פורום ריק ומוסתר (עמוד 732)

מי שאוהב את חבירו אי אפשר לו לסבול שיראה את חברו מטמא ומקלקל עצמו, ובודאי יצא לעזרתו לעורר ליבו ולתקנו. גם מי שאוהב שמו יתברך לא יוכל לסבול ולראות שיחללו אותו ושיעברו על מצוותיו... כי זהו תוקף האהבה שיוכל להראות מי שאוהב את בוראו באמת.

ואוו. זה אשכרה טו באב היום. ואני אשכרה בבית. ואני אשכרה לבד. ואני אשכרה לא חושבת על אף אחד. ואני אשכרה לא מאוהבת. שנה אחת.
ואוו.
זה אשכרה טו באב היום. הלווווו דרוש מישו חתיך ללכת איתי ברחובות העיר. כפופים מרב צחוק.
מכירים את זה?! כפופים מרב צחוק.. נראה לי שזה הליכה של יחידי סגולה. ואני כחולה בכלל.
אבל עדיין זכיתי.
ללכת כפוף מצחוק זה הכי כיף. ועוד בטו באב. ועוד לא לבד. אחח
איזה זכות יש לי לדעת מה זה כפוף מצחוק. תכלס, החיים שלי מלאים ברגעים מאושרים ובדמעות מתוקות.
טוב, אז סיכמנו,
פרטים באישי.
מין סטוץ כזה. של דוסים. ליום אחד. בלי התחייבות. בלי טלפונים. בלי תמונות. ובלי לגלות את השם.
למה צריך לדעת את השם.
רק ללכת אני רוצה. ללכת ולצחוק. ולהדליק את העיניים היפות שלי. ולראות עיניים יפות דלוקות. ולצחוק ולצחוק ולהיות מאושרת.
זה אשכרה טו באב והשנה אני שונה. אני שונה כי אהבה אצלי מזמן לא נחשבת. היא רצתה לקנות לי טבעת עם לב ואמרתי שאני לא מאמינה בלבבות. תכלס.
אבל באהבה אחת אני כן מאמינה. אם זכיתי ללכת כפופה מאושר, לבכות מתוק, ולצחוק בקול מהלב, יש מישו שם שמסדר את זה.
וביער אתמול על החול כתבתי. טעטע. ולא היה לי אוויר.
ורקדתי לו.
טעטע. שלי. שלי שלי שלי.
ואלך איתו והוא איתי. ונאהב.
שהרי טו באב. ואב יש רק אחד שם שזה בעצם גם פה. ועוד אחד בעולם הזה.
אחחחח מה זכיתי?!?!?!

"אתם מסתכלים על העולם ורואים
כלב, עלה נופל, ואדם
ומבחינתכם
זה רק
כלב, עלה נופל, ואדם
אבל האמת
שזה הרבה יותר מזה,
כל כך הרבה יותר מזה.

המציאות ארוגה ושזורה
בכל כך הרבה רובדים נסתרים
ואתם רואים רק את הרובד
שאתם רוצים לראות,
שלמרבה הפלא הוא כמעט תמיד
הרובד הרדוד ביותר..."

"אין לי מילים אפילו לעצמי
תשים, תשים שירים שפעם אהבנו
תכאיב, תכאיב כמו שאני הכאבתי לנו
לפעמים אני בוכה ולא רואים...

רק "אולי"

יש שאומרים שהתבגרתי.

בסדר.

אמרו.

 

זה לא משנה לי ככ עכשיו אם זה נכון או לא.

 

הוא. הוא התבגר בעל כרחו.

הפך לאבא בן 19.

אבא ל3 אחיות ולאח.

והוא התגייס.

מקווה שהוא יחזור שבתות.

בשביל אמא שלו. בשביל אח שלו. בשביל לשבת ליד אחיו הקטן בבית כנסת.

 

אם הוא לא יוכל, אציע את עצמי. לאמשנה שאני בישיבה. אתייעץ עם הרב ונראה

אבל אם זה יהיה פעם ב אין לי בעיה בכל זאת לשבת לידו.

 

מקווה שיהיה לו טוב בצבא.

בטח הוא חושב על אחיו. על אבא שלו.

