מזמור לאל ידיאחרונהI own my words, I own my silence
I own my words, I own my silence
I own my words, I own my silence
I'm the only one who knows
Who feels
who cares
??Who wants these secrets
.....
הכוחות בנפש נגמרו.
אין אותם למחר.
פפ מחר. הצילו הצילו.
זה עושה לי רע בבטן.
וזה שימח אותי הנחת שהיה היום רק שאחרי זה עבדתי על כולם כולל על עצמי וזה כאב מסתבר.
ואני עושה רע לאנשים וזה כבר לא כואב לי.
אני רוצה להוציא את הדבר הזה מחוץ אלי אבל אי אפשר גם כי זה שייך כבר יותר מדי.
אני לא מרגישה טוב עם זה ועם עצמי וזה מפחיד אותי.
אני יודעת שברגע שזה יכנס טיפה יותר ויתיישב בקרקעית אני מאבדת את עצמי.
לא רוצה לאבד את עצמי.
וזה היה מילים מעבר ללא במקום. מעבר לחוסר טקט.
זה מעגל בלתי נשלט של רצוא ושוב שאין ברירה אלא לרוץ בו. מובלים קצת.
אסור לצפות לזה, זה לא בא אם בטוחים.
אז נהייתי בת 20.
גיל משמעותי, כך אומרים.
וזה לא הדבר היחיד המשמעותי שהיה לי באותו יום.
כי ביקרתי במקומות ההם,
מפעם.
היה טוב.
ויש אנשים שאני ממש מתאפקת לא לדבר איתם,
רק נזכרת בהם מדיי פעם, כשאני עוברת שם.
ומתפללת עליהם.
ומתחרטת עליי.
אני מתגעגעת. אבל יודעת שאני צריכה להמשיך להתגבר.
ולגנוז הכל איפשהו....
וזה קשה.
אבל אפשרי.
