פורום ריק ומוסתר (עמוד 657)

 

וכמה חורפים.

מספר מחומש, טריליון נצחים.

ימי שנה, צורות לחומרים משתנים.

נמל, המוני עמים ובליל שפות.

ועתיד. חגורה, וכתובת,

לשנה הבאה. 

22

אני לא נושמת
זה
לא
אמיתי
פליייזזזז
כמה קללות עומדות לי על קצה הלשון
לעזאזל עם זה
למה אנשים עושים אתזה
למהההה
&₪+@(@+₪-#€°¢×`¶¢÷^¶∆€}✓©{{]£}}©°^€°+₪-7"(@;-'!(@!:✓©°$¶€✓®}
אני רוצה לצרוח לעולם
אני רוצה לצרוח על העולם
רק לצרוח
אבל זה לא יעשה כלום
לא ישנה שומדבר
כלוםכלוםכלום
ואני מחליקה לתוך ברכה של כלום ושומדבר, כי רגשות עכשיו יטביעו את הכל
זהו
דממת אלחוט
דקה דומיה
*פליז לא להגיב*

אנחנו יורקים דם.

שצריך לפרוק מתח, בצורה זו או אחרת, כנראה שאחרת. שהרי לא הגיוני שנערה תעמוד במרכז תחנה מרכזית ותקפוץ, לא. גם לא יתכן שהיא תבכה, סתם, כי בא לה לבכות, כי הדמעות התיישבו לה בזווית העיניים ואיימו על חייה. לא.
לא יתכן.
אבל מתח צריך לפרוק, במיוחד אם הוא מתח מוזנחות, כלומר, מתח ועוד מתח ועוד מתח של הרבה לילות ןרגעים שהלב הקטן היה צריך נפח פעימה גדול. אי אי אי.

בשבת כשירד גשם בחוץ, והרבה אנשים הצטופפו על ספה אחת באיזה בית, כנראה, והביטו בחלון אפוף אדים והיה להם קנקן מחרסינה של תה ומלא כוסות יפים כאלה ששייכים בטח לאיזה סבתא רבה זכרונה לברכה, אני אז הייתי עסוקה בלמתוח קווים מקבילים, עקומים, מתעגלים, לצייר חדרי לב, עורק ראשי, התפצלות, עורק משני, התפצלות. חדר. עליה. מסתם. עליה. התפצלות. כאילו זה ממש כמו החיים שלנו. לב אחד. עליה. ירידה. מסתמים. מלא מסתמים.
פעם אנשים היו משמרים אבנים שאספו מהים או תמונות של גן ילדים, אני משמרת זכרונות זכרונות בתוך קופסאות מקרטון, שיכולות להתרטב בגשם ולמות, ניחא.
האנשים על הספה בטח הרגישו איזה רגש של אנרגיה חיובית, אולי אפילו אחת קטנה וכמה כיף להם. ואני, עטופה בלבבות ועליות ומסתמים, מצאתי פתאום בצד השולחן ספרון,
תיקון הכללי.
ופתחתי אותו וגמרתי אותו, ואהבתי כל כך את ה יתברך. נכון, השבת שלי לא כמו שבת של יהודים שהם יהודים. השבת שלי השבת היתה מלאה במכשירי חשמל ואוכל רגיל כזה של יום חול, ולא היה בו קידוש ותפילה והבדלה. אבל היה שם אהבה, אהבה גדולה למי שאמר והיה. וזה אולי מה שנתן לי תקווה, ואפילו קטנה, לקום ולחשוב ולומר
הי, צריך לפרוק מתח.
כי יש מתח.
וכי מלא זמן לא נתתי לעצמי את הפריבילגיה המדהימה הזאת לפרוק אותו, וחבל.
חבל שאני לא יודעת
איך.

