פורום ריק ומוסתר (עמוד 751)

השעה חמש לפנות בוקר. אני ערה.
לא ישנתי יותר מדי, וגם מה שישנתי לא ראוי להקרא שינה.
יש לי צרבת נוראית נוראית ומשמרת עוד שעה. רק להחזיק מעמד.
אני עייפה וכאובה. אופ.

זה השתלט לי על המחשבות באופן אובססיבי. אני צריכה להבין שאין לכל דבר תשובות. ולפעמים הכי טוב זה להרפות.

סוף סוף. אחרי הרבה זמן.
זה משמח כל כך.



אה, מצפון זה מעצבן

אני לא רוצה ללמוד נהיגה.
יש לי את רוב הכסף. יש לי טופס ירוק כבר מזמן.
אני עוד רגע שמיניסטית וזה בדיוק הזמן להתחיל ללמוד, בתחילת שמינית.

אבל אני לא רוצה ללמוד. לא תיאוריה, לא שיעורים.
ואילו יאלה בוא נגמור עם זה כבר.

אני מפחדת לנהוג. מפחדת ללמוד. אין לי כוח לתיסכולים.


אני לא רוצה ללמוד נהיגה.
(בעצם, כרגע אני לא רוצה כלום. גם לא נהיגה אבל גם לא עוד מליוני דברים. אולי זה פשוט יעבור לי תוך כמה שבועות)(חחח צחקתי בקול)

לבחור איפה וכמה להשקיע כוחות,זמן ומשאבים
זו מיומנות חשובה.

הבחירה היא מיומנות חשובה.
צריך גם לדעת מה לבחור ואיך לבחור.

מתי העסק מסתבך שם?
כשהרגש נכנס לתמונה.
כשערך עצמי תלוי על הגב שלה.
ועוד כמה דברים.

אנחנו יצורים מעניינים...
יש מי שיאמרו נסיכיים.





אבל יודעים מה?
אפשרי לנתק מזה, אם רוצים.

אולי אעדכן בתוצאות הניסיון בהמשך...

אני לא יודעת מה גורם לאנשים פתאום בתקופה קצרה להתהפך ב-180 מעלות. זה קצת מפחיד אותי, לבחור מי האנשים שאותם אני אוהבת. ולאט לאט הם יברחו לי, הם יבחרו במשהו אחר. ואני, אני עדיין אני. בכל המצבים האפשריים לרוב אני לא משתנה בתוך תקופת זמן קצרה מן הקצה אל הקצה. כמובן שיש תהליכים. אבל--
צריך להשתדל להמשיך לאהוב

חיבוק ושתיקה. אני לא יודעת אם אני אוהבת את סוג השתיקה הזו. שגורמת לך להרגיש שעשית משהו אסור. שאלוהים יודע אם אי פעם תוכל לתקן. מבט חודר בעניים, וכאב שלא נגמר.
"הוא לא נגמר, נכון? הוא רק מסלים נהיה אלים יותר עם הזמן".
שתיקה, וסגירת מעגל קטנה.
אלוהי הדברים הקטנים, מה עשיתי.
~
בואו נהיה הפרח באמצע השממה ספוגת הכאב המתמשך. שנים ללא הסבר או תבונה מספקת עד עצם שורש הבעיה.
יש משהו בתמימות שמלמד אותנו להיות אנשים טובים יותר, אבל איך אפשר לדעת אם אתה אדם טוב יותר כשאתה לא נתקל בקשיים בכזו עוצמה?
~
אנשים מפחדים לחלום. שלא לדבר על להחיות חלומות נסתרים חסרי כל פרופורציה הגיונית. חלומות שעצם ההגשמה שלהם גורמת לך להרגיש חי יותר. יפה יותר. אתה יותר.
חלומות של שנים מתנקזים לרגעים קטנים, אהבות גדולות מתבטאות ברגעים האינטימיים.
השנאה הכי גדולה, מתבטאת הכאב של שניה מועטת. של מבט חודר בעניים וכאב שלא נגמר.
אהבה לא רחוקה משנאה. האמת היא, שהם מאוד קרובות עד בלתי נפרדות.
~
אנשים לא יודעים להנות מהחיים. מהחיים עצמם, מבית. ילדים. ומשפחה. משגרת יום יום.
הם מחפשים כל הזמן ריגושים, ללכת לשם. ולרוץ לפה. לחפש--
לחפש את האושר במקומות הגרנדיוזים.
הבעיה היא שהאושר טמון ממש אצלנו. אנחנו רק צריכים להוציא אותו מהכח אל הפועל.

