פורום ריק ומוסתר (עמוד 513)

מה זה בעצם אומר?

אז ויתרתי.
לא נלחמת יותר.
הם רוצים להדחיק מצוקות, שיעשו כרצונם החופשי.
אני אמשיך להתנהל בחיים שלי, אשתדל כמה שיותר להדחיק התמודדויות שלי ולהתנהג שמחה וצוהלת, והם ימשיכו לעשות עניין מכל סיפור, להחליט שכל מקרה קטן הוא הצפה שפוגע בילדה למשך שאר החיים שלה. שיהנו!
אני רוצה לעשות לעצמי טוב, ולריב איתן לא עושה לי טוב בשום צורה. הם לא מבינים, שלא יבינו. מישו אחר ילמד אותם איך להתנהל, זה לא יהיה אני..
אני אמשיך לסבול בשקט בשקט, לנסות לעזור לעצמי ולהתקדם בלעדיהם. כי מהם, בפשטות נמאס לי.

ואפילו יותר גרוע

ריקה מתורה.

רחוקה מתורה.

רחוקה מהצדיקים.

ואל תגידו לי לכי ללמוד תורה ותבקשי את הצדיקים.

זה לא זה. אל תאכילו אותי בשקרים. 

ולא יודעת אם אי פעם זה יוכל להיות זה.

אולי בגלגול אחר.

אולי בעולם אחר.

והימים חולפים 

ורצים

ואני לא יודעת אם אני מסוגלת לסבול את העולם הריקני והחולף הזה.

אבל אולי זה געגוע בגלל הריחוק.

ובלי שנרגיש

אולי נמשיך להיות ריקים

ולבכות על הריק.

המירוץ הזה. מחליא.

אבל מצד שני, 

זו גם אשמתי.

 

האור והטוהר

והטוב והעונג

הוא עם הצדיקים ועם התורה.

ושם.

שם.

זה החיות.

חיותי.

טובתי.

זאת נחמתי בעניי.

 

ואתה. כן אתה. 

שמרגיש שהתורה חלילה היא שקר.

טיפש.

לך תעלה למעלה. לך תרגיש.

ותחזור לספר.

...

ואני, שכבר ראיתי גם חוויתי ארמונות מתפרקים, ידעתי גם ידעתי, שתחת החול האבוד מעותד לבוא החול מזהב, ואת מתכונת הלבנים האבודות, המתכונת טמונה ב'תוכן הלבנים' , כשמתבוננים פנימה ושבים החוצה, מגלים שהמתכונת אינה נעלמת לעולם, אלא צריך להתבונן בה שוב ושוב, וארמון תפארת-אל הלוא דורש לבבות הוא יבין, ואצלו רשום לבב כל בני האדם ברושם גמור, והוא המרשים את הרושם, והוא המרשה את הרשויות, והארמון, הבירה הדולקת - שלו היא, שלו בלבד, כי הוא בעל הבירה, והמתכונת ממתינה אצלו להצצה חוזרת מצד האדם הדורש את האל,

"מרגלא בפומיה דרבי מאיר:" (מורגל בפיו של רבי מאיר)
"גמור בכל לבבך ובכל נפשך לדעת את דרכי ולשקוד על דלתי תורתי, נצור תורתי בלבבך ונגד עיניך תהיה יראתי, שמור פיך מכל חטא, וטהר וקדש עצמך מכל אשמה ועוון, ואני אהיה עמך בכל מקום"

מפחדת
מדי

וכמה ציניות בבן אדם אחד.

..

דפוקה את. פשוט דפוקה.

מתעקש להשאר תלוש

טוֹב קראו לו כולם
טוֹב במקום טוּב
כי תמיד הוא ככ טוב לכולם
נותן לכל מי שצריך את הלב שלו
בלי חשבון
בלי לראות את עצמו
הוא מקשיב לכולם
לשתיקות לצעקות לבכיות
מבין אותם
וכואב את כאבם
בזמנו הפנוי וגם שאינו
הוא מרים טלפון לחבר
או לאיש שהכיר
לשמוע מה איתו
לדרוש בשלומו
כשחושב שנצרך
נוסע מרחקים
נודד מעצמו
בא לחברו
מתמסר לו כולו

לפעמים הלב מקשה עליו
וכואב לו מידי
הוא נושך את שפתו
וממשיך בדרכו

ולפעמים הוא שוכב במיטה
חלש עייף וכואב
ועובר על האנשי קשר
רוצה למצוא חבר
שיוכל לשפוך לו קצת מהלב

אבל הוא לא מוצא
הוא יודע שהוא טוב בלהקשיב
נורא בלדבר
לא יודע לפתוח
מפחד להיחשף
מתעקש להשאר תלוש

היא מחלישה אותי ככ.
כל מילה שלה פוגעת בי. כמו חץ.
ולמה?.
וזה כואב ככ.

