פורום ריק ומוסתר (עמוד 712)

הוא כזה צדיק.

וחוזר הביתה

ועוזר לשבת

ומספר לי שחודש הוא כבר לא עלה על האינטרנט.

והוא יודע מהי תורה

ויש אצלו חודש אלול

אז איך זה שיצא לו כזו אחות נוראית?

(שיהיה לך טוב)

(הלוואי. תודה)

ובטן כואבת, כמו סכינים רק ממש יותר. וממש לא נח.

למה כל הגברים בעולם חושבים שאת יושבת ומחכה למישו שיבוא להציל אותך? מי ביקש מכם, מי צריך אתכם. סתומים. בוב דילן קם וקד קידה. אחר כך הוא הושיט לי שוב את הפרח, ומקרוב ובלי דמעות יכולתי לזהות שנשלף מתוך אגרטל מהבית קפה ליד.
ציפורן ורודה מרוטה עם שבר בגבעול. לקחתי אותה, שיחשוב שהציל אותי לפחות קצת, אחרת הוא לא ילך. "איף יו צ׳יינג׳ יור מיינד, איי אם אובר דר, וית׳ מיי פרנדס", הוא הראה על בית הקפה. אגרטלי קריסטל, ציפורן ורודש חבורה של פריקים מסביב לנרגילה, שנופפו לי בהתלהבות לשלום, הם הזמינו אותי להצטרף אליהם. הם היו עליזים, צעירים כאלהץ חיים. שמתי את כפות הידיים על הפנים והתכופפתי לברכיים. הדמעות שטפו אותי.
בבת אחת התפרק כל המתח שהרגשתי ונזל החוצה מהעיינים.
הרגשתי את המרחק ביני ובינם כמו חרב בבטן, ובכיתי עוד. בכיתי כי הוא היה בחור נורמלי בטיול מסביב לעולם, ואני הייתי חתיכת עבמית שלא יודעת באיזה עולם היא חיה, אם היא חיה בכלל.
בטח יש מישי שהיתה יושבת אתם וצוחקת ושותה וחיה, יש אלף בחורות נורמליות כאלה.
הציפורן השבורה הזיעה לי בין האצבעות. איפה אתה אהרון. מה נסגר איתך.

(שירה גאולה.)

כל יום שישי הם היו באים, הולכים אחרי הרוח כמו מסוממים, כאילו הם עוד בחורי ישיבות ועוד נשאר להם בפה הטעם של ליל שישי השבועי. עדיין התענגו על הקערות שבעבאלאלך צפים בתוכן לצד גריסים ותפוחי אדמה. ההונגריה אהבה אותם. היתה אומרת שהם הצדיקים האימתיים של הדור. שהם ילדים של׳ יתברך. שאם מישו היה נותן לה צלחת כזאת בזמנים שכל הדלתות נטרקו לה בפנים, החיים שלה היו נראים אחרת. איתם היא היתה צוחקת, להם היא היתה מוציאה בקבוק ערק וכוסיות זכוכית ויושבת איתם שעות.
הלקוחות היו מרגיזים אותה בדפיקות החרישיות שלהם. היא היתה נאנחת וקמה להתפרנס. "פרעסערים.." היא היתה ממלמלת וסוחבת אץ הגוף הענק והמשונה שלהש שתמיד היה רכוס בחלוק מפוספס. "שוין-שוין, א רעגע, איין מינוט, איך קום פאר דיר, שרייט נישט". חריץ קטן בדלת, לוקחת הזמנה, מוזגת לכלי פלסטיק ועוטפת בנילון.
"מאה שקל בשביל מנת טשולנט? מה מאה שקל? איך הוב נישט עודף, שבוע הבא תשלם ותביא כסף קטן, אני לא בנק, כן?"

(שירה גאולה)

אני חושבת שאין דבר כזה חושך.
חושך הוא רק העדר אור.
והאמת היא שמאז שהלכת חשוך לי.
ואני תוהה אם גם אני שום דבר,
רק העדר שלך.

(ובחרת בחיים)

"טיפשה, מאהבה לא מתים, את פה לעוד הרבה זמן", צחקת.
"מגעגוע כן" השבתי.
חשבת דקה ולאחר מכן התקרבת אלי בצורה מגושמת משהו,
לוחש "לזה, לזה אני יכול לדאוג".
כשהיד שלך משרטטת עיגולים על היד שלי כרסמתי כריך עם שוקולד, מעיפה את חישובי הקלוריות מהראש ומנסה להתרכז בידיים שלנו, כאילו זה עיקרו של העולם ה הזה.
ניסיתי לשנן את הפרצוף הזה שלך, למקרה שתעלם לי מחר בבוקר.
אהבתי
ולא יכולתי להתעלם מהמחשבה
שקצת אירוני שזה ים המוות
וכאן, איתך ועם הלחם והממרח המתוק,
אני סוף סוף מרגישה
שאני בחייםץ

(ובחרת בחיים)

*למהדרין*

אלוהים בסדר עם לגרום לנו לאכול את הלב,
העיקר שאנחנו לא מוסיפים גבינה מעל.

(ובחרת בחיים)

הערה.
אאאווווווווווווןןןןןן
אעוו.

ומה שהולך לי בגוף

ועם הזמן אתה אומר זה רק ילך ויסתדר מחר בבוקר נתעורר ליום חדש נפלא

שבת לבד בבית.

