פורום ריק ומוסתר (עמוד 717)

בשביל לחיות בביטחון ולפעול אנחנו צריכים להרגיש קיימים ובטוחים
בשביל להרגיש קיימים אנחנו צריכים איזשהו עוגן במציאות
העוגן הזה צריך להיות איפהשהו אצל מישהו
מישהו שיפנה לנו מקום בלב שלו, מקום שיהיה רק שלנו, חלק שהמישהו רק שלנו, דואג לנו מתעניין בנו, אכפתי, אוהב
פשוט קיים, ונמצא
ואז שיש לנו מישהו שלנו, שיש לנו עוגן, ומקום בעולם, ומקום בטוח ואהבה
אז אנחנו יכולים לצאת ולחיות ולפעול ולאהוב ולהתחתן ולהיות העוגן והמקום והביטחון, והאיש של אשתי וההורים של הילדים שלנו
וחוזר הגלגל....
רק חבל שהשרשרת חיים הזאת לפעמים נקרעת...⁦

כשהמלך בשדה(וגם כשלא) הוא יודע מה זה להיות בלי מקום
אבאאאא!!!!! אנחנו צריכים הרבה רחמים וכפרות ואהבה ומקום
ומקום ארון שהוא לא מן המניין
ומשם למשוך
ולא היו ימים טובים לישראל כיום הכיפורים וכחמישה עשר באב שבנות ישראל....

קבעתי חברותא ללימוד יומי תניא וחסידות.

 

 

 

 

 

תודה אלוקים, איזה אושר. (ועושר.)

אבא בוכה על בן בוכה על אבא

חיים פעם אחת, אבל למות? למות אפשר פעם, פעמיים או שלוש פעמים.

למות אפשר גם באמצע שאתה חי. ממש באמצע, כשעוד לא הספקת לינוק מהתשוקה והרגש והיופי.

יוני הוא אדם מת עם דופק. זה מה שהוא.

והפער הזה בין החוץ לפנים, יכול לשגע בנאדם. יכול לדפוק אותו לגמרי.

הוא לפעמים תוהה איך אף אחד לא שם לב למה שקורה איתו.

קצת מאניה קצת דפרסיה, מה אתם מפחדים מטומטמים? זה לא כאילו שהוא הולך לרצוח את שני ההורים. כן, הוא רוצה, אבל הוא אדם הגיוני, את זה הוא לא יעשה.

תהיו ילדים טובים ו*** כשאומרים לכם, חברים.

באמצע שינקין היא אמרה לו להתראות. ממש באמצע שינקין.

וככה, עם סיגריה בזווית של הפה וכוס קולה קרה מאוד, הוא מת. ממש מת. מת על אמת. על המדרכה. כולו מרוח, מתקלף, צורח, מתעוות.

אנשים עוברים לידו. אלה שמכירים שואלים מה איתו ואיך הוא עכשיו, כשיצא מהאשפוז. חלקם מחייכים. ויש כאלה שסתם מחלקים עלונים של בחורות על מכסי מנוע משומנים.

הוא לא מבין איך אף אחד לא שם לב לזה שיוני גמור לגמרי.

לזה שהוא הולך להפסיק להיות ממש עוד רגע, שהוא מחוק בטירוף.

אז הוא מתיישב ליד הומלס ומצמיד שתי אצבעות לאיפה שמרגישים דופק, כמו בקורס ההוא במד"א בכיתה י'.

הוא שם להומלס ההוא עשר אגורות בכוס, והאיש רוטן, ויוני חושב שזה גם כסף ושאולי אם הוא היה מחייך טיפה יותר, היה לו שם שקל שלם של ממש.

הוא מביט סביב ומחכה עד שהוא יפסיק לפרפר וימות טוטאלית, ואז קצת חושב שאולי כדאי שיחזור שוב לאשפוז, ולוקח בחזרה את עשר האגורות שלו ומדלג מעל הגופה של עצמו.

ובולע שני כדורים כחולים. וממשיך ללכת.

