פורום ריק ומוסתר (עמוד 598)

אני כאן

עשיר בצלקות

אני אקנה את הדמעות שלך

שלא תוכלי לבכות

..

אבל זה מה שנשאר.

הדבר היחיד שיש לו תוצאה

ושאני כן שמחה בו.

דמעות.

..

עוילם. 

אי עוילם.

עוילם.

כלום.

טירוף של חיים וימים,

ומה שכולם מחפשים זה אותך

רק אותך

לא אותי מחפשים

את ה'

זה מה שהתכוונתי שכתבתי..

נמאס לי לבכות בחדר

לשטוף פנים

לרדת

לייחל שאף אחד לא יזהה שעבר עלי משהו

לחייך בהקלה כשאני רואה שכן, באמת אף אחד לא זיהה

ובפנים אני רוצה להתפוצץ למליון חתיכות

נמאס לי להיות לבד

למה זה לא מעניין אתכם, לעזאזל?

אני רק רוצה שמישהו יקשיב לי

וטיפשה

ותמימה

ומלאת רחמים עצמיים

כמעט עשרים שנה לבד

ובמקום להזיז את עצמי

בוכה כל לילה לכרית

אופ איתה

נמאס ממנה באמת

לא מפסיקה לשגע אותי

כואבת בלי סוף

היא והשמאלית, לפעמים

למרות שיש צד שאני נהנית לספר לכולם שכואבת לי היד,

כי בבית, במשפחה, זה הדבר היחיד שיודעים שכואב לי

לאף אחד אין מושג כמה כואב לי באמת

בלבד הזה

רוצה לשאוג 

אבל אני יודעת שאחר כך אהיה צרודה

אני עייפה מדי אפילו בשביל לומר שאני רוצה לצרוח ולקלל ולהתפוצץ

אני לא שחקנית כזו טובה,

אני אפילו די גרועה,

איך זה יכול להיות שאף אחד לא שם לב?

זה כאילו שאין שום, אבל אשכרה שום בנאדם,

שמשהה את המבט שלו רגע נוסף אחד עלי.

לא משנה כמה האחיות שלי מתוקות וטובות,

או האח האדיוט ההוא,

הם בכלל לא פנויים 

ולא אכפת להם

כאילו, עד עכשיו עוד הייתי ממש מתאמצת, למחות את סימני הדמעות, לחייך ממש, 

שלא יראו בכלל.,

ובשנתיים האחרונות רואים, אני נשבעת שאם מישהו היה משקיע בדל מחשבה אחד נוסף, הוא באמת היה רואה,

אבל אף אחד לא.

ולא משנה אם אני עצבנית וחסרת סבלנות ופולטת משפטים של תסכול וכמעט כאב,

הם מחייכים חצי חיוך וממשיכיים לדבר, לפטפט, להתעלם

שאני יושבת ורואה סרטים עד 4 או 5 לפנות בוקר

ופעם בחרתי אחרת לגמרי

זה כאילו שהחליטו לעשות עליי חרם

או שהם באמת משפחה של אטומים ומטומטמים

הם יודעים שהאנטרנט שם פרוץ, 

ושתמיד היה לי קשה עם הסרטים,

ושאני נבהלת כל פעם שמישהו נכנס,

אבל הם באמת קנו את התירוץ הזה של הכתיבה,

כאילו שאני יושבת שעות וכותבת

שונאת אותו

שונאת

אני מרגישה שהוא כל כך רע,

זה אמיתי לגמרי,

כל פעם שההוא נכנס לחדר, אני ממזערת את הדף ונכנסת לאיזה מסמך ריק מטופש,

והוא מסתכל לרגע, 

ואז ממשיך לדבר, לנגן, לצחוק,

כלומר, מאז שהוא מצא אותה, אני באמת לא מעניינת אותו בכלל

אני כלום בשבילו

אוויר

ריק

הוא כזה חכם, 

וקולט מהר בעיקרון,

ואני גם כל כך גרועה בלהסתיר את זה,

שאם רק פעם אחת, מתוך עשרות הפעמים שזה קרה, הוא היה נעצר וחושב, חמש שניות,

הוא היה מבין הכל,

ושאני מסתירה

ושאני רואה סרטים

דוחים

הוא לא עושה את 

דאי אני רוצה

להרוג

תוך כדי שאני חושבת את זה,

אני ממצמצת בעייפות

כי אני לא רוצה להרוג

אין לי כוח לזה

אני לא רוצה גם שקט

ולא רעש

לא רוצ כלום

אין לי רצון

אני כבויה

אני סמרטוט

סמרטוט סמרטוט

זה מה שהיא עושה ממני,

הרעה הזו,

כמו שטיח שדורכים עליו,

בשבילה,

וכמו תמונה מכוערת ומגושמת במיוחד,

בשביל כולם,

תמונה כזו חסראת חן, די מיותרת,

שאף אחד לא חושב עליה

ולא חושב שיש בה משהו נוסף מעבר לטיפול והנקיון