אני בדיוק באותה התלבטות

 

וואיי אני באמת לוידעת...

 

זה עניין מסובך מדיי בשבילי. ומבלבל, בעיקר.

אני מפחדת שהוא יגיד לא

 

ויישבר לי הלב שוב

 

אבל אחותי אמרה שצריך לקחת סיכונים בחיים

 

 

אני אוהבת סיכונים אבל את הסיכון הזה לא כי הוא כואב

אם היה לי הודעות סביר להניח שהייתי עושה את זה גם.

אבל אין.

וטוב שכך.

 

 

 

 

כי אין לנו הודעות, כתבתי לו פה אבל אין לו אינרטנט

באלי גם, אוףף

בסופו של דבר את שם כדי לעבור את הבגרויות.
היא לא צריכה להיות חברה שלך, לא צריכה להיות בן אדם שאת אוהבת ולא צריך להיות אכפת לך ממנה.
פשוט תנשכי את השפתיים ותעשי מה שצריך כדי לעבור את המבחן, כמה שיותר טוב, כדי שתהיה לה כמה שפחות סיבה לדבר איתך (אם זו מחנכת זה יותר מורכב. אבל עדין אפשרי).

תזכרי שבסוף זה נגמר, ובסוף שנה כנראה שלא תצטרכי לדבר איתה יותר בחיים. ואיזה כיף יהיה אז, אה?
(וכמובן, למרות שתלוי במקצוע, תמצאי דברים אחרים לעשות בשיעורים)

רב הזמן אני באמת שותקת וממשיכה הלאה. אם כי לדעתי לאישה הזאת יותר מתאים להיות שוחטת.

תודה על התגובה.

44. - נסיונות פעילים

עדין מענין אותי מי נתן לה להיות מורה ולמה הוא עשה את זה.
יאללה, להמשיך עם המשחק המטופש הזה עוד קצת, שתגיש אותך על מגן גבוה, ושישרף כל השאר. (ואיכשהו לקראת הסוף זה נהיה הרבה יותר קשה זה שזה נגמר עוד רגע מפסיק לעודד באיזשהו שלב.)
להתעלם. להתעלם. להתעלם. לא משנה מה יקרה. היא לא מענינת וזהו.

(ואני כאן/בווצאפ תמיד. מוזמנת לשלוח גם הודעות של "הצילוווו השיעור הזה לא נגמר"/"מה שאנחנו לומדים לא קשור לבגרות"/לתאר איזה בגדים מכוערים היא לובשת. מנסיון, זה מעביר את הזמן יופי)

()

וואו. כתבת מדהים

קצת משוגעת
קצת מאד מחוקה
נוגעת לא נוגעת
עדיין רחוקה

אדם חושב שהוא קיים,
מצד אחד זה נכון,
מצד שני זו אשלייה.
הדבר היחיד שמפכח אותך,
ומחדיר בך את ההבנה שלא הכל בראש,
זו העובדה,
שהאחר,
אומר את הדבר שלא העלית על דעתך שייאמר.

זה- בטוח לא מהראש שלי.

אין לי משפחה,
אין לי שורשים,
אני מנותקת במובן מסויים, במובן הזה, הכל כך כואב, שאין מישהו שיקבל אותך, את השינוי שעברתי, נכון אני כבר לא כל כך שומרת, נכון אני כבר לא מקפידה, זה לא הופך אותי לזרה, תאהבו אותי, אתם לא רואים שעצם הירידה שלי מהדת היתה צרחה איומה לאהבה ולרצון שיקבלו אותי איכשהו, אני יודעת שזה מוזר. אבל אולי תנסו להבין. אולי תגלו שזה לא קשה כל כך. אולי זה יגרום לי להפסיק לגרור את עצמי לתהום שוב ושוב ובכל יום לבחור לחזור מהקצה חזרה הביתה, עדיין בחיים, חשבתי שכבר אהיה מתה ואני עדיין כאן, מסתכלת על הקירות הקלופים, מחר שוב יש עבודה, עבודה שמממנת לי חיים בקושי כי אין לי אמא אבא להסתמך עליהם, כי אני כבר מנותקת מהכל.

אין לי כוח יותר. באמת! כמו גלידה שמנסה ואתה זורק לפח, ככה החיים שלי. תמיד היו. המורות ששנאו אותי והבנות בכיתה שלא דיברו איתי מעבר למילה שתיים. לא פלא שהחבר היחיד שלי היה המחשב בספרייה. למה אתם מתפלאים שיצאתי ככה. למה אתם מתפלאים. לא אשמתי שנולדתי, לא אשמתי שבחרתם להשאיר אותי בחוץ. לא מספיק יפה. לא מספיק חכמה. לא מספיק כלום. לא מספיק.

אולי אני פעם אאריך בזה.

לא יודעת אנחנו חיים בשביל רגעי אושר - כלומר מהציפיה אליהם

או אם אנחנו חיים בגללם

לא יודעת אם אני חושבת הרבה כי אני עייפה
או אם אני עייפה כי אני חושבת הרבה

אני גם לא יודעת כמה זה משנה
מן הסתם כן
אבל אין לי כוח לחשוב על זה

גורמים לך להישרף
מרוב כאב.

אנשים מורכבים
משאירים אותך מפורק
לאלף חתיכות.

לאנשים הפשוטים
קשה יותר להסתבך
כי הם לא מחפשים
ממה לצאת...