והוא יושב שם רועד כולו
נחלי דמעות זורמים לו מהעינים, הוא לא בוכה, הדמעות פשוט יוצאות לבד
והוא בשלו, כאילו לא מכיר אופציה להתייאש ולהרים ידיים
למה הוא חייב להיות כזה אידאליסט, למה?!
אז יש לו טראומה, נכון! אבל רוב האנשים היו מגיבים בדיוק הפוך
אז למה רק הוא טהור שכמותו לוקח את זה לשם?
והמטפל שיושב מולו, בלעדיו בחיים לא היה מצליח להגיע לשם, אבל כשהוא שם איך אפשר להיות ולשחרר ולפרוק ולהתפרק באמת?! הרי אין סיכוי שהוא באמת יבין, נכון? הוא גם עבר דברים דומים, אבל הוא לא! קודם כי הוא לא יכול רגשיפיזית, זה לא יעבוד... ויותר מזה הוא מרגיש שזה גזירת גורל, שאיש לא יוכל ואין מה לעשות, וזה ממש עצוב! בטח שהמטפל אמר לו שזה האידאל וככה ד' קבע ורוצה, והוא לא בטוח שהוא מאמין בזה אבל זה המציאות שיש לו עכשיו והוא לא מרגיש שגורלו ישתנה...
הוא יושב רועד, מנסה לדבר עם מישהו שאין לו מושג מיהו ומה הוא רוצה ומה כואב לו. והוא ממשיך לנסות לחתור, לגשר. והוא מתחיל לתקוף ללחוץ ולחנוק, וכבר קשה לו לנשום, והוא ממשיך. מה כואב לך? אני יכול לעזור? איך? מה אתה מנסה לומר בכאב? הוא באמת רוצה טוב! והוא לא מבין שלא בטוח שהבחורציק המדובר גם רוצה, בפנימיות ברור שכולם טובים...אבל אנחנו לא חיים שם וזה עטוף בהמון קלי' כואבות, שלבנתיים הוא סובל מהם, בכל מקרה לבנתיים הוא ממשיך ומתקדם. מנסה להבין, לקלוט משהו, לחבק, להכיל, לעזור במשהו, וכלום! ממשיך לכאוב ולשרוף והוא עדיין בוכה הטהור. מה הפשט של הכאב הזה הוא רציונלי בכלל? אולי באמת גזירת גורל מגלגול קודם, גולם שמנסה לפרוץ מהבקעת ואי אפשר לתקשר איתו בכלל? מה זה?! מה הולך פה?! מבולבל לא יודע כלום
ולבנתיים הוא כ"כ סובל, ומתמודד עם כאב שלא בטוח שיודע מה הוא רוצה, ואולי זה בכלל לא באשמתו, ו...
ד' כ"כ לא מגיע לו לסבול את זה! לא מגיע לאף אחד! פשוט תעזור לו, כי הוא קרוב ללאבד את הכוח ולהתחיל לברוח למקומות שאתה פחות נמצא שם
טאאאאטעעעעע!!!