איך התגעגעתי לתל אביב. וואי וואי. בחיים לא חשבתי שאתגעגע אליה.
איך התגעגעתי, מוצאת את עצמי בוהה בקיר הלא מסוייד מעל מיטתי ומדמיינת שוב את הרחובות העמוסים האלה עם הריח הלא נגמר של העשייה.
איך התגעגעתי.
לא חשוב איך תיראה, זה יראה טוב. גם עם תלך על הראש או עם ידיים על המותניים. כולם מוזרים שם בעצם. איזה יופי זה.
התגעגעתי במיוחד לשש בבוקר לרדת בארלוזרוב.
מתחיל היום, עוד נעים. אנשים אנשים נפלטים מהמיטות שלהם.
התגעגעתי
באלי חולצה עם שרוואלים ארוכים ארוכים ומכנס שלושת רבעי רחב עם פשמיכה גדולה בצבע לא קשור
ללכת שם, בלי שזה יהיה מוזר למישו.
ללכת לאט לאט, כמו פעם. לא לתת לרעש ולהמולה להכנס אלי.
לאט לאט
אני אני עם עצמי
אולי לעשן איזה סיגריה אחת.

תל אביב היא עיר של אומנות, עיר בלתי מוגבלת
עיר שאם אתה חי מחוץ לה, בתוכה, יש לך חירות המחשבה

באלי לרסס שם על קיר של איזה מקלט, או שירותים ציבוריים
"רוץ ילד רוץ
אל תעצור לשאול
המראה לא משקרת
אתה כבר ילד גדול

חלומות נמסים שבשמש
אל תתן לזה לקרות
חלומות נקרבים בגשם
אל תתן לזה לקרות
רוץ ילד"

וללכת, אפילו לא לזרוק את הצבע, להשאיר אותו על הרצפה, אולי אפילו חצי מלא.
ולצייר על הרגל לב חלול, ואת הבפנוכו שלו לשמור לי קרוב אצלי.

וללכת יחפה לים ולרוץ עם כלב ואולי חבר ואולי אפילו כמה חברים
ונדליק כמה שירים טובים של פעם, ונפתח כמה בירות.

וואלה, התגעגעתי. לא האמנתי שאתגעגע.

והנה אני במיטה בחדר, בדיוק סיימתי למחות דמעות עגולות עגולות שנחתו לי מקצה העין, בגלל איזה דלקת אןזניים נוראית, תמידית ונצחית כנראה.

אשאר לי כאן. בעיר הקודש.
אקריב את כולי.
שיבוא כבר משיח ויגאל אותנו. אינשאללה.

שלא רחוק היום
והשנאה הזו מופנית פנימה
אל תוך עצמך

אני לא מדברת עד שאני יודעת שיש מישו שמקשיב לי מהצד השני. אחרת פשוט חבל על המילים שלי.
ואם שאלתם, אז אנשים שמחזיקים ביד פלאפון בדרך כלל לא ברשימת האנשים שאיתם אני מוכנה לדבר עד שיניחו את הפלאפון בצד ויהיו כל כולם איתי.

יש לי מחר עבודה שלוש שעות
יש מחר בגרות
יש לי כינים.

אין לי כוח לאף אחת מעובדות הנ''ל.

ובשישי שעתיים עבודה ככה.

והיום יכולתי להרוויח קרוב למאתיים ש''ח, רק שלמרבה המזל עשר דקות אחרי שיצאתי מהעיר הוא התקשר לשאול אם אני יכולה.


כואב לי כל הגוף ומגרד לי.

בואי בני איתי
חומת הסתרה
עם מכחול ומעט חול,
נייצר,נפסל הקיר,
נעמיד אותו
בגובה עד שמיים,
נכתוב עליו את כל סודות הלב
נלחש לו מנדבכי מוחינו,
נצבע-
בצבע הלוהט
של הקיץ
ונתבונן בכותל המוצב מולנו
נחייך ברשעות
ונקח הרגל.
נביט שוב במה שיצרנו. נבעט.
נרסק.
נשבור חתיכות חתיכות
החומה.
נשכח את היופי שניצב מולנו
עד עתה.





נשב יחד על הארץ ונאסוף שברים.)

ללכת לאיבוד בתוך עצמי
אף אחד לא ימצא אותי. בחיים.

רצון פשוט להתעטף

לעטוף.

לנוח בתוך חיבוק

בנחת.

הנה הגיע הבום
אלוהים
אני לא יכולה להבטיח שאעמוד בזה

אני לא יכולה להבטיח כלום
אני לא יכולה לעשות כלום
אין לי כח לנשום

איך הם ולמה הם
למה אני כזאת ואיך השארתי אותם ככה
למה אני בכלל חושבת עליהם
ולמה כל כך כואב לי

.speechless

הצעות?

אבל לא את הכוח, המוטיבציה והאמצעים להגשים אותו.

 

בינתיים אני משקיעה ראשי בתוך מאות הטפסים השטותיים האלה.

 

בוקר טוב עולם.
בוקר טוב אנה.
בוקר טוב.
בוקר טוב.
תודה טעטע על הרגע הזה.
מתי נלמד לחיות לפי הרגע הזה, חצי מהבעיות שלנו בחיים יפתרו.
היום אין עבודה, ישתבח.
ננצל אותו כראוי.
מחר להחתים את הסטאז. ולשלם מקדמה.
מחר עבודה ושישי.
יהיה טוב, אמן.

יאללה, יום נפלא.

מה אמורים לעשות מה.
הלוואי המ.)