מקווה שאמא שלו רגועה.

כי אחותו גם יוצאת לשירות לאומי בקרוב.

ואמא שלו תישאר עם 3 ילדים שחוזרים הביתה כל יום..

ה' יעזור.

יתן כח.

 

בהצלחה בצבא. חבר.

באותה קלות שבה הם נכנסים אליו

מי חיבק אותך
תגידי
מי חיבק אותך

את מסתכלת על זה בבוקר שאחרי
וצורחת על רגעים של חוסר שפיות
תאמינו לי, אין יותר לאן לברוח
זה פה.
זה קיים וחרוט עלייך
את מתה בשקט גם כשאת לא מנסה

אף אחד לא היה שם
כשנעלמת מעצמך בשקט

אם אתם צריכים לזכור משהו שביקשתי מכם, בבקשה תזכרו אותו לבד ואל תבקשו ממני לנדנד לכם כי זה יהיה מעט מדי ומאוחר מדי.

אני לא מצליחה להבין את המצווה הזאת
הוא יכל להיות מתוחכם יותר
והגיוני יותר

נו די

זה עושה לי בחילה.

הייתי ככ אנוכית, חסרת רגישות וטיפת אנושיות.

עשיתי מה בא לי בלי לספור אף אחד ממטר ונשרפתי מבפנים.

 

אפילו ראו כבר עשן.

זה הגיע לשלב שככ כעסתי, ככ שנאתי, הייתי ככ מתוסכלת ובוערת.

סליחה.

 

אני חרדתית, זה ידוע ומאובחן.

 

סליחה.

 

לנפץ אמון זה קל אבל לבנות אותו מחדש אחרי שניפצת אותו זה הדבר הכי קשה בעולם,

בעיקר כשזה חוזר שוב ושוב.

 

הייתי גועל נפש, איך חזרתן להאמין בי, איך.

אני במקומכן לא הייתי מסכימה להיות חברה של עצמי.

זה עדין שורף לי שכזו אני ואיך יצא ממני כל הגועל הזה בכלל.

 

לא מזמן אמרו לי שאני נראית תמימה ושקטה.

באיזשהוא מקום אפילו אני הצלחתי להאמין לזה אבל בלב אמרתי לעצמי

שלא תאמינו כמה גועל, אכזריות, וחוסר רגישות יכולים לצאת מאדם 'שקט' כזה,

לא תאמינו כמה ה'תמימה' הזו שמולכם עוברת ויודעת ואין לה כבר טיפת תמימות. אין לה.

 

 

 

 

זה פשוט לא הגיוני לי.

תודה על אמוןואהבה.

 

(איך בכלל הגעתי להודעות האלו. זה רק שורף ומציף אותי עוד יותר.

אבל באלי לשמור אותן קרוב ולא למחוק.)

למשל, כשאתה מדליק את הפלאפון והוא נותן לך התראה על אלבום. מיום אחד.
יום שאז חשבת שהוא סתם יום, לא חלמת שיבוא יום ותתרפק על היום הזה בגעגוע, משחזר כל רגע ורגע, על סף דמעות.
סף מהצד השני, כמובן.

(ואיך שזה שנה ותכף כבר שנתיים ואני עדיין לא מפנימה.
באבחות געגוע של זה חידוש שמתאים ל להתלהב ממנו
ברגעי סערה כשכבר אי אפשר לבד ואין מי שידע ויכיר ויבין
כשמדברים על ניתוק טכני ורגשי, ואתה רוצה לומר שמטכני יגיע גם הרגשי וקולט פתאום עד כמה זה לא מדויק)