שכולם עוברים
ועובר מה שעובר
האנשים מתחלפים
הדמויות נשארות
ולרגע כשאיש חוזר
הוא מגלה את מקומו
את דמותו
אל מולו
כמראה המשקפת
לו
וכלל לא משנה אם יאהב או ידחה
בסוף הוא תמיד יחזור
ההצגה חייבת להימשך

|נאנח אנחה מרוצה|
רק שימשיך ככה. בבקשה.

פתחתי בלוג אישי
מוזמנים/ות בשמחה

משורר מדורות

לפעמים נדמה לי שהשם של הפורום הזה נאמר עליי. ריק ומוסתר. איזה דיוק.

ודאי שהתפללתי. אז למה יש לי הווא שאולי לא? כי אין שום שינוי מורגש בין לפני לאחרי? אז איך זה בכלל נכנס לגדר התפללתי?

(בְּכָל דְּבָרֶיךָ וּמַעֲשֶֹיךָ וּמַחְשְׁבוֹתֶיךָ, וּבְכָל עֵת – חֲשׁוֹב בְּלִבָּךְ כְּאִלוּ אַתָּה עוֹמֵד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּשְׁכִינָתוֹ עָלֶיךָ, כִּי כְּבוֹדוֹ מָלֵא הָעוֹלָם. וּדְבָרֶיךָ יִהְיוּ בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה, כְּעֶבֶד לִפְנֵי רַבּוֹ. וְתִתְבַּיֵּשׁ מִכָּל אָדָם. וְאִם יִקְרָאֲךָ אִישׁ – אַל תַּעֲנֵהוּ בְּקוֹל רָם, רַק בְּנַחַת כְּעוֹמֵד לִפְנֵי רַבּוֹ. וֶהֱוֵי זָהִיר לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה תָּמִיד, אֲשֶׁר תּוּכַל לְקַיְּמָהּ. וְכַאֲשֶׁר תָּקוּם מִן הַסֵּפֶר – תְּחַפֵּשֹ בַּאֲשֶׁר לָמַדְתָּ אִם יֵשׁ בּוֹ דָבָר אֲשֶׁר תּוּכַל לְקַיְּמוֹ. וּתְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשֶֹיךָ בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב, וּבָזֶה יִהְיוּ כָּל יָמֶיךָ בִּתְשׁוּבָה. וְהַסֵר כָּל דִבְרֵי הָעוֹלָם מִלִבְּךָ בְּעֵת הַתְּפִלָּה, וְהָכֵן לִבְּךָ לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא. וְטַהֵר רַעֲיוֹנֶיךָ, וַחֲשֹׁב הַדִּבּוּר קֹדֶם שֶׁתּוֹצִיאֶנּוּ מִפִּיךָ)


(זה ביטול תורה רציני כל העסק הזה. הוא קיומה וכו, וגם רואים במוחש שזה קיומה, גם רצון, אבל, אני מתאווה לללמוד בפשט)
(שבת! איך אפשר להעביר שבת שלמה ב(יחסית יותר)קדושה ואח"כ לעסוק בשפע חולין. למרות שחולין דקודש. אולי משמע,


אה, אה, צע, יש היום שיעור, אז אפשר לשאול את הרב, ואז
-סוגר חסר-

מצד שני

מצד שלישי

 

מצד עשירי.......

 

 

 

לא יודעת, לא יודעת כלום

 

או שכן או שלא או שאולי

רק תדעו שיש אנשים בעולם,
אנשים פשוטים ורגילים כמוני וכמוך,
שמגלים תעצומות נפש אדירות ברגעים שאף אחד לא דמיין לעצמו שיעמוד בהם ובמה שהם מביאים איתם, בלי להתנפץ לרסיסים.


(בגוף עייף מכשלונות,
בלב שבור לחתיכות...)

