פורום ריק ומוסתר (עמוד 478)

אני יודעת שזה אמור להיות קשה. ואני לא עד כדי כך מפונקת,.
אבל אלוהים זה מרגיש לי יותר מדי

אני נדרסת על ידי אנשים שרוצים להילחם במלחמות שלי

 

 

 

אני יודעת להילחם.

זה שאתם לא ראיתם אתזה זה כי עדיין לא הפנתי אתזה כלפיכם.

 

אל תזלזלו בי.

ואל תנו לי להרגיש כמו קורבן, כמו אדם שמרביצים לו ויכול להחזיר ובוחר להתכווץ ולתת לאנשים לרמוס אותו.

 

 

אני מסוג האנשים שאם ירביצו להם, יחזירו ובגדול. בפרץ מהיר של כוח, ושוב יחזרו להיות אותו הסלע השקט שנראתי לפני.

 

 

תנו לי להילחם בקרבות שלי, תנו לי לבחור מת ללחום, תנו לי לבחור איך.

 

 

 

 

 

תנו לי לחיות בדרך שלי, לעזאזל.

אם תמשיכו 

אולי תראו יום אחד איך אני נלחמת.

אין לי מה לשבור
וגם אם היה
למי זה היה עוזר בדיוק
הבל הבלים הכל
הכל הבל
אנחנו כולנו צמחים
עם קרקע יציבה
מי יותר ומי פחות
כשזה מתרסק
אנחנו נובלים
אפילו אור השמש לא יעזור
אנחנו דגים
וכשלוקחים לנו את המים
לוקחים לנו את החיים

אנחנו אנשים עם באגים
שרוטים
חבולים מרוב כאב
חבל שקיימת פרצה לברוח
וחבל שההשראה היחידה כרגע היא מהדברים האלו

ילד עם מידות ברצפה
שחושב רק על עצמו
ולא אכפת לו מכלום
גם לא לפגוע באנשים הקרובים אליו
רשת פעורה
בלי יכולת לסנן
לא מילים
ולא את עצמו

 

מה היא אמרה לי? "אני מעדכנת אותך שהסוף מתקרב כדי שזה לא יהיה לך פתאומי"? יש כזה דבר? בצמידות אכזרית למוות, נותרו מאחור החיים. אין חפיפה. אין גם וגם. 
את זה, יש רק אצלי.

(ככה זה כשהלב נפטר ממני חלקים חלקים ועובר לעולם מושלם וחלומי בטוהר אינסופי.)

 

טוב. נמשיך את המשחק בעיניין ובקור רוח:
"כן. ברור שיהיה טוב. בטח. תודה שעידכנת!"

אז.. אלה יפה שלי, נגיד לך לילה טוב ושנת מנוחה לעולמים?

אני נכנסת לדממת טרום-המוות והלב שלי דופק בקצב מהיר, הזהה להחריד לצפצוף המוניטור. ככ מהיר, עד שאפשר לדמיין רעש דקיק ורציף שמתחיל באינסוף ונגמר בעולם הבא.

עיניים נפתחות. אחידות וחומות ועמוקות כמו שמעולם לא ראיתי. 
הן מדברות וזועקות את מסע החיים בצעקה המהדהדת מסוף העולם לתחילתו.
אני שולחת יד לסדר לה את החמצן, וקולטת את המכשיר על מקסימום. 
והנה שני ריסים שנפלו. "אלה, את רוצה לבקש משאלות? אחת בשבילך ואחת בשבילי, טוב?"
(מטומטמת! תעזבי אותה! כאילו שאכפת לה משני ריסים קטנים שזלגו ברכות מהעיניים.)

עין בעין נפגשנו.
ודמעות- אַיִן.
"אלה, את מתרגשת? 
אני מתרגשת בשבילך. באמת.
יהיה לך שם רק טוב. רק טוב. את טהורה מרגע שנולדת. אז בנחת. אין לך ממה לחשוש."
(איזה חוסר טקט תקף אותי, טאטע. זה רק הקנאה.)

עין אחת נעצמת והשניה רועדת בפראות. 
מהר! לפני שהעין הפתוחה נעצמת. "אלה אני אומרת איתך שמע ישראל. בסדר? זה חשוב"
יד ימין על העיניים.
(זה כוח ההרגל, ההלכה, או שפשוט לא רציתי להסתכל?)