לתשובה שתשנה את כל מהלך חיי...😕

וזה הלב שלי שם שאתה נוגע בו

וידוי.
איך שראיתי שמצטטים שירים של דביר ה׳ יקום דמו, ישר חשבתי אם יצטטו אותי גם אחרי שאני ימות
ואז מהר חישבתי מה כתבתי בזמן האחרון ואם אני מתה ממש עכשיו, אם זה יהיה ממש פאדיחה שיקראו אותי, ואם נגיד אמרתי איזה משפט כפירה ממש לפני, וזה יהיה פאדיחה.
ואז חשבתי שזה ממש מפחיד לכתוב. ועוד לפרסם. ועוד לאנשים שמכירים אותי כבר.
ושאני כבר ממש לא אנונימית ושאני חייבת לצאת מפה כבר ולהפסיק לכתוב. ואם אני מתה לא לפרסם מפה דברים שלי.
ואז חשבתי לעצמי למה בחורה נורמאלית בת 19 חושבת על מה יקראו אחרי שהיא תמות ולמה זה בכלל מעסיק אותה ולמה היא חושבת על מוות עכשיו. היא בכלל אמורה לחשוב על טיולים ונהרות ונערים
אז מה קורה פה?
וחשבתי לעצמי שמשהו קורה לבחורה הזאת. והיא כבר חייבת לעשות משהו עם עצמה. וכואב לה הלב. שוב. וכואב לי שכואב לה ואנחנו אחד.
משוגעת.
והיא גם אמורה בכלל לחשוב על הלימודים שלה שנה הבאה ולהתרגש, אבל אמור זה שם של דג. ושמעתי אחת שאמרה שאמור זה שם של אכזבה ואני חושבת שאמור זה שם של כישלון.
אז היא אמורה. אז מה?!
עכשיו היא עסוקה בלמדוד דופק. וחום. ולהחזיק את הבטן, כאילו שהיא בת 70.
אז אלוקים הטוב יעזור לה ושהיא תהיה בת 70 היא תרגיש כמו בת 19. למרות שהחיים האלה לא פיירים ומי יודע מה ילד יום.

ואני הולכת לי ברחובות העיר. וחם לי. ואני רואה ציור של גיטרה כמו שלי, רק בכתום. והוא מהמם. וזה בכלל פסטיבל של אומנות וכיף לי ללכת כאן. ואני משלמת ולוקחת הביתה ותולה. ומדליקה שירים ומשתוללת קצת
ונהיה לי טוב.
ואני מתחילה לחשוב שאולי יהיה טוב.
ושאנרגיות חיוביות זה תמיד עדיף. כי אם כבר לחיות בסרט, אז שזה יהיה סרט טוב ושיהיו חלומות נעימים.
לילה טוב.

תתנו לי לברוח
למקום שבו אין אף אחד שהכיר אותה, ואין בנות בוכות, ושקט דממה ליד בית עם דלת פתוחה והמון אנשים על כיסאות נמוכים.
תתנו לי לברוח
למקום שבו החיים ימשיכו כרגיל, בלי כיסא ריק בכיתה, והמון מועקה.
אין לי אוויר אז תתנו לי לברוח
תתנו לי להכחיש
תתנו לי לסתום אוזניים לכל הרעש מסביב, לכל הדממה הזועקת הזאת.
תתנו לי לברוח מהכאב האיום ההוא, שלא יתפוס אותי שוב ויקרע אותי וישבור וירסק. תתנו לי לברוח מההבנה
מההכלה
תתנו לי לברוח כדי לדחות את הבשורה, שלא תכנס בזרימת הדם. שלא תחלחל בוורידים ישר אל הלב
תתנו לי להיות חלשה ולברוח
לא לעמוד בפני המציאות
כי הכאב הזה הוא לא הזדמנות להרפא, הוא לא נורמאלי

וקשה לקבור חברות, אחת אחרי השנייה
אחת אחרי השנייה
אחת
אחרי
השנייה

מצאו תקופה לשבור לך ת'לב, אה?
והעולם כאילו כלום, מסתובב, אה?
מה אני אגיד לך? בוא נראה...
לא, אין לי קלישאות לזרוק בכל מקרה,
אם זה כואב, אז זה כואב,
אני פה, אם תרצה ככה, לשתות... לשפוך ת׳לב,
קשה לראות רואה אותך דועך
וגם שמע אולי מוקדם להתלכלך,
הרי אולי עוד תחזרו, אולי תהיה עוד חתונה...
בעצם *** *** ** ****
יאללה, שידעו שזה כואב,
גם לפרס שברו פעם ת'לב,
גבר, עם מה הוא מתמודד?
רגשות אשם, רחמים, לב בודד,
אני מבין שקצת קשה להתעודד
אבל בדקתי ת׳סטטיסטיקה ושמע:

גם זה יעבור
כמו הקינלי, כמו הטכנו, כמו הקרוקס,
גם זה יעבור
כמו הפילים, כמו ליאור מילר, סמנתה פוקס,
גם זה יעבור
כמו הדיסקים, כמו הווקמן, תראה בקרוב...
הזמן מרפא את הכל, הוא מרפא את הכל,
אם לא הכל, את הרוב וגם זה יעבור...