וְנוֹשְמִים עַל כָּרְחֵנוּ אֲוִיר רַעֲנָן
כְּבוֹגְדִים נְקַבֵּל הַחֶדְוָה הַשּׁוֹכַחַת

בואי הנה, בואי לכאן
אני שולח לך צליל מכוון
אחרי שנים של חוסר וודאות
בואי הנה אל המילים
אל הקצב, אל הצלילים
מספיק חלום, הפכי למציאות

כשעץ בגן מלבלב
זה לא כואב להתאהב
לכן, עומד ומנגן

בואי הנה, בואי איתי
כל כך פשוט להיות מעשי
נצא ביחד, בטח נהנה
שוברת לבבות קטנה
אני שבור ללא תקנה
וזו סיבה מספיק טובה
אז בואי...

כשעץ בגן מלבלב...

בואי הנה, בואי לכאן
אני שולח לך צליל מכוון
אחרי שנים של חוסר וודאות
שוברת לבבות קטנה
אני שבור ללא תקנה
וזו סיבה מספיק טובה
אז בואי, כן...

וישלום.

בין הכל להכל.

ויש שלום.

 

ושולם,

בתהליכי הבנייה.

בתקווה.

 

וקסם

עמום

מתישהו.

 

ש-בת

שלום.

 

[הלפ מי,

אני צ'כה להתארגן דחופ

ואפילו לא בבית.

 

כזה שפל,

גם כאן 

וכאן

גם השעה]

 

ש-בת

ושלום

בעז'ה

 

 

 

נועם יוצא מהבית,

נועם טורק את הדלת,

חוזר,

סוגר את הדלת לאט,

נשיקה רפויה למזוזה.

שלום.

 

נועם הולך.

 

הרחובות קוראים לו, החופש, ספסלי הברזל, האוויר המתועש, ריח מזדמן של סיגריות, מודעה על הקיר, שלולית ובוץ,  אלף אנשים, אף אחד לא הוא. נסחף בריצה שלהם, מותיר עקבות, עושה פרסה, מוחה זכר.

 

הבוקר ההוא חשוך, השמש נאבקת, עולה לאיטה,  מתעקשת להשתחל מבעד לענן כבד, אפורחזק. הוא מתיישב בסופה של מגלשה ירוקה, חושב על הילד ההוא שיופתע מהנוכחות הבוגרת שלו, ילד גדול נצחי.

 

היא מתקרבת אליו, חתולה ג'ינג'ית, מבט רעב ובקשה, הוא נגעל מחיידקים, יכול לחלות בכלבת, ללקות בזאבת וסתם לחטוף קלקול קיבה. בכיס הוא הניח וופל אתמול, בטחון הישרדותי מוזר שכזה. הוא מוציא, מפורר קלות. היא מתקרבת לכפות ידייו המושטות, מנסה.  ולא, מקשקשת בזנב, מסרבת. הוא מלטף את הפרווה, מעניק לה מקום לצידו. 'אני לבד, כמוך' הוא לוחש לה.

 

השקט מופר, החתולה קוצפת, מותירה בו שריטה. לגינה מתקרבת אישה מבוגרת, גיל 70 לערך, שיערה אפור, עינייה כחולות, שמלתה בלה. היא נושאת שקיות, עיתון ישראל היום עם כותרות מאתמול, תיקניות, קערות, חלב.

 

הם מתקבצים סביבה, הג'ינגי'ת מהבוקר, חתולה עם זנב קטום, חתול ועיניו עגומות. הזקנה נודפת ריח אלכוהול, היא מכנה אותם בשמות: ג'רי, בטר, קוסמו, פי, אינסו, חוגי, וקאלי, החתולה מהוופל. הם מתחככים בה בחיבה, מיללים לה אהבה. היא מוזגת חלב לאט, מניחה קערה, מלטפת בידים רגומות, תנועות קשות, מעניקה חיבה בתפר ההוא שבין האדם לחי.

