פורום ריק ומוסתר (עמוד 430)

"יִזְכֹּר

יִזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת צַעֲקָתָם הָאַחֲרוֹנָה
אֶת הַדִּמְעָה בְּזָוִית עֵינֵיהֶם שֶׁלֹּא הִסְפִּיקוּ לִמְחוֹת
אֶת הַלֵּב הַפּוֹעֵם בִּרְגָעָיו הָאַחֲרוֹנִים"

סגרתי את המחברת ונזכרתי בו, הכעס והעצב התנגשו בתוך ליבי, ולא ידעתי במי לבחור. או במה. רק רציתי שייגמר היום הזה כבר. אצבעותי רפרפו על האותיות החרוטות בלב המצבה. אולי לב זאת לא המילה הנכונה כאן, אבל זה היה הלב. היד הרגישה כל חקיקה, אבל הלב כבר איבד תחושת זמן. ואז ראיתי אותו, את אותו אחד שהיה מבין חבריו הטובים, מתקרב. פתחתי שוב את המחברת ושקעתי בכתיבה;

"יִזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת חַבְרֵיהֶם הַהֲמוּמִים
אֶת הַתַּדְהֵמָה שֶׁפָּשְׁטָה עַל פְּנֵיהֶם
אֶת הָאֹמֶץ וְהַקֹּשִׁי לְהַמְשִׁיךְ הָלְאָה וְלִנְקֹם אֶת נִקְמָתָם"

לא בכיתי. אני לא מהרגשניות. יותר נכון אני לא מהרגשניות שיראו את הכאב כלפי חוץ. ניסיתי לחשוב איך הם המשיכו, איך הם הצליחו להמשיך הלאה, כשהם נוטשים את אחד מאהובם. באותו רגע לא היתה לי טיפה של כעס, רק תמיהה, לא רציתי לכעוס, רציתי רק לרחם, לחשוב שהם ראו אותו נשרף שם. בתוך בתוך הטנק.
ואז נזכרתי כשהודיעו לנו את הבשורה המרה. רק לי ולאמא. והמשכתי לכתוב.

יִזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת פְּתִיחַת דֶּלֶת הַבַּיִת לִמְבַשְּׂרֵי הָרָעָה
אֶת הַבַּת מִתְפָּרֶקֶת עַל כְּתֵפָהּ שֶׁל הָאֵם
וְאֶת שַׂק הַדְּמָעוֹת שֶׁנּוֹתַר בַּכְּנִיסָה לַבַּיִת

יִזְכֹּר."

..

יש מקומות נמוכים. ויש שפל.
ואם יש צלם אלוהים באדם, יש גם אלוהים.

אבל אבל

למה? אלוהים? למה??? לא שאני חס וחלילה מפקפקת בך, אבל אני באמת מנסה להבין, אנחנו יהודים זה הבית שלנו, ויש כאן סתם ערבים חראות שמשתלטים לנו על הארץ הזאת, ולא רק זה, הם גם רוצחים אותנו ופוגעים בנו. 23 אלף חיילים נהרגו מהקמת המדינה, וכל פעם זה רק מתרבה.

קראתי השבוע כתבה שבר רפאלי אומרת "למה טוב למות בעד ארצנו? מה, לא עדיף לחיות בניו יורק? למה ילדים בני 18 צריכים למות? זה דבילי שאנשים צריכים למות כדי שאני אגור בישראל" כאילו כמה חוסר רגישות? באמת אני לא מסוגלת כבר שאנשים מתנהגים ככה. זאת הארץ שלנו, ואנשים מתים עליה, לפחות אל תשמיצי אותם ותגידי שהם מתו לשווא. לא. הם מתו בשבילנו בשביל שיהיה לנו בית, בשבילנו. בעולם כל כך מרושע וכואב. למה ילדים מתים? למה? אני בת 17, עוד מעט 18 ואני לא רואה אותי מסיימת את החיים בקרוב חס וחלילה, אני אגדל ואקים משפחה בעזרת השם, לעומת שלושת החטופים, שיישארו לנצח בגיל 17, או כל מיני חיילים שזהו, נחתכו להם החיים, נגמר. אני כל הזמן חושבת מה היה קורה אם הערבי לא היה עוזר חי והייתי נתקעת בשטח A, אני היום גם הייתי מאלה שאומרים עליהם קדיש, זה היה בגלל טיפשות, כי אני מפגרת, אז אולי זה מגיע לי, אבל שאר החיילים והנרצחים כל אלה שמתו על קידוש ה', היה להם מטרה. היה להם בשביל מה, בשביל מי, סיבה. ופשוט מזלזלים בהם, למה בכלל מלכתחילה הם מתו??? הלוואי שהיית הורג אותי במקומם, במקום כל האחים שלי שעכשיו בשמיים כי הם רצו לעזור, זה כל כך כואב. ומצד אחד אני רוצה להגיד "ברוך השם שזה לא קרה לאף אחד מהמשפחה שלי", אבל זה כן המשפחה שלי, כל יהודי שנהרג על קידוש השם זה כואב לי, ואולי זה יישמע לא אמין אבל אני ממש בוכה, והיום בצפירה הייתי באוטובוס ופשוט בכיתי וכל האנשים הסתכלו עלי אבל לא היה לי איכפת, כי כואב לי. כואב לי. כואב ליייי. אוף. 

פתח ליבך ברחמים על בניך אבא. פתח ליבך. אנחנו צריכים את זה. אנחנו כבר לא שורדים.