והימים עוברים לאט,
פתאום הכי קשה זה בשבת,
פתאום עצות באות במאסה,
כולם נהיו פרופסורים לבאסה,
הבט בכוס המלאה,
מזגתי בה קצת ויסקי, זה יתפוס לעוד שעה,
אין לי עצות כי מי אני?
אתה חכם, אתה מבין שזה זמני,
כן, נכון, תישאר קצת מצולק,
החיים הם לא סרנגה, לא הכל חלק,
ואיך אמרו חז"ל?
עוד תגיע אהבה ובסוף תגיד מזל,
עד אז, שים ת'ראש על דיונה,
באוזניות ת'דיסק של טונה,
אני צריך אותך חזק,
שכשאני אהיה למטה, תזכיר לי ש..

גם זה יעבור
כמו הקינלי, כמו הטכנו, כמו הקרוקס,
גם זה יעבור
כמו הפילים, כמו ליאור מילר, סמנתה פוקס,
גם זה יעבור
כמו הדיסקים, כמו הווקמן, תראה בקרוב...
הזמן מרפא את הכל, הוא מרפא את הכל,
אם לא הכל, את הרוב וגם זה יעבור...
כמו הטוקשואו, כמו נאפסטר, סודה קלאב,
גם זה יעבור
כמו נטסקייפ, כמו בלוקבאסטר, ערוצי זהב,
גם זה יעבור
כמו באג אלפיים, הטמגוצ׳י, תראה בקרוב...
הזמן מרפא את הכל, הוא מרפא את הכל,
אם לא הכל, את הרוב וגם זה יעבור...
כמו קפולסקי, כמו הפאוצ', הTLV,
גם זה יעבור
כמו הטירנוזאורוס, כמו הגראנג', מספר קווי,
גם זה יעבור,
כמו רות גונזלס, רונן חרזי, דנה מודן,

כמו הסקיני, הטברנה, להקת עדן, אייל ברקן
כמו האלק הוגן, כמו האנגובר, מיכל זוארץ, ריצ'רד גיר
חנוך רוזן ,סאדם חוסיין, סרטי בורקס, קארין אופיר
כמו טלעד, כמו הפוגים, המקרנה, התמימות
כמו הסקטים, פיטר אנדרה, האטארי, הבדידות..

זמן מרפא את הכל מרפא את הכל הוא מרפא את הכל

אני חושבת שעברתי את סף הכאב שלי,
הגעתי לעשר שלי. הנה הוא

אני חייבת להפוך הכל לטכני. פשוט לעבור ימים שלמים בלי לחשוב או להרגיש. אני מפחדת להרגיש את זה. אני מפחדת להרגיש את זה

מה יקרה?
אני חייבת להעלים את זה

שוב חזרת לאותו מקום

ידעת בדיוק מה הוא יעשה לך

והוא שוב עשה את זה

חרש את הכאב עמוק יותר

ואתה כמו מזוכיסט

רוצה את זה שוב ושוב

למרות הכאב הזה

 

אוף מה זה שחסר כלכך בחיים

ולמה תמיד ההשלמה באה מהמקום הכי חסר בעולם

כאילו להעמיק יותר את החסר

עוד ועוד ועוד

מרוב חוסר כבר לא נשאר מקום לנשום

אני נחנק

והחיים גוועים לאט לאט

הכל מציף

ונשאר עוד מעט חמצן בעולם הזה

ועל פי כל מה שאני רואה הוא עומד להסתיים

ואז האויר יגמר

ואז

יקרה מה שקורה כשאין יותר אויר לנשימה.

 

העיקר להמשיך בהצגה

העיקר להמשיך בהצגה