פורום ריק ומוסתר (עמוד 685)

איזה בוקר עצבני,
אבל זה אומר שיהיה יום מושלם, #חוק.
בקרים כאלו מין כאלו גורמים לי לחשוב שוואלה, לא חושבת שכדאי שאהיה אמא,
זה מצטרף לעוד כמה כאלו מחשבות.
והופה, טוב לי ומאושר להיות רווקה.
ת'אמת שבדרכ אני בסבבה עם הרווקות היפיפה שלי.. הזדקנתי בדרך מלאת חן וכבוד.
הכל באשמת החברה שסביבי שדוגלת בשיטת בת 20 עם ילד,
22 עם 2 וחצי וכן הלאה על דרך זו המתמטיקה.
קיצור קיצורי בוקרטוב ושיהיה יומטוב.
אה, נזכרתי לי,
אני ממש רוצה לפגוש אותה וזה לא נראה אפשרי.
וגם אותה וזה סתם גחמה מצחיקה.
ובעז"ה שבת אפגוש אותה, מתלבטת ממתי לבוא אליה.
אינלע כח ללכת איתה לעבודה שלה.
וב"ה הטוב כמעט מגיעה להשלמה של המצב התעסוקתי שלי.
וכייפלי לכתוב ככה, לראות מלא מילים נוצרות להן על המסך הקטן שלי.

"כל חייו הוא ניסה לחיות
בסוף נמאס לו לשרוד..."

my mothers eyes
רק צריך להחליף את המילה Mother במילה father וזה יהיה מושלם.


(כי לי ולאמא שלי לא היו מספיק שנים עד שאעשה לה טת המוות, למרות ש......)

זה מרתק...

האר את העולם.

(ז"א די משוכנעת, בכל זאת משפחה וזה)

אבל אהבה של משפחה זה קצת, איך לומר, מובנה לא?

אלוקים שישמור אותי

יותר מהכל, יותר מהכל

אני טובעת פה והים שחור וכל כך לא יפה יפה פתאום

אפשר גאולה?)

 

 

 

פשוט להחליט שזהו, נמאס לי ממה שאני לא, אני.

לצאת, לשבור את דלתות החרס שבניתי בשתיי ידיי

עם הרבה דמעות וכעס, וחתכים של יובש על הידים.

 

לצאת

 

בלי כל הדווקאיות שאני בוחרת לעצמי,

כי די,

זה מזיק רק לך אור קטן.

את לא ילדה קטנה שחושבת שהיא נלחמת באחרים, אני מקווה.

 

צאי מתוך ההפכה,

תעשי עם עצמך את מה שאת אוהבת.

 

 

~

 

 

(יש משהו נח בלהיות לבד)

שש וחצי שעון מצלצל.
איפה לכל הרוחות הפלאפון הזה?
יופי, הושתק.
רוצה לקום? רוצה לישון.
את רוצה? לישווווווון.
אני רוצה לצאת, יש פה ים מתחת לאף.
יורדת, יוצאת, הולכת לים, הם לא עוצרים אלה אוף זה מלחיץ.
הנה הים, הוא בצבעים של זריחה, וזה יפיפה.
 זה כמו שקיעה אבל הפוך, בסוף התהליך הכל מואר.
כפכפים נחלצים, החול סתם ישרוט את הרגל ככה.
קצת במים קצת בחוץ, כמו בארץ, כמו שאני אוהבת.
יש פה איש אחד יחף גם הוא, הראשון שראיתי עד עכשיו הוא קולט אותי ורואה שגם אני יחפה הוא מחייך ואני בחזרה, לפעמים לבד יותר בטוח.
יש פה ציפורים ואיש אחד שחותר (אני יודעת, אני צילמתי אותו במצלמה במקרה).
הזריחה נגמרה והכל מואר והקונכיות פה גדולות, חצי מכף היד שלי.
אז אני חוזרת יחפה לדירה, הכפכפים על החול סתם ישרטו אותי וזה יציק.
שיסתכלו איי דונט קר.
יש פה איש עם כלב, נראה שזה גור לברדור או גולדן הוא ענק אבל קטן עדיין יחסית לסוג והוא ידידותי וזה הוא שאלתי.
הגעתי לקומה והאיש מאחל לי שאהנה (באנגלית כמובן, והבנתי אותו, אני גאה).
בוקר טוב לעצלניות אני צועקת בכניסה לדירה כל אלה שלא יצאו עד עכשיו מהמיטות.
אופס, שכחנו להטביל את הסיר שקנינו ולא השתמשנו בו עדיין.
יורדת שוב לים, טובלת ומרוצה מעצמי, מצווה חדשה שמעולם לא עשיתי, תודה לאל.
וזהו, סיימנו להתארגן ויצאנו.

אין כמו בלוק כתוב בצורה מעט לא ברורה, הרבה זמן לא עשיתי את זה(או אף פעם, לא סגורה על זה)

וזהו עכשיו כבר צהריים והספקנו דברים ממש נחמדים חוץ מהים החדש שלי

היא קשקשה לב כזה.
גדול.
ואז צבעה אותו, בשחור.
ועוד שחור.
ועוד.
צבע הפנדה השחור עמד להיגמר,
אבל השחור שבתוכה לא רצה לסיים איתה.
אחר כך היא ציירה פרחים, ושמש ואפילו שמיים.
סתם בשביל לעדן את האווירה.
היא לקחה פנדה ורוד,
מיסגרה בו את הלב השחור.

התקווה הזאת שהורוד יעטוף אותה ברחמים.
ולא בחסד.

אבל אז,
שוב נטלה את השחור,
קשקשה על השמיים, והפרחים והשמש.

ונשאר. רק שחור.

לאט לאט, בסוף אלך לטייל לבד.

זה המקום שהכי מתאים לי, מבין שלל הפורומים שמצריכים שנינות ומגניבות, ופה זה פשוט - כנות.

ואם כבר כנות, אז כואב לי אי שם בלב.
ודמעה, ועוד אחת.
כאילו אין בחיים האלה באמת נחמה.
אולי כזו זמנית, שולית, בעיקר - רגעית.
ורגע שיא ורגע שפל ורגע באמצע ורגע בלי פשר.
ואהבה, ובלבול, ורגע פה ורגע - כבר לא.
וכואב, בעיקר כואב.
אם רק היה אפשר לבנות עולם שיש בו יציבות.
יציבות של טוב. לא פעם מתוק מדבש ופעם חמוץ או טעם לוואי.
אני הגעתי למסקנה - אני צריכה שהבחוץ יהיה פחות רכבת הרים, יותר איזו קרקע יציבה, אדמה חמה ורכה.
כי גם ככה אצלי, עמוק עמוק בפנים יש לונה פארק עם בלי סוף רכבות הרים.