אנחנו זקוקים לך. אנחנו צריכים אותך.

אני לא רוצה שאחים שלי ימשיכו להיהרג כמו נמלים, וכולנו נשתוק.

לא.

 

#סוף_פריקה

כאב נפשי או פיזי

מקווה שהם לא
הם יברחו

איי הכאב

אני צריכה איש.

כל כך פגעת בי.

ומה שבלב עוד נשאר.

נראלי שהחלטתי

🙃

רבי מאיר. אלהא דמאיר ענני אלהא דמאיר ענני אלהא דמאיר ענני
אני משחילה חצי שקל ועוד עשר אגורות לקופת צדקה ומכוונת מכל הלב שזו הצדקה שאני נותנת תהיה לרפואתו. ולבשורות טובות תמיד. ואז אני פונה למקום הכי קרוב לקבר. לקבר של רבי מאיר. אני קוראת תהילים ואחרי זה תיקון הכללי ומתחננת שיהיה טוב ושלא יקרה מה שיקרה כי אבא הוא טוב. וגם רבי מאיר שומע את התפילות ואז הכוח של התפילה יותר חזק. ויותר קרוב.
ואני רק חושבת מה זה רבי מאיר. רבי מ א י ר. רבי מאיר הוא זה שמתפללים אליו, והוא מאיר עליך את כל הישועות והתפילות שרק התחננת וקרעת את השמים. אז הוא ה- מ א י ר. הוא זה שמבשר בשורות טובות וזה בזכותו. הוא זה שמשליך עליך פרנסה משמים. ובריאות. וכל מה שביקשת. שלום בית. רפואה שלימה. בזכות התפילות אצל רבי מאיר, הקבה שומע.
אני עומדת שם ליד הדוכן וכותבת את השם לרפואה שלימה, ואז אני רואה ברקע פתק שמישהי כתבה שתי שמות. היא כתבה ששתי הבנות שלה יוצאות עם ערבים והיא מבקשת ומתחננת שיעזור להן כי הן לא מקשיבות לה והיא לא יודעת מה לעשות.
מ א י ר. רבי מאיר מאיר לכולם אור. את האור שכל אחד צריך לקבל. או שחסר לו. כל אחד והסיפור שלו. כל אחד והנס שהוא זקוק לו.
הדלקתי נר בחדר לפני שיוצאים מאיזור הציון. איפה שכל שאר הנרות. ביקשתי שיאיר גם לי.

אלהא דמאיר
ענני

אני לא רוצה לצאת מהבית
ידרסו אותי בחוץ, יאכלו אותי בלי מלח

כי כך סוכם. בלי לתכנן מראש
כי אין פאקינג ראש
וגם אם יש אז הוא כואב לי פיצוצים עכשיו.

למה קשה לי לנו להודות בזה
למה קשה לו לנו לקום ולעשות
הרי ברור שזה לא מתקדם לשווא, ברור שיש מישהו שמכוון את זה למעלה, מכוון את כל הרגשות המתפוצצים בשילוב נוראי של יופי ותסכול עמוק.

ונמאס לחשוב, נמאס להחליט
נמאס להחליק על כל הטעויות של עצמי ולשבור את הראש
אה, שכחתי
אין פאקינג ראש
וגם אם יש אז הוא כואהץץב לי פיצוצים עכשיו.
אמרתי?
I dont care
All i ever wanted was a
אל תמשיכי אל תמשיכי
יופי.
ילדה טובה.

חבל לי מעט לוותר על המקום הזה
אבל נדמה כאילו כבר איבדתי את מה שגרם לי להישאר
חבל
מאוד

אבל כרגע אני מחליטה לא להחליט כי כואב לי הראש
אמרתי?

היום שאיבדנו אותך
ביחד עם המבט הכחול
ופיסת געגוע
ביום שאיבדנו אותך
וביחד איתך איבדנו
גם חלק מנשמתנו...

אני יודע את זה
ואת יודעת את זה
בסוף תעלמי לנצח...

את אגוז, את יודעת?...
אגוז יפיפה מלובן, מסתורי
ומלא פיתויים
רבים כוספים לו אך רק האמיצים
לפתחו ולחשוף את הגרעין המסתתר בפנים
ישנם אשר שולחים ידיהם בלהיטות
חומדים לעצמם את תוכו של האגוז,
משליכים קליפתו בבוז מבלי משים...
אם אינם חשים בו, אינם חרדים לגורלו
או רגשותיו
הם בזים לו
כמהים ונסוגים
חושבים שיקבלו מעסיס הפרי
אך מקבלים את כל מרירותיו
אגוז יוקרתי שכזה צריך לקלף בעדינות
שכבה אחר אחר שכבה
להסיר עוד ועוד רובדים
עוד ועוד חומות ומגננות
עד שתתגלה העטרה במלוא יופיה הדרה וזוהרה
תוסיף ותנצנץ ותניס את אחרון משברי העלטה
אי אז, עת יעום היום
והשמיים עצמם יהפכו לדיו שחור
שישטוף הכל
גם אותי, וגם אותך
ואת כל הכאב שאת מחביאה
כאילו לא רואים
כאילו לא שומעים
מחביאה ממך
מחביאה ממני
מחביאה ממנו
כאילו הוא לא קיים
כאילו הוא לא נמצא
כאילו אין טלפיים המשוועות
לקרוע את ליבך מעליך
בין לשד החיים למס שפתיים
בייבי דול, בייבי דול...