..

אל תבואו ללמוד באולפנא שלי. היא מזעזעת ממש.
רק מזהירה כדי שלא תבואו אלי אחכ עם טענות, וחבל מאד שאותי לא הזהירו ככה..

פעם הלב היה מלא. מפוצץ באלף הרגשות ומחשבות וחלומות ודמעות וכאבים. פעם הלב בעט. פעם הוא הרגיש. משו. טיפה של חיים להאחז בה.

פעם כאב לו שהוא חוטא. פעם כאב לו הריחוק שלו מאבא. פעם היתה בו תמימות וחיוך שובב וניצוץ בעיניים.ותלתלים. הרבה הרבה תלתלים בצבע של דבש ושמש.

והיתה בו חיות. אך חיות. מה הוא היה נותן בשביל חיות. אבל בלי שיצטרך להתאמץ עליה. אין לו כח יותר להתאמץ.

הוא כל הזמן מתאמץ. הוא צריך לרצות את האלה שאחראים על הלימודים שלו,שכבר בערך התיאשו כנראה,ואת אבא שלו ואמא שלו ואיזה לרצות הוא כל כך פוגע באמא שלו בלי סוף. הוא לא שולט כבר במה שיוצא לו מהפה. ואמא כל כך מייסרת אותו במילים שלה. הוא צריך לרצות את החניכות והמדריכה שאיתו והקומונריות והחברות שלו מכל הכיוונים. ועדיין עם כל החברות האלה, הוא כל כך לבד. לבד.לבדלבדלבד. והבכי הזה שלפעמים לפעמים שיש לו קצת מזל, יוצא לו מהעיניים ב5 לפנות בוקר אחרי שכל הלילה היה עסוק באלוקים יודע מה. וזה כאב לו. פעם הרגיש לו החטא הכי גדול. היום? היום כבר לא מזיז.חופשי 

היום..מה נשאר לו היום. היום הוא ריק. וריק מגעגוע וריק משמחה ומעצבות וריק מבכי ומכאב ומצער ומחרטה ומכעס ומנסיונות כושלים לעשות לעצמו טוב.הוא ריק מהאש הזאת, האש שפעם בערה בו והוא חלם עליה ונאחז בה כל החיים והיא היתה האהבה שלו.

הוא ריק מכל וכל. ומה נשאר לו.

ונשארה לו רק אהבה. קטנה כזאת. מפגרת. אהבה בגודל של נמלה עם עומק של תהום. אהבה ותקווה שעוד החלומות ההזויים שלו יקרו.

שעוד יהיה לו מישהו ליפול עליו. ושהם ישבו ב5 בבוקר על הים ויבכו ויבכו ויבכו. ויחבקו אחד את השני כי מה נשאר להם חוץ מלחבק.

פעם הוא אהב את שבת. ושמח בחגים והרגיש קדוש נעלה. היום? אלוקים ידע על מה הוא חושב בשבת. איך הוא מעיז. ובכיפור.

היום הוא מפחד מאנשים. מפחד לפגוע. להיפגע. יוצאים לו מהפה המון דברים שהוא בכלל לא רצה להגיד, ופשוט כי רק לא לפגוע. הוא יודע כמה כואב זה.

הוא יודע איך שהוא בתוך תוכו נפגע מכל שטות. הוא יודע שהוא לא רוצה לעשות את זה גם בטעות.

הוא יודע כמה אהבה יכולה לרפא. הוא יודע כמה זה מפחיד.

והמחשבות..הו המחשבות. באות אליו ככה בלי להודיע לו ופתאום הוא יכול כל כך להתחיל לבכות סתם בלפנות בוקר פשוט כי בודד לו. והוא רוצה מישהו עכשיו.

שיגיד לו שהוא משוגע, ושהוא מאוהב בשיגעון הזה שלו. ושהוא כל כך יפה. כל כך יפה.

ואתמול, הוא התחיל לבכות אחרי משהו שהוא ראה ואלוקים למה נתת לו לראות את הזבל הזה. ולמה זה נגמר ככה. ולמה הדבר הזה מפוצץ לו את הלב.

ולמה לעזעזל הוא לא מרגיש שדי, זה כבר מוגזם. ולמה הוא לא עצר לפני ש..והמחשבות. אוי כמה שזה משגע. ואם זה לעולם לא יקרה אז..לא רוצה לחשוב אפילו.

אך ריקנות. וולקאם. יש גם את התקופות האלה. וחורף. תבוא כבר. אני צריכה מישהו שיבכה איתי ושיגרום לי לבכות. ואין.