מלאך המוות מתקרב. המוניטור מתריע בבהילות. 
הוא מתקרב עוד קצת. גם אני.
הוא מימין ואני משמאל.
אני בעמדת נחיתות. 
הוא שליח טוב ממני. אני יודעת. אבל הוא מוכרח לחכות.

 

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, יְהֹוָה אֱלהֵינוּ, יְהֹוָה אֶחָד.

 

@נועה גבריאל

@שפרינצא בוזגלו

 

(אלה עדיין בחיים. אבל אני הלכתי)

איזו הפתעה,
שלילית

חלקי הפאזל הסתדרו,
רק לרגע,
זכות של פעם בשנים
ציפייה עולה,
תוכניות יחד איתה,
ופתאום
מתרסקים

כמו תמונת קיר,
של 1000 חלקים
יד אלוקית נוגעת,
ואלף רסיסים

איזה פרסומות מלחיצות!!

לא היה פה נורמלי.
לא לפני שבוע ולא לפני חודש וגם לא לפני שנתיים.

והעץ היה מאושר....


נטול סאבטקסט, סתם ר"א.

https://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t1175482#12463429

....

 

 

'לא נשכח ולא נסלח'

 

לא אוהבת תגישה הזו

 

והארץ תוהו ובוהו

וחושך על פני תהום.

הדשא צונן הלילה..נראה כאילו הוא מעדיף את הצינה הזאת ולהתכסות בתוכה ברגיעה,לשמור עצמו מרעשי הלילה האפל.
נפתלי יושב לבד,פורט עוד כמה אקורדים על הגיטרה השחוקה שלו ומנגן לעצמו עוד כמה פעמים את "רחם..",כי באמת,רק תרחם.
רחם אויאויאוי רחם נא.
הוא שותק לדקה ארוכה ופולט לפתע אנחה כבדה וזו מושכת את גבו אל הארץ..
אךך כמה ארץ..הרבה ארץ יש פה.
הוא אוהב להרגיש את ארץ האדמה,להרגיש חיבור.
עכשיו הגיע לחלקת הארץ הזאת כדי לשאוב מעט כוחות,שוב.
נגמרו לו מזמן מייכלי הכוח.
הוא מותש,מרגיש את עצמו דבוק לאדמה מרוב חוסר..של,של מה?אולי חוסר של משיח.
פאותיו הבהירות מחזירות אור אל הכוכבים ואלו מלמעלה,מחייכים אליו בחיוך נחמה לילי ומצטנף.
אין ירח מלא היום.יש ירח של סוף חודש.
עוד אנחה,כבדה,ככה,על אדמת הארץ הזאת.
בהייה קטנה בהוא למעלה שכל כך,כל כך א-ל מסתתר..לא יאמן כמה.
פתאום דמעות גדולות,כבדות,זולגות מעיניו.
הוא לא מוחה אותן.
הגיע הזמן לתת להן לפרוץ ולא לקבור אותן בלב.
אין שם מקום יותר.
"אתה מבין אבא?",הוא לוחש לשמיים,מתפלל בתוך תוכו שהא-ל המסתתר יציץ רק לרגע מין החרכים ויפדה אותו באופן מיידי מהחושך האינסופי שאוכל כל נשמה טובה ונוטף רעל.
"אם זה לא היית אתה זה שאחראי לכל הרע שרודף אותנו בעולם,הייתי לגמריי מתעצבן ושובר משהו..הייתי יוצא משפיותי.
באיזו רשות ככה לבוא ולרסס לנו את החיים ברוע?!
החיים כמו שדה מוקשים..איפה שלא תדרוך..יהיה..יהיה..",הוא נשנק,לא מסוגל.
הדמעות חונקות את הגרון,שורפות עמוק בפנים.
איפה נמצא המשיח הזה שיגאל..יפדה את האנשים מהחומר ומהרע ומהכאב..
צריכים לחפש משיח..
איפה הרעבע מווארקא..צריכים יער..צריכים לראות את נהר הדמעות..נהר דמעות של עם ישראל..העם הקדוש..
נפתלי נותן לדמעות להמשיך לסלול לעצמן דרך חדשה על לחייו.
הוא מותש,נאנח לאט.
"אבל רק כי זה אתה,אני מסכים להאמין שזה רע שבמקורו הוא טוב גמור",הוא ממשיך ללחוש לשמיים אחרי הרצת מחשבות ופתאום חיוך קטן נדבק על פניו,כאילו מלאך הפיוס והשלום נחת עליו להרגיעו ו,'שה שה ילדון...משיח,משיח נמצא..',כך לוחש לו באוזן,כאילו שהא-ל המסתתר לא שומע.
נפתלי חוזר למצב ישיבה בקושי,כתפייו שמוטות,
גבו אינו מסוגל להעמיד את עצמו..הוא נשכב חזרה על הארץ ונרדם..
..
הר גבוה גבוה,קשת אינסופית בשמיים ומליוני נרות לבנים,עומדים כפופים,נוטפים שעווה חמה,לבנה..
הם בוכים,הנרות.
רוצים לזעוק זעקה שלא נשמעת..
אולם עצום,ובדים כחולים ולבנים בוהקים נמשכים מתחילת השמיים עד תהום הארץ..
הכל דמיוני ומוזר אבל,כל כך טהור..
עולם שזוכים לראותו רק בחלומות כששוכבים בקושי רב ומחוסרי כוח על פיסת ארץ...
מלאכים אינסופיים עולים ויורדים ומחבקים נשמות תוהות ואבודות,מנגבים דמעות..לוחשים..לוחשים לחישות שלא נשמעות..עם ישראל נמצא במצב הקשבה.
הרעבע מווארקא נמצא..הוא בוכה ונהר הדמעות לידו..
אותיות של משיח מתפזרות באוויר,מנסות לרדת לעולמות גשמיים.
איפה משיח,איפה..נפתלי מרגיש סחרור ומניח לזרועות מלאכים לחבק אותו.
הוא רואה את ה"ווארקא" ממשיך לשבת ליד הנהר..
נפתלי רוצה לחפש משיח,לפלס לו דרך של כבוד לתוך עינייהם הבוכות,למחות דמעה מעל פני ישראל..
עולמות שלמים גנוזים באולם האינסופי הזה..
נפתלי מרגיש שעוד רגע עייניו נפקחות ומשחררות אותו מהטוב החלומי שמרגיש..
הוא לא נלחם בעייניו,מניח להן להיפקח.
הן ערות,עייניו.
בוהות חזק בנקודה עלומה.
הלילה מתעצם,החושך כבד מנשוא..
תקווה קטנה ממשיכה לו את הדמיון..הוא עוצם עייניו שוב,משחרר את עצמו לדמיונות..
מקהלת מלאכים מזערית שרגלייהם נוטפות דבש,ופניהם בוהקות כשמש,לוחשים לו בעימעום,
'נפתלי,תפעל לביאתו.
יש לך מעט כוח של משיח,
בכיס..')))
.

