פורום ריק ומוסתר (עמוד 733)

אין איפה להכיל אתזה.

 

 

אלוהים אני שונאת אותך.

כרגע יותר תחושת ריקנות שורטת

תוציא הכל את אמרת לי לכתוב 

שירים כמו הלב איך תמיד סופם לכאוב

איך עוד לא אמרתי לך אני מצטער

ככה לא עוזבים בלי לדבר

 

נסעתי כבר בכל העיר

נפלתי על כל דלת

ואף אחת לא הייתה שלך

את לא כאן.

מכיר את ההרגשה של התרוממות הרוח אחרי החושך

יותר נמוך מזה אי אפשר לרדת ועכשיו הכל הולך להשתנות לטובה

ורק אחרי זמן אתה מבין כמה חשוך עוד יכול להיות

כמה בלאגן

כמה משימות

והכל צפוף

צריך להספיק לעבוד

ולטייל

ולהתארגן לשנה הבאה

ולעשות משהו לנשמה

 

אפילו לארגן לעצמי רשימה של דברים לעשות אני לא מפוקס.

פרפרים בבטן כמו ילדה)

זה גנטי"
היא צחקה. אבל לכי תסבירי.
כבר לא בטוחה שזה מצחיק. לפעמים זה סתם משגע.
מצחיק איך הדברים הקטנים והטיפשיים האלו מעצבנים כל פעם מחדש.
אל תנסו להבין, זה דבילי,
(אבל בואו נסכים על זה ששמות משפחה זה מיותר?)

מגיע הרגע שבו מצויים אותך לשמוח. לפני שניה היינו אבלים, לעכשיו אנו מצווים להיות בשמחה. למרות שהבית לא כאן.
ודוגרי, בלב בפנים אני כבר לא מחכה שהבית יבנה כבר הרבה זמן. אנשים מצפים ממני לבכות ולהתאבל על בית שנחרב לפני יותר מאלף שנה. אבל אותו אומרים לי לשכוח. אומרים לי עברו חמש שנים, תפסיקי לחיות באבל הבלתי פוסק הזה. תפסיקי לחיות בדריכות. תפסיקי לבכות עליו. הוא היה רוצה שתחיי.
אבל אני חיה. מבינים? אני חיה והוא לא. הוא שרצה לטרוף את כל העולם הוא נרקב מתחת לאבן שמפרידה בינו לביננו.
אז תפסיקו, תפסיקו.
תפסיקו להגיד לי שהוא היה רוצה דברים, כי אתם לא יודעים מה הוא היה רוצה. אני בטוחה שהוא היה רוצה שלא נשכח אותו. שבכל יום הוא יהיה החורבן האישי שלי. שבכל יום שניה אחת ביום תהיה מוקדשת אליו.
אז אולי תשעה באב תם. אבל אני לא מסוגלת להיות שמחה.
ושמישהו יבין את זה

צריך להתמודד
עלית על כביש מהיר
בלי שום יציאה
נותר לך רק לשרוד
עד תום הנסיעה
שימי שירים תהני מהנוף
הכביש הזה בחרת
וזה הסוף.

אני מרגישה את הדופק חזק בכל הגוף
בגרון במיוחד
זה מוזר וגורם לבחילה וכאב ראש

(יותר מדי תובנות עולות לי בזמן האחרון.
ונפתחו יותר מדי דברים. וזה עוד לא הסוף
אלוהים מה עושים עם זה)

.

כל החיים שלי מבולגנים.

 

מסקנה: שאני עצבני אני מגיב לאנשים בצורה מטומטמת.

ככל שפחות מחבבים אנשים
ככה הם הופכים להיות יותר מעיקים
אם כשעוד סבלת אותם
התגובות שלהם היו מתאימות
איכשהו
בניסיון שלהם להתקרב
הם מצליחים לעשות את כל הטעויות האפשריות

וזה תכלס
די עצוב

אם לא דיברנו כבר שלוש שנים וגם כשלמדנו יחד בקושי החלפנו מילה, אל תתקשרו להתרים אותי לישיבה שלכם. סבבה?