 

(גפן כנעני. ובחרת בחיים. שם)

 

 

להיות נאמנה לעצמי? הלך מזמן.
עם כל הציפיות.
סטופ.

אני מחדש עכשיו.
מרעננת לעצמי ת'מוח. מכניסה את כולי לתוך חדר קטן. ועוצרת כדי להיות שם עם כולם שארית קטנה ואכולה שלי.

הרמתי את עפרה
ובכיתי לה
אל תכסי אותה
א ל
ת כ ס י
א ו ת ה
.

בואו נדבר על תלות.

למה תלות?

זה נושא מרתק, הוא פותח צוהר אלינו, משאיר אותו פתוח, אפשר לראות ת'נוף, לסגור את הרשת.

 

חמש שנים ויותר שאני בוחנת קשר תלותי לידי, לא קרוב מאוד ולא מידי רחוק, אני עוקבת אחרי העליות, המורדות, מחייכת בסלחנות מבחוץ ונותנת הרצאה מבפנים. רועשת, שותקת.

לפני שבוע הקשר הזה הגיע לפיק מסוים במערכת היחסים שלו, מה שגרם לי לחשוב עליו יותר, לחייך חיוכים רחבים יותר ולמסור הרצאות ארוכות יותר בשקט.

 

ככל שהזמן עבר, ההרצאה הפנימית הלכה וגדלה, נוספו בה מילים ואינטונציה. ראיתי אותה בכל מקום, בכוס הקפה, בפחית הקולה, מבעד לחמשת האינצ'ים בפלאפון, ובכדורסל בגינה. ראיתי אותי, מוסרת הרצאות משתדלת לשמור מרחק ועוד, בונה חומה. שוברת אותה. ותלות.

 

אני אתמלל את הרצאה ההיא, לקווים, צבעים ואותיות.

*אזהרת צפייה: כישרון הציור שלי הוא לא כישרון, יותר ניסיון.  אני אוהבת לצייר, למרות. אז תסבלו קצת, לא נורא. אני נהניתי

 

אז בואו נדבר על תלות.

תארו לעצמכם גיא, וחבל. תהום, שמיים וחוט.

 

 

תארו לעצמכם אדם. תהום מתחת, רקיע מעל.

הוא רוצה ללכת לבד, בטח.

החיים מחכים לו, בחוץ. בפנים. הוא נושם הרבה נשימות אחרונות,  נאחז בחבל בכוח, האצבעות מלבינות, השפתיים ננשכות, פס של דם על הסנטר. הוא עסוק. לחיות.

לנשום, העתיד הוא 1 ס"מ של חבל, האופק רחוק כלכך, חסום.

הוא פוחד, לא בטוח.

חשש, תהום, ואין ספור סימני שאלה.

 

 

אוקי, דיברנו על תלות.

 

בואו נדבר עליה שוב.

תארו לעצמכם, גיא, מידרון וחבל. הנוף מדהים, השמש עולה ושוקעת, חברים באים והולכים. ואתם כאן, כבולים. אתם מחזיקים את החבל ביד אחת, בשתיים, ביד שמאל כשאתם מתעייפים. רואים אותו, פצוע למטה. כשנגמר בכם האוויר, הוא צועק, מספר על תהום וחושך.

הוא משלם לכם במטבעות של רחמים, בסיפורי שאול,

כשאוזל בכם הכוח הוא מעלה מחיר, ושוב. כשהחבל מתרופף הצעקה שלו מחרידה את היקום.

והדמעות, נחילים של חיים לידכם. ותהום עולה מן האדמה.

אתם חזקים. בהינף יד חורצים חיים, ומוות. אתם א-ל ואליל ומלאך חבלה.

 

מה אפשר לעשות?

אין לי מושג. באמת.

אולי לרדת מהפסגה וללכת יד ביד, אולי לעזוב את החבל, לראות שהשד לא גרוע כלכך.

אולי לשלוח סולם, ועזרה.

לקחת בחשבון שתפסיק להיות גיבור הרואי שמחזיק את העולם בכף היד, אולי לראות את הנאבעך מלמטה עוקף אותך, בסיבוב.

