פורום ריק ומוסתר (עמוד 463)

לכל אדם יש מוצאי אדם.
וגם הוא עובר.

ררר איך נרדמים איךךך.
אין לי כוח לעצמי יותר.
אני לא מצליחה.אני לא.
טאטיייי.ררר קשה לי.ובכלל צריך להיות לי רגוע.
אוף אבא מה קורה איתי מה.
אשקרה 5 ולא מצליחה להירדם.


איזה פחד.
אין מצב שזה יקרה.פשוט אין מצבבבב.
אבא.
אני צכה תפילות דחוף.
איזה לילה קשה.אני לא מאמינה שלא רגוע לי.
באלי ל.

שזה שמבינים על מה דברים יושבים אצל בנאדם זה עוזר לך להכיל אותו גם כשהוא מתנהג לא משהו

אבל גם להכלה שלי יש גבול. אפילו שאני מבינה מאיפה זה נובע

להרפות.
להירגע.להירגע.
לשחרר את הפחד והלחץ.
לשחרר לאט ובנחת.
לאט ובנחת.
לנשום.
עמוק עמוק לנשום.
אני לא לבד.
לא לבד.
אבא איתי.
נכון אבל?
אבא איתי.
אוף אמא נפגעה שהלכתי.
היא אמרה כזה שאין לי שום צרות בחיים ושאני סתם מאמללת את עצמי ושאין לי זכות.
אמא,זה פוגע.
וקשה לי שאני מידיי רגישה.
אני צכה היגיון.
הם צודקים..אין לי עכשיו היגיון לכלום.
פף.

מה זאת אהבה

איף
קוויתי לא לחזור לפה לעולם
אבלאבלאבל

הדבר הזה קצת כבד עלי
ושלושת ההודעות האחרונות שלי עכשיו זה להן ואיך אני יכולה בכלל, וכאילו, אני אוהבת אותן אבל זה כואב, ודי לא הגיוני, ובטח הן היו בזום ההוא ביחד היום, ויום חמישי אז זה אפילו הגיוני
ואז לכתוב שאנחנו
כשזה בכלל לא אנחנו
אלא הם
ואממ, אני צריכה כפתור כיבוי
שמישהו ילחץ עליו כל יום בתשע. זה יהיה חכם יותר

רק החלקים הקריטיים נכון להיום
איזה עולם מחורבן יצרנו לי

 

 

 

 

 

 

 

אם כי, אז אני חושבת. 

שכמה קל זה להגיד ולחשוב את זה.

ואני בעצמי בכלל לא  מכניסה את זה למקומות הקטנים והלחוצים שבתוכי,

אבל לפחות אני יודעת. וזה תהליך כזה, להכניס לעוד מקום ועוד מקום.

וככה אני כובשת הבתוכי עוד חלקים, זה תהליך יפיפייה)

 

התרחקתי מעצמי.
פתאום זה לא קלישאה.
אני ממש יכולה לראות את עצמי, במרחק כמה קילומטרים מאיפה שאני מרגישה אותי.
אני יודעת איפה אני, אני מרגישה. אבל באופן מפתיע אני גם רואה את עצמי וזה הרי לא יכול להיות.
אי אפשר לראות משהו שהוא אתה, שאתה נמצא בתוכו והוא בתוכך.
אז כנראה שהתרחקתי מעצמי.
ועכשיו, אני עומדת כאן ורואה את עצמי, ועצמי לובשת שמלה לבנה שאני רק יכולה לחלום עליה עכשיו והשרוולים של השמלה מתנופפים ברוח.
היא אצילית. עצמי.
והיא אמיתית. שזה מוזר, כי היא כמו ציור רחוק ואם כבר אני, אני כל כך חיה ובועטת. וכאן.
ובכל זאת, היא האמיתית. ואני כמו חיקוי.
ואני מנסה לעשות את התנועות שלה, לתפוס את הקצב המדוייק שלה. וזה מזייף, זה יוצא עקום ומסורבל.
ומזוייף נורא.
אני רוצה לתפוס אותה. לגעת בה ולהחזיר אותה בחזרה לתוכי. אבל המרחק בינינו עשוי מאוויר, חלקיקים חלקיקים של אוויר. ואם היתה אש באמצע או קירות. הייתי מביאה צינורות של מים, הייתי מפוצצת חומות. אבל ביני לעצמי יש רק אוויר מטופש. לא מספיק נוקשה כדי לפרק. לא מספיק יציב כדי לעבור עליו.
ואני פתאום מבינה שסוף הקלישאה התרחקתי מעצמי הוא לא 'לחזור אלי'.
בסוף הקלישאה המטופשת הזו יוצאים לדרך חדשה, לא מסתכלים אחורה אל אותה עצמי היפה שרוקדת במרחק אלף שנה. מסתכלים קדימה אל תוך הערפל. ובמקום כלשהו בתוכו, מחכה לי עצמי חדשה.
אולי לא לבנה, אולי היא לא יודעת לרקוד.
אבל היא לא שחקנית.
היא אמיתית.
והיא לוחשת לי עכשיו שחלומות זה בכלל לא שייך לעבר, חלומות הם עניין של עתיד.
ולא כותבים אותם לפי משהו שקרה.
רק לפי דברים שהיינו רוצים שיקרו. והם משורטטים בקווים מטושטשים בערפל שמוביל לדרך חדשה.
חלומות.
הם דרך חדשה.

אולי השעה
אולי האלכוהול
אולי הבילבול
ואולי
אולי

איככככככככ איתייי. איככככככככ. 

הגשם תקע לי את המרחק כמו חרב בבטן.
גשם. איך הגעתי למצב הזה.


אדישות.

לא ברור.

 

לפחות נהייתי תמציתית.

 

מאד מאד קשה לי עכשיו. 

ואנ בוחרת בזה, זה הכי נורא.

 

אין לי שום אנשים בחיים ולא רוצה שיהיו לי.

אני רוצה להעלם.

לא מתייגת פן אשכח מישהו\י

 

אז...

 

שלום

 

 

 

 

 

 

 

התארסתי, ברוך ה', עם בן אדם שאני אוהבת

סבלתם את הימים הרעים שלי אז מגיע לכם גם לדעת על הימים המאושרים, מקווה שישמח

 

אוהבת אתכם

מסקנה: פשוט. פשוט אל


חח כי זה לא משנה מה הסיבה וכמה היה רצון טוב במבחן התוצאה למה שימשיכו להיות חברים שלך כשאת ככה. למה



חרא