בואי קחי אותי
ונשב אל עשן
על אבן
יחפות
את אומרת מילים מהלב שלך
ואני שותקת
ושותקת
והוא מספר
אתם יודעים אין חברים
פעם היו כולאים אותו לשלוש ימים בלי מים ואוכל
ואני שותקת
פעם ניתקו ממנו הכל
ואני חושבת על שנתקתי
את שואלת אם קשה לי
וירושלים שותקת
והכל צורח סביבה

נזכרתי פתאום, בשבת.

השמש איימה לשקוע,

התחריתי בה, חותכת סלט, מחממת תפוחי אדמה.

פעמי צום וחורבן.

 

ט' באב, שיוצא בשבת. הוא סגולה.

סגולה למשיח, וכי משיח זקוק לסגולות?

 

הייתי ילדה, כיתה ח'-ט' גדולה מספיק כדי לפחד, קטנה מכדי לבנות חומות

והגנה של רציונליזם.

הימים היו ימים, והלילות, לילות

בערך בארבע וחצי, חמש. הייתי מתעוררת,

שקטה, מחכה.

דרוכה.

 

הלילה היה חשוך,

מנורות רחוב דלקו,

נחושות להפיג את השממה, והקדרות.

אולי לשלוח חיוך לילדה מפוחדת, כמוני.

 

בפועל, הן איימו, המנורה הרחוקה בקצה הרחוב.

תמיד הייתה בשבילי התחלה לאור גדול

של גאולה.

 

היו המשאיות ההן,

רחוקות

חורקות,

הן היו תחילה של תקיעת שופר,

וגאולה.

 

עצמתי עיניים,

ראיתי אותו, מחלק את העם.

ראיתי אותם, סביבו טובים

כל כך טובים.

ואותי בחוץ, לבד.

אשמה,

חיצים חיצים, ולמה לא הייתי ראויה.

 

היה את הרכב ההוא,

בכביש המקביל,

שצפר,

בחייאת למי אתה צופר בחמש לפנות בוקר.

משאית הזבל.

והמנורה שהבהבה.

 

קראתי פרקי תהילים, שזכרתי.

עירבבתי מילים.

שיר ומעלות, 

ואשא עיני אל ההרים.

זכרתי, שכחתי, עירבלתי.

פחדתי.

כלכך.

 

הבטחתי להיות טובה יותר,

מחר.

הבטחתי לכבד, ולאהוב.

הבטחתי להאמין

לא לחשוב,

להאמין, הבטחתי לרצות.

גאולה.

 

 

והקולות עומעמו,

ערפל,

הפלטה דלקה,

תפוחי האדמה התחממו די הצורך,

חתכתי עוגה, פרסתי אבטיח.

 

היום כבר לא.

כלכך.

בשעות הקטנות, המרתי פחדים,

לעיתים

 כיתפתי תיק, והרתחתי מיים לקפה.

 

התרגלתי להכל,

למדתי לאט.

שעשני ורצונו.

עבד עברי,

פרה אדומה.

שלא עשני גוי

וכן אני.

 

אני רואה חורבן,

סביבי.

בדילוגים על הכתבות ההן,

בקיפאון

מול השרשור הזה.

בחיוך שלו,

לא רוצה להאמין שהיה

ואין.

 

רואה חורבן,

בשבילים ההרוסים,

בדמעות, בקוצים.

 

רואה חורבן,

בבניין הגבוה ההוא

בכרוז באוטובוס,

מחלק סבל למחלקות ושמות.

באנשים כהי המבט.

 

רואה אותו,

בדמעה חלשה

ברחוב

בילדים שלא יודעים

חיים טובים יותר.

 

חורבן סביב,

סביב,

 

אבל עדיין

בחושך ההוא

מול האבנים ההם,

מבקרת דרכן,

מבקרות את דרכי

 

 

מהי

גאולה?

 

 

 

 

אני כל-כך עייפה וכל-כך מפחדת לישון.
ומי יבין מי
זה אפילו לא בכי. זה רק צרחות יגון עצורות.