אולי לשמוע אותו בוכה, את העולם רועד ולהיות חזק.

לתת לו כוח, במקום להתמלא בו.

לנסות. להיות.

לאפשר לו ללכת, לנשם אוויר,

להתרחק.

לא להיות.

 

לו.

להיות.

 

 

 

[התלבטתי ממש אם לשלוח,

לא מאוד הסיגנון שלי,

שיהיה]

 

 

האם זו לא בגידה בעצמי?
אני אובד עצות

והריק שוב חוזר
ומסתיר כל האור
ואיך מחזקים את הנר לבעור?

וכמו ריק בחלל
כמו דבר סתר סתום
ואיך מגלים את הטוב הגלום?

. . . .

הן לא מבינות.

וזה קשה גם ככה.

עם ההבנה שלהם או בלעדיה.

הפחד הזה שאולי מחר לא יהיה טוב.

עייפות.

צריך עוד לנקות מטבח.

מאיפה הכוחות.

מאיפה, אבא, מאיפה?

מאדה דמעות ופרוזקטור שאפשר לשים בתוך העיניים

אבאל'ה תן לנו כוח!

לבנתיים חייבים לשחק אותה חזקים

זה חרטה!!!!! קעקוע על המצח . .

אם היית יודע.

בעצם כל הביחד זו אשליה.אנשים מוכרים רגעים ימים שעות דקות בשביל להרגיש חיבור אמיתי עם מישהו, הם יעשו הכל, הם יחמיאו יתרפסו יוותרו על הדיעות שלהם על עצמם יוותרו בשביל כמה דקות של זולת. של מישהו. של אני לא לבד
בפועל זו אשליה, יפה ומטופחת ומנופחת כמו שרק היקום יכול למכור, אשליה של חיבוק ושל אכפתיות אבל באמת אין שם כלום חוץ מאיטרס מגעיל ואגואסיטי.


אנשים מבטיחים לך לא הפעם זה שונה לי באמת אכפת אני אעזור לך וכל האמון שאיבדתי יחזור וישתקם. הם מתכוונים לזה באמת באותו הרגע ואני מאמינה להם מאמינה להם שוב כמו טיפשה שלא יודעת בדיוק לאן השביל הזה מוביל.

אולי הרצון והכמיהה המטורפת הזאת לצאת מהלבד היא זאת שגורמת לנו להתחבר לכל דבר שזז גם לדברים שלא מתאימים גם לדברים שמראש הסיכוי איתם אבוד רק כדי לנסות אולי הפעם משהו ישתנה.. טעות.. ועל טעויות משלמים בכאב לב....

וכמה כבר אפשר לרסק משהו והוא כבר טחון עד דק ואנשים נכנסים לשם ועושחם כבתןך שלהם. נכנסים יוצאים שוברים משאירים אותי בודדה מרוסקת ושוב פעם לבד.

אני צריכה ללמוד לאהוב להיות לבד. ככה זה לא יכאב יותר, כנראה..

אל תתעלמי.

זה מזכיר.

לא חשבתי שזה יגיע. הייתי צריכה לדבר לפני.

יש לנו שיחה רצינית. מפחידה. להיות אמיתית גם אם זה אומר שזהו...

 ה' תעזור לנו לעבור את זה. להבין ולהמשיך בטוב. 

נשמה אני רואה את המבטים המתחמקים שלך..אני מכירה אותך טוב. רק אל תהפכי את זה למשהו קיים ומוחשי. בבקשה!

כל התחושות של לפני שנתיים.. לא רוצה לחזור לזה. 

רוצה נחת, שמחה

אני בטוחה שגם את לא רוצה לגמור. 

אני יודעת. אשמתי!

אני לא מתקשרת לקבוע..רק אשמח אם תעשי את זה כמה שיותר מהר כי גם לך לא נעים- אני רואה נשמה שלי, מכירה אותך טוב.

 

לקוחות שאומרים לי 'נשמה'