פורום ריק ומוסתר (עמוד 713)

זה בלתי נסבל
למרות שאני ממש משתדלת לתת הזדמנות נוספת

לילה.
ואיך אפשר.
מאין באתי, לאן אני הולך.

נגמר

 

נגמר

 

את לא מבינה שנגמר?????

 

יומיים אחר כך קיפצת לך כמו תיש

 

ועברת הלאה

 

ושיחקת אותה חזקה

 

זה לא שלא בכית

 

בכית אבל מה זה בכלל לבכות רק חצי שעה ולשכב במיטה רק שעתיים?

 

זה לא שווה את זה בכלל

 

נגמר

 

 

והזמן בכלל לא עובר

 

אנחנו עוברים בתוכו

 

ואם אנחנו לא עוברים אז הזמן נשאר והכל נשאר ואז אני חושבת שלא נגמר

 

אז נגמר ותעברי

ואז הזמן גם יעבור

 

ותשכחי כבר

את תמיד שוכחת הכל

 

למה את זה את עדיין זוכרת

 

פשוט תשכחי

אומרים לבוא אם לב פתוח
יש למישהו מפתח להביא לי?
הוא פשוט קבור ושרוט ומלוכלך ובעיקר נעול עמוק עמוק

יומיים.

התעוררתי מאוחר, אמרתי לרעות שתצא,

היה אמרה שהיא התעוררה עכשיו אז שאני יצא.

יצאתי.

לא היה לי כח ללכת לאולפנה.

הסתובבתי קצת בעיר ואז הלכתי לחכות לה ולאולפנה.

הגעתי, אנשים מוזרים.

לא היה ממש על זה לדבר.

כל השיעורים העברתי בחוץ,

אין לי מה לעשות בפנים.

נגמר,

היה את הפעילות הזאת,

גמרתי ב8,

הלכתי עם חברה לעיר.

חזרתי,

הלכתי לישון,

לא לפני שדברתי עם חצי  מהעולם והתכתבתי עם החצי השני שלו,

ולא לפני שדברתי עם אמא,

סדרתי והסברתי,

לא רוצה להשאיר אותה באויר.

התעוררתי,

ניסיתי ללכת לאנשהו.

לא הלך אמרתי לכולם שאנלא באה לשומקום.

החיים שלי לא מעניינים.

החיים שלי משעממים.

רב היום הייתי על המחשב

. הסדרה ההיא מעפנה ולא מעניינת.

כל הרגליים שלי עקצוצים.

אין לי כח ללכת.

בא לי לעשות ולהיות פעילה.

אם הייתי אולי הייתי של עוצמה.

לאידעת.

נמאס לי לחשוב עליה.

למה מי היא בכלל?.

עוד מעט יוצאים כל המשפחה למנגל נראלי.

אין לי כח.

באלי לעשות משו חשוב.

אין לי כח לאולפנה מחר.

אולי נאחר הרבה.

אבל בקשה שיהיה הרבה מאוד.

תלוי כמה היא תזרום איתי וכמה כח יהיה.

יום.

למה כותבת לפורום?

למה כותבת לפורום הזה.

מפסיקה.

מביעות תחושת
מביעות רגשות
מילים שותקות
מילים ריקות
והמנגינה מביעה את מה שרציתי להיות
והרצון אמונה וחלום הוא
והחלום רחוק
אין לו גבול מיקום או מספר
עתיד רחוק
צוחק על העבר שעבר

שאני משליכה את עצמי
על סיטואציה בחוץ
נותנת לגיטימציה לרגש
דרך הרגש
של מישהו אחר
מניחה רגש
לא קיים
על הזולת
רק כדי לתת לו לגיטימציה
להתרגש

מוכר
ואיכשהו
כל פעם
מכה אותי בתדהמה

רק אני לעצמי לא דומה

את כל האחיזות

הנאיביות חוגגת

וכולם כולם קוראים לך

את לא מצליחה לחזור חזרה.

איך דפקתי את העסק הפעם?
כלומר, בד"כ שטויות כאלו הן באשמתי. אבל בד"כ אני גם יודעת מה עשיתי לא בסדר.
אין הגיון. כן הבנו, לא נותנים לו לעבור בש.ג. ועדין, צריך להיות איזשהו הגיון בעסק, לא?

(אני תוהה לעצמי אם לכלכל הרבה אנשים רע בחיים, או שאולי כולם כאן פצלשים של עשרה אנשים שרע להם.)

-לא חשבתי שאתה יודע לפחד.
-אני? אני המצאתי את הפחד.
-רוב הזמן אתה קול.
-אין דבר כזה קול. כל אחד סוחב איתו את הפחדים שלו.
אבל מה? יש שהפחד שלהם בלב כל כך גדול, כל כך עמוק,
שזה כבר פצע שהם למדו לחיות איתו.

