את ישבת מולן בכיסא מסתכלת איך הן צוחקות ועושות שטויות. ואת הרגשת לא שייכת. והלב שלך צרח.
והיה בפנים קול קטן שעוד המשיך להאמין שאת לא פחות טובה, ואת נאבקת להקשיב לו.
הדמעות האלה, איך הן חיכו בסבלנות לעכשיו.
ההתנשאות שלה. היא רק העצימה. כבר מהשביעית שאנחנו עובדות על זה. ותראי, תראי כמה זה תכונה שטבועה בה. תשמרי עלי.
וההיא, שחברה שלי רק כי היא רואה שהרבה כן וזאת הרגשה כזאת נוראה שהיא לא אוהבת אותי באמת.
והריקודים האלה שפשוט ריפאו. והכוחות שנתת לי בלי הפסקה כי פשוט הרגשת שאני לא עומדת בזה עוד רגע.
היה ככ הרבה טוב. אני מתמקדת בכואב עכשיו.
כמה היה לי קשה וזה ממשיך ללוות אותי, שהכל ככ חיצוני, ככ. פשוט להישרף.
איך שאם אין לך את המילה השנונה או החברה הדביקית אז את פשוט 0. זה לא החיים שאני רוצה.
תעזור לי. להתקלף מכל החיצונית הזאת. תעזור לי לשמור על החיצוניות אבל לתת הרבה מקום לפנימיות.
תעזור לי. להמשיך עם המבט הפנימי על כל אחת. למרות הכל.
תעזור לי לא לוותר אף פעם.
ירושלים בלילה זה להיגמר. לב העולם. ופשוט אפשר להרגיש את זה. ולראות אנשים בלבוש חרדי ולרצות להישבר מבכי. כמה קדושה רצינו. כמה טהרה חיפשנו. איך שבסוף המידות הטובות והדאגה אחד לשני זה הא' ב'. שרף לך. אני באמת לא עומדת בזה כשאני רואה אותם. אני נגמרת.
אבא. אל תעזוב אותי. בבקשה. בבקשה תעזור לי עם הניסיונות האלה. זה קשה לי מאוד.
