פורום ריק ומוסתר (עמוד 833)

יופי.לא טוב לך? עוד משו אתה רוצה?
בסדר,לא צריך.באים עם מוטיבציה ואז אתה בא והורס הכול.
יודע מה? אני פשוט אעלם.ואחזור רק דקה לפני.כי אתה לא באמת צריך אותי.רק בשביל שיהיה לך את מי להאשים.
אתה יכול לעשות פסח לבד מבחינתי.


תפסיק.תפסיק לשבור אותי.
די כבר.אל תהרוס הכול.
בבקשה.

@משיח נאו בפומ!

מה שלומך?

הכל בסדר?

היא פותחת פה פצעים ישנים.
ולא כיף לי בכלל שאני מושהת מחר.




22 יום לטיסה.

כל פעם
כשאני עוברת ליד השלט 'בית עלמין *****'
אני מסתכלת עליו
וחושבת
אם אמות עכשיו פתאום
לכאן אני אגיע
?
פה יקברו אותי
?
או שאולי בקצה השני של המדינה?
במקום בו גדלתי
למי יהיה מספיק אכפת
שירצה להשאיר אותי
קרוב אליו

ואז מבינה
שאין לי מקום בעולם.
אני לא שייכת.
לא לאדם.
ולא למקום.

כולם רק חולמים

עסוקים בלחלום על טוב

וזה לא נגמר.

 

 

מה הסיכוי שיום אחד יהיה לי טוב, אם כל העולם הזה חולם על טוב מגיל אפס עד מאה עשרים?

את מלאה מחשבות ותהיות שאת חלקן את לא מכירה.
את מתנכרת לאמת ומאמצת חוויה.
ברחי מהבל אל מקום בטוח ודעי שיום יבוא, תוכלי לנוח.
החיפוש הזה בתוך התוהו הוורוד המבט הזה של כל הפחד שמנסה לשרוד.
בואי הרוח ופחי בי חיים.
בסמטאות מאירות מאנשים הזויים.
וקול של תפילה זעקה וצרחה של שמות הקודש בוקע מהיכל קטן ובו שמשות פסיפס זורחות, לקול קריאת שירתה של זלדה.
ואת, את מחופשת ומשילה מסיכות.
תני בית. תני בית לקולות.
מהומה לא תפגע בך ולו מאומה.
ואת תהי נוראה איומה קדושה מלובשה בגוף אנושה.
ככה כמו שאת,
אוהבת אותך ילדה (נשמה).

אמן שיהיה לנו קל לשמור אותה. אמן אמן.

למה? כובע

בודד לי.

כואב ל.

שבור לי.

קורס לנו.

 

אי טאטע.

ניגמרתי.

זה הזוי שאני עוד חיה נורמאלי פה.

אני

חייבת

ללכת

ל.

 

ודחוף.

 

 

 

היום לא למדתי בכלל.

בשבת אין מצב ללמוד.

אנחנו נהייה אצל סבסבתא.

נמ.

ראשון יש שעתיים מתמטיקה בבוקר

ואז משתחררים בשביל ללמוד להסטוריה

אבל לא ניראלי שנבוא,

גם ככה אני לא יודעת 

את החומר במתמטיקה 

אז אין טעם.

 

ואז נלמד בראשון טיפה כי יש פעילות.

איכ.

ובשני המבחן.

בעצם הוא בדיוק כמו מתכונת.

שיהיה.

 

 

גאד.

 

 

כמה קרינה תצא מהפלאפון אם אשרוף אותו?

חשבתי עלזה.

אבל אשאיר פה אנשים דאוגים.פפף.)

 

התפללתי שלוש תפילות. היא אמרה שהייתי מרוחקת, ואני הרגשתי שהיה נתק ביני לבין הסביבה. אבל התפללתי שלוש תפילות. אני ואלוהים בתקופה טובה מאוד, אתם יודעים. זה ככ משמח

הייתה משפחה, אין משפחה.

אמן שתסתכלי עלי בעין טובה.

 

זו עבודה פנימית כזו של לשתוק ולסלוח ולהמשיך מחדש.