i have to say this

and you have to listen

if you don't fulfil your deepest desires to divinity

 

you'll die

ובמוות אי אפשר לחיות כן?

 

 

 

 

למה היא נפטרה.

 

אחרי כל התפילות והמעשים ובסוף ההודעה הזאת שהלחיצה אותי.

 

ואז נרגעתי כי לא ענו לי ומה הסיכוי שזה באמת חשוב.

 

ואז חטפתי את זה בבום כשהיא פשוט אמרה את זה בתור סתם עוד ידיעה, עוד משהו שקרה היום למישהו זר.

 

ורציתי לבכות אבל מסביבי כולם היו שמחים ואף אחד לא הבין וניסו לצחוק איתי ולדבר ובסוף זרמתי ושמחתי.

 

ואז כאב לי עוד יותר. כי באמת כאב לי המוות שלה.

 

ולא ידעתי מה לשלוח אז שלחתי לב.

 

ופשוט עצוב לי, כי אני מרגישה שאין לי זכות להיות עצובה.

 

לא באמת הכרתי אותה.

 

אבל זה כואב לי, כי כל כך כאבתי והתפללתי ועשיתי וקיויתי.

 

ואז חזרתי הביתה וראיתי את התגובות של חברות שלי והן עזרו לי.

 

כי ראיתי הרבה עצב ודמעות, אבל גם רצון לעשיה לזכרה, ולנחם ולעודד את המשפחה.

 

רצון חזק.

 

הלוואי שבאמת יצא מזה משהו. בעז"ה

 

 

אבל עד שנתאם זמן וספר, ונצלם ונשלח את העמודים המחשב ינעל, ואני שוב אבהה באוויר ולא אצליח להתרכז.

 

אוף.

 

וכשהיינו באולפנה זה כל כך זרם. ולא ביזבזנו זמן על תיאום.

 

אני מתגעגעת לתקופה הזאת.

 

אני מתגעגעת לחברות שלי. באמיתי, לא מרחוק, זה לא נקרא.