 

הזקנה מתקרבת לנועם, הוא נרתע, מחפש מחסה בשיחות הוואצאפ עם חברים ישנים, חיים של פעם. היא מוציאה כוס, מוזגת חלב, מגישה. הוא מסרב.  היא לא מותירה ברירות, הוא לוגם לאט. ויש משהו בכוס חלב של בוקר, כזה שאולי עבר בו התאריך, יש סיכוי לסלמונלה? אולי. וכלום מזה לא משנה עכשיו.

 

הבקרים הבאים פוגשים אותו שם, מגלשה ירוקה, חתולה ג'ינג'ית, קערות חלב לג'רי, קאלי וכולם. פעם הוא ניסה לעזור, הציע את עצמו למלא חלב, היא סרבה בכל תוקף. מותירה לו חרך וכוס חלב, הוא ממלמל תודה סמוק, היא מתעלמת.

 

הבוקר ההוא קר, ורוח. הוא סוגר את הדלת לאט, נשיקה רפויה למזוזה, ילד בוגר ומגלשה, קאלי מגיעה, מייללת. השמש עולה, הם מתאספים סביבו, מבקשים. היא אינה.

 

הוא קם לאט, פוסע, מחפש עקבות. ישראל היום של אתמול, שקיות נטושות, ועגלה הפוכה. היא שוכבת על ספסל, פניה חיורות, רוחה אינה. הוא לוחץ את ידה, מחפש דופק. יודע שלא. וככה היא מתה. לא נפטרה בחדר לבן, ואחיות בדלפק. לא עזבה את העולם עם ניגון של נכד, ודמעות של ילד. אף אחד לא לחש לה אהובה שלי כשהיא הלכה. ואיש לא התייפח למול קו דופק ישר.

 

ילדים גדולים לא טורקים דלתות, לא בוכים. מוציא מתיקניות קרטון חלב, וקערות. הם שותים כרגיל, מקשקשים בזנב, והולכים. קאלי נישארת, טיפשה, מחפשת. היא מייללת מתחת לספסל, הוא יושב לידה, היא עולה על ברכיו, רוצה נחמה. ואין לו מספיק נחמה גם בשבילה. גם בשבילו.

 

עוברי אורח מתאספים, כואבים על לכתה של אישה, שמחים בחשאי על לכתם של מפגעים סביבתיים, נער לוחש שעכשיו לא יהיו חתולים בסביבה והגיע הזמן. מבוגר אחראי מהסה.

 

נועם חוזר הביתה,

נועם טורק את הדלת

נועם סוגר שוב, לאט

נשיקה רפויה למזוזה.

 

הרבה מת בו, תמיד. קברים מזדמנים בתחנות משתנות. הוא מגיע, מהמעט שהכיר, ללוות. המון מצבות, חיים פועמים מסתתרים מאחורי תבניות שיש, עפר שחוסם את הרוח. קאלי הולכת לידו, מייללת בשקט, הלוויה מהירה, חצי נוגה חצי אפאתית. מישהו מבקש ממנו להסריט בסקייפ, לבן מונצואלה. אחר דוחף, אי מי מכה בו קלות במרפק. הוא לוחש קדיש יתום, דמעה אחת. וככה אנשים מתים.

 

נועם חוזר הביתה,

נועם משאיר את הדלת פתוחה,

נועם אורז תיק,

וחלום.

קרטון חלב,

קערות.

ושלום.

 

 

 

בשול:

סוגה חצי חדשה בשבילי,

ואם ברו''מ עסקינן,

אז גמרתי מצגת ארורית אחת,

חצי מרשעת, חצי דבילית/

ועמוס לי פתאום,

אני שואלת זמן מהעתיד כדי לנשום [כ-ל מיל]

 

 

 

שאין לי מה לדאוג מזה שאני יתחתן בסוף עם בן אדם רגיל

 

כי אנשים רגילים לא ישרדו איתי

 

ואנשים לא רגילים יאהבו אותי עד טירוף

 

 

 

אני יותר מחכה לאהוב מאשר להיות נאהבת

לפתוח במבט
את הדלתות הנעולות

זה שאני צוחקת
לא אומר שזה מאושר