התמסקנתי בכמה דברים;
*אני מעריכה אנשים. וזה, ראוי להערכה וגילוי מפתיע. פחדתי מהחלק הזה הרבה זמן, ועכשיו לא. אני מעריכה לא רק יושר, שמחה, ידע, מקצועיות- אלא גם מכלול.
וזה, וואו.
*אני מזוכיסטית להחריד, עושה התמחות בהלקאה עצמית, ספציפי- במשפטים שאמרתי.
*השמש לא באמת זורחת ושוקעת, זה רק אנחנו שמסתובבים כדי שיהיה על מה לבכות עכשיו, וסיבה לחייך בבוקר.
*לפעמים, אני רוצה להיות מייסנטרים- במיוחד כשאני עובדת שם. אבל יש בי חיידק שונות, כנראה. נראלי מכילה ו' בערך, אפילו שעברתי הרבה גדות מאז.
*כדי להיות טיפוס לא פגיע, אתה צריך לא להפגע, לא רק להכחיש פגיעות. (עם חולם, ושורוק)
*אני לא הטיפוס, אבל פגשתי השגחה פרטית בשבוע שעבר וזה ממש שימח אותי, גם זה,וגם זה זה.
*יאוש ופחד אלו מילים שלא מתייחסות לאותה משמעות, כאילו. ממש נוח שכן, אבל ראלית לא נכון.
* יש בי פחדים, אבל לא מהדברים הנכונים. די דבילי. כן. אולי זה לא פחד, יותר מציאות, מסקנות והסתברות.
אמור להיות באחוזים ודי פשוט. אבל אם אתה אתה בהסתברות של פחות מאחוז, אתה מאה אחוז שם. לא פחות.
*כשמסדרים את ארון הבגדים לפסח, בגדים שלא לבשתי שנה- אין סיכוי שאלבש פעם.
*כל מספר פריק, פריק לראשוני. אולי גם אנחנו, אבל יש אינסוף מספרים ראשוניים, זה עוזר רק אם נדע את המספר שעליו אנחנו מדברים.
*שינויים קורים אצלי לאט, אולי מידי לאט. אבל מי אני שאתלונן?! במיוחד שאני היוצרת
הם מתחילים בספק שמכרסם ברכות, ההבנה שאין סיכוי. ונכון- אבל ראלית זה מצרך חשוב. ואז הוא קורה או שלא.
*אני מכורה לקפה, לא כי הקפה, כי אני מכורה
/>* כתבתי את בליל המלל הזה,

 

מצחים חרושים, מבטים עיקשים, וריצה קלילה.

חבטה, הפוגה, מיקום ושוב.

הוא רוקד בחינניות על מגרש, בשתי חתונות.

כמו לא שם לב למהומה שנוצרת סביבו,

שלושה שחקנים

ופנגו אחד,

מצליח, מרחף בקלילות.

 

נגיעה קלה במיקום שגוי,

הוא נוחת- קמוט,

מתגלגל כי אין עוד ברירות ומדרון.

מצחים חרושים, מבטים עיקשים, וריצה קלילה.

בקופסא מחכים כדורים נוספים.

עגולים, באמת.

והוא? שישאר שם, בינתיים.

 

לפעמים אפשר לשחק בשלושה תפקידים, בו זמנית.

 

אני נהנית כשיש אחד- בודד, אותו כדור שמתחיל, ונמצא ובורח. תו אחד שחותם סיום.

וזה יפה, כששני יריבים ועינים רושפות, סוקרות, מחפשות אותו

ויד מנחיתה מנסה בעדינות לאחוז, לחבק, לנפח.

ולהתחיל שוב.

ושוב

ושוב\

 

 

 

[תכל'ס

זה נחמד לחשוב שבכל רשימה כזו יש משל ונמשל, ועולם שזור בין מילים, רחוק, עמוק.

 אבל לפעמים- לא, לא. סתם שרבוט ממשחק שאהבתי |מושך כתפיים| ]

מצב מסריח.

אי ידיעה.

רע לי או טוב לי.

יופי מפגרת. תמשיכי להראות לכולם שחיצונית טוב לך ואת מדלקת וצוחקת בלי הפסקה.

ואולי זה בכלל בגלל הריטלין הדפוק הזה שהופך אותי לאבן.

כל המצב החרא הזה הוא רק בגלל הכדורים מה*****.

חיצונית טוב לי ושמח לי.

אני מרגישה שבפנים אני נרקבת מחוסר ידיעה ושליטה.

אוקיי, כבר מלא זמן לא עשיתי כלום. יופי.

אבל לדעת שזה בגלל כדורים מסריחים זה רע.

זה אפילו בלי להתאמץ. בלי לנסות.

 

אז. אני לא יודעת מה אני באמת מרגישה.

אני טובעת בעצמי ובעומס הנוראי הזה.

בעזרה בבית, באולפנה, בסניף.

לא מעט אמרו לי:"טליה, אדר. תשמחי".

לא רוצה לשמוח. אין לי טעם ואין לי סיבה.

 

די די שקרנית. די.

פשוט.

פשוט. תעלמי. די.

 

ידעתי שאני אקרוס. הנה, זה קורה.

 

נמשיך עם ההצגה המסריחה הזו ובשקט בשקט נקרוס.

 

אני רוצה לישון ולישון. וזהו.

עייף לי.

מתוסכל לי.

כואב לי.

קורס לי.

 

 

איכ איכ.

אני מגעילה את עצמי.

תפסיקי לנסות לעזור מפגרת.

את רק מכבידה על העולם.

הוא נהייה יותר כבד בגלל שאת עוד פה.

פשוט.

סתמי.)

זה קשה ממש קשה.
אלוהים יודע שאני מנסה.


שיר יפה.
יום יפה.
מחר שבת,נראלי שיהיה פחות יפה.לונורא.מסתדרים.

חודשים של עבודה מאומצת על מוצר שעובד. יש קצת באגים כמו כל בטא, אבל אפשר לתקן אותם.

 

אתה מקבל פידבקים חיוביים והתלהבות.

 

ואז לגלות בטעות שמרכלים עליך מאחורי הגב.

ימים ריקים לגמרי

-איןסוףשהייתירוצהלומר-