חורף זה פשוט פלא שאין כמוהו. העולם שבוכה וגורם לך לאושר בלי גבולות. רק כי זה הפוך. רק כי זה כמוך וכי זה משוגע. זה קסום. וים. בגשם. אוי.

והריח. הריח ההורס הזה. האויר הקפוא קפוא הזה. הלקפוא מקור. הירושלים של חורף. והאויר.

פעם פחדתי. היום אני כבר כלום. מה נשאר. מגרות של חלומות על פריקה, על בנאדם וסיגריות. ועוד מגירות מפחידות כאלה שבעומק עומק רצית, אבל נבהלת וכולם צעקו לך כמה זה משוגע. אבל רצית. חלומות כאלה על בית מעץ על הים. וקפה של בוקר.וצדפים. וגיטרה ומישו. מישו שיאהב אותך כל החיים ויתן לך מה שאת רוצה. וילמד אותך מה את רוצה כי את לא יודעת פשוט. מישו שיגרום לך לבכות ותבכי מכמה שאת אוהבת את העולם. מישו כזה שאין. אין עוד אחד. וסוף העולם משוגע כזה. ותחזרו לעולם וכולם יסתכלו עליכם הפוך ויצחקו ויגידו- משוגעים. ואתם תצחקו ותגידו, משוגעים. ותחייכו ותאהבו את עצמכם כל כך. ותעבדו את ההוא עם כל הלב שנשאר לכם.

ותהיו עם אש. האש שוב תבער בכל הכוח. ותהיה מדורה כזאת כל לילה והיה ירח ומליון כוכבים מעליכם. ותאכלו תפוחי אדמה שחורים בטעם של פחם, ותנגנו את רבי שלמה.

ותספרו מרבינו. ויהיה לכם כל כך טעם לחיים.

ויהיה כזה גינה עם ריח של אדמה. ועיניים שוב נוצצות. ושוב, תמימות של ילדים. והטעם, הטעם הזה של לרצות לחטוא, של לרצות למרוד, זה כבר לא יהיה. אתם כל כך תשמחו שאתם אנא עבדא דקודשא בריך הוא. ופשוט במילה אחת, לא בעצם שתיים. פלא. ואהבה. תשאגו אהבההה. ויהיה פיצית קטנה כזאת עם שיער דבש ותלתלים שיעופו ברוח ויקראו לה אהבה. והיא תאיר את העולם. והיא תגרום לו לחייך. ותהיו כמו חברים כולם. וכל מי שירצה נחמה יבוא ויישב וילמד מאהבה על החיים.

וזה המגרות המפחידות. והוו נסחפתי מאוד. וואלק שיגעון. הריח של החורף בוא כבר.

ורבינו זה לא שהוא הפסיק להיות בשק שלך, זה הוא פשוט..הוא לא יודע איך קופצים לשם בחזרה.

והוא באמת באמת, הוא רוצה לחזור נו.

ומה נשאר לו היום. רק החלומות עם המגרות מגרות האלה. ויש בו כל כך הרבה ים בפנים.

ועדיין, הוא כל כך ריק עכשיו.זה.. אפשר להיות גם ריק וגם מלא נכון?

והטעם של החטא הוא כל כך טעים, אז סליחה. למרות שהוא לא באמת מתחרט פסדר אבל בעומק שלו כן..יופי אתה תראה.

היום ופעם כבר מתערבבים לי יותר מידי. יותר יותר מידי. ומוזר לי ואני רוצה לקחת את כל החלומות שלי ולהתחתן איתם. עם מישו שיחבק אותם ויגיד, איזה משוגעת את. איזה אהבה. יאלה בואי ואנחנו נגור בבית מעץ. על הים.

וזה מפחיד לחיות. זה מפחיד. וזה לוחש לי שאני צריכה להתאפס על עצמי, כי בנתיים הכל פה זה חלומות שיש עמוק עמוק במגרות שקבורות בתהום.

ובנתיים היום יש רק ריק וכלום אחד גדול. אז מאמי, תתאפסי ותסגרי על עצמך כי החיים בורחים.

(ו..

יהיה יום אחד מישו שיבין?)

הרגשתי מיוחדת לרגע. והוא עבר.
וכבר אין לי כוח למשחקים האלה. באלי משהו אמיתי.
באלי משהו יציב. ובטוח.
שלא יתפרק כל שניה.

אבל אולי לפחות עכשיו היא החליטה לפתוח אוזניים לשם שינוי.
הלוואי.

שאגות. והראש מתפוצץ

לצרוח החוצה הכל
לצרוח ולבכות



אין לי כח