ואם כבר כנות, אז כואב לי אי שם בלב.
ודמעה, ועוד אחת.
כאילו אין בחיים האלה באמת נחמה.
אולי כזו זמנית, שולית, בעיקר - רגעית.
ורגע שיא ורגע שפל ורגע באמצע ורגע בלי פשר.
ואהבה, ובלבול, ורגע פה ורגע - כבר לא.
וכואב, בעיקר כואב.
אם רק היה אפשר לבנות עולם שיש בו יציבות.
יציבות של טוב. לא פעם מתוק מדבש ופעם חמוץ או טעם לוואי.
אני הגעתי למסקנה - אני צריכה שהבחוץ יהיה פחות רכבת הרים, יותר איזו קרקע יציבה, אדמה חמה ורכה.
כי גם ככה אצלי, עמוק עמוק בפנים יש לונה פארק עם בלי סוף רכבות הרים.

אתה מגיב לי דברים שפשוט דורשים תשובה, אבל אין לי מושג מה לענות עליהם.








חבל שהוא רק שם:-/
!!