מי שלא נזכר
כואב
ומתגעגע
כנראה שהיו לו חיים
משעממים
חסרים
ריקים

רק מי שידע
חש את החסר
מי שהיה לו
ואיבד
מתגעגע

וזה הופך אותי
לסוג של ברת מזל

(או לסוג של מנסה להתעודד)

אז הגשם הראשון ירד הלילה,
ואני מתעוררת
ובמוח זה לא מפסיק להתנגן.

זה שוב הגשם הראשון
מנגן שירו על החלון
מזכיר לי את החורף שעבר
התחבקנו כשהיה אז קר

יש משהו באוויר שמזכיר לי את החורף
ומשהו בנשמה שמזכיר לי מה שהיה אז
חורף לפני שנה
זכרונות
וגעגוע
אבל גם רצון להשאיר את זה מאחור
ולהתקדם הלאה
הבזקים של זיכרון
תחושות
תנועות
היה שם רגע
שחשבתי
שהנצה לה התקווה
בתוך ימים סוערים
גשומים
זה היה אז טירוף
אבל זה היה
ויש בי כאב
יש בי געגוע
יש בי רצון להתרפק על העבר
אבל גם להניח
מדהים איך תחושות באוויר
מעוררים רגשות וזכרונות
החורף הזה יעבור
יהיה אולי קשה
קצת כואב
אבל מי כמוני
מנוסה בפרידות
בזכרונות
בגעגוע
יודעת לספר לעצמי שהזמן יעבור
הזיכרון ידהה
הכאב ישכך
ואיכשהו האביב שוב יגיע
אבל אני כן קצת פוחדת

נעבור את החורף
ואחר כך נראה

קניתי ספריי, ספרי שחור.
רציתי להגשים חלום ולרסס ברחובות ירושלים, ולהשאיר את עצמי תלויה ומרוססת על הקיר. קיר צדדי כזה, שאפשר להקיא עליו. ואפשר להשען עליו. ואפשר לקפוץ ממנו, ולמות.
וחשבתי גם שמה טעם הגמילה, אם לא נמות מסיגריות, נמות ממשהו אחר. והרי בסוף כולם מתים. כולם מתים בסוף.
וכואב לי להיות בתוכי וזה נוראי, שלא תדעו.
ראיתי בנות מהתיכון, וזה עשה לי רע, חשבתי, איך יש בנות שהם פשוט בנות, בלי להסתבך.
אוהבות להתלבש ולהתאפר ולצאת וללכת למסעדות ולהצטלם ולהעלות סטטוסים מוזרים ולספר בדיחות לא מצחיקות ולהתפוצץ מצחוק,

ואני,
רוצה לרסס על קירות,
רוצה להקיא
נגאלת מאיך שאני.
אוי ואבוי, אמרתי את זה בקול.
והלכתי בסמטאות ירושלים וצעקתי,
פה תהיה קבורתוווווו אווהוווו... ככה זה כשנלחמים על החייםםםםםם
וצעקתי שוב, ככה זה כשנלחמים על החייםםםםםםםםםם
ורציתי לרסס

מי שטוב לו ושמח, יש לו סם.
בענק.

ורציתי לבקש סיגריה ולא היה ממי, כלומר, היה מכל כך הרבה, אבלאבל
היינו נראות כמו שתי דוסיות חרדיות פקצות מתפתחות (מצונזר). אף אחד לא ידע שאנחנו שתי חוזרות בשאלה ואז בתשובה ואז נתקעות באמצע.
אז לא ביקשנו.
עמוק בתיק נח לו סיפורי מעשיות וחצאית שחורה חדשה(!)
עכשיו אני מרגישה רע ולקחתי איזה כדור. פתאום אפשר להבין את האנשים שלוקים כדורים, שירגעו להם כאב בלב.
כמו שכתבתי, או טרם כתבתי

מי שטוב לו ושמח, הוא על סם.

וזה עצוב נורא.
וישבנו ליד הזולה עם תיק אחד גדול וכבד וארבע עיניים עייפות יותר מדי.
והכנסנו עמוק לתיק את החלומות. צעקנו בקול, one day!
והאמנו שיום יבוא ויהיה לנו נח בתוכינו.
ואז בסוף
כשנכנסנו לגואה ורצינו לקנות משו לעשן, והסתכלו עלינו כמו שמסתכלים על 2 בנות דוסיות שנכנסות לגואה לקנות דברים לעשן,
רציתי גם לכתוב

שבע יפול צדיק
ויפול
שוב.
.
וללכת הביתה למיטה שלי ולישון שבועיים עד שאקום בריאה.

וזה מכאיב.
ולא התרגלתי.

והחיים פשוט משתנים ואני בחיים לא הייתי מדמיינת את המציאות שבה אני עכשיו. זהו.

באלי שוב להתמכר לרע.
כמה התרגלתי אליו. כמה.

לא הבנת את זה???