.אסור לאף אחד להשתלט עליו.זה לא הוגן.
/>הגעתי לכאן סגורה.חוששת.מפחדת.חסרת אמון בקטע מפחיד.

השתנתי.

לא להאמין כמה.



פתאום אני קולטת את המילים שיוצאות לי מהפה.
אני קולטת שאני האבן דרך בחיי.
קולטת שהוא בשבילי,כל העולם.
כל העולם.
אלוקים,הדמעות חונקות את הגרון וביני מנגן כי בהיסח דעתנו,עוד מעגל יאוש נפרץ.
אשכרה בהיסח דעת.
כל השנה הזאת,השינוי הזה,היציאה הזאת לעולם....זה מרגיש כל כך מובן מאליו עד כדי כך שהשינויים נעשים בהיסח דעת.
השם,אתה טוב.אתה טוב לי כל כך.
אני מעורבלת ועמוסה.מפחדת מהעתיד אבל כל כך שמחה.
הגרון שלי חנוק.
סגרתי מעגל.
אנשים,סגרתי מעגל.
יצאתי מהמעגל המסורבל של החיים,עליתי להר והזזתי הכל מלמעלה.
יצאתי ממקום המקבלת..עברתי לנותנת.
כל השנה הזאת,כל הנתינה.
פף,אלוקים אתה מתכנן דברים כל כך טוב...אתה חייב להיות אדריכל.



אני גאה בי.
גאה כל כך.
גאה ברמות שאין להן סוף.
אני לא מאמינה שאילו המילים שאני אומרת על עצמי.
לא.לא מאמינה בכלל.
ואם אני מצליחה להגיד אותן ולהסכים בלב שלם,זאת ההוכחה הניצחת שיצאתי מהמעגל המעורבל הזה והשוקע,שהייתי בו.



הצלחתי להסתכל לה בעיניים.
הצלחתי לקבל את החיבוק החזק הזה,בלי חשש.אפילו בשמחה.
הצלחתי להבין שאני ילדה גדולה ושבאמת כל החיים לפניי.
הצלחתי להבין למה היא אמרה בדמעות,שאני ילדה גיבורה כל כך.הצלחתי להביע את כל מה שרציתי להגיד.הצלחתי לבכות בלי לחשוש והצלחתי לחבק חזק ולנשום חזק ולהבין קצת מה אני.

היא אמרה שאהיה יפה בחתונה שלי...אמרתי לה שזה יקרה בזכותה כי היופי של החוץ הוא היופי של הפנים וכשהנפש יפה מבפנים,זה משפיע על הגוף והיא הוסיפה לי כל כך הרבה יופי לנפש.


אני עוזבת מקום,משאירה אחריי זיכרונות.
אני משאירה את הכאב . את הפחד .
יש לי תיק מפוצץ ביצירות וחומרי יצירה וחלומות.
המקום הזה טיפח לי את האומנות.
אני מותשת,הלב שלי מותש.העיניים נעצמות.
יש אנשים טובים בעולם.
אני אוהבת אבני דרך ואוהבת לגלות שאני האדם הכי משמעותי בשבילי.
אם לא אני,מי יהיה לי.

אתם לא יודעים בכלל מה זה עושה לנפש,כל הדיבור הזה וההבנה ששוב,קרה משהו וזה כנראה לא באמת נפתר.
כאילו,המקום היציב,שנראה היה כיציב,מתערער שוב.
אז מה אם זהו,סידרו את זה מהר ועכשיו שוב הכל טוב.אז מה.
הנפש מצולקת מיזה.מצולקת כל כך.
כמה פעמים נשבעתי כל כך שהילדים שלי,יהיו ילדים.
לגמריי יהיו ילדים.
הם יראו אותנו מתפייסים,יראו אותנו נותנים חיבוק ומילה טובה.
אני מבטיחה ללמד אותם לפרגן ומבטיחה בזהירות להסיט אותם מכל דרך של כעס וגאווה ושליטה.
קשוח.קשוח לחנך ילדים.אבל אני יודעת שבאש ובמים אני יעשה את זה.
אני אתן להם להישאר ילדים,גם כשהעולם ידרוש מהם להיות בוגרים יותר.
אני לעולם לא אגיד להם שהם שמנים.
כן אכוון אותם מלכתחילה לאכול בריא.
מבטיחה להגיד להם שהם כל כך יפים.כל כך.איך הם לא יהיו יפים אם הם בריאה מדוייקת של השם יתברך?!איך זה הגיוני?
אני אתן להם לצייר על הקיר בחדר הפלא והם יציירו את החלומות שלהם.אני לא אפחד מהם,מהנפש העדינה והמתוסבכת שלהם.אני אבין.ואחבק.הכי אחבק בעולם.
אני לא אפחד מכל דרך שהם יבחרו.זאת בחירה שלהם.אבל אם הם יפגעו,אני אעשה הכל כדי שהם יתרפאו מיזה כמה שיותר מהר ושלא ישארו עם צלקות.
.
יהיה מותר להמציא שירים.כן.יהיה מותר להמציא שירים אצלנו בבית.
אף אחד לא יוריד אותם או יגיד להם שהם לא מוצלחים ושיפסיקו לחלום ושיתרכזו בדברים החשובים בחיים.
מי אתם אותם אלו שאומרים לעשות דברים חשובים בחיים?
מה אתם בכלל מבינים מה חשוב?
ואני לא אכבה את הנר שלהם לעולם.
אלמד אותם לכבד כל אדם באשר הוא,לא משנה מה הוא ומה דעותיו.
ואלמד אותם לכבד את עצמם.ולאהוב.פף לאהוב הכל בעצמם.


ויהיה לכל אחד שיר,שלכבודו ישירו אותו תמיד.
אני הכי אשקיע בהם.
יהיה שיר.שיר ושתיל.ואבנים לכל אחד וצדפים ומלא אוספים יפים של חלקי עצים ונצייר עליהם.
אני אלמד אותם לא לקחת כל דבר ללב.
ואף אחד לא יצחק לי על החינוך.יש לי את מלא הזכות לדרוש חינוך כזה לילדים שלי,מעצמי.
אני מפחדת שאני אפגע בהם.
ואם פגעתי בהם,אבקש מהם להגיד לי כדי שאבקש סליחה גם אני אגיד אם הם פגעו בי.
ונכין פנקייקים ונשתה שייק שווה ובריא ונשיר.נשיר מלא.כל היום.לא רוצה לפגוע בהם.לא רוצה.
אתם יודעים מה זה הורה שפוגע בבן שלו?לא.אתם לא יודעים.