קשה לי. אוקיי?
בשנייה אני מתעצבנת ומוצפת.
זה מביא בקלות לדברים גרועים,
ואם הם לא זמינים אז זה מרתיח עוד יותר.
וזה מתסכל לנסות ולא להצליח.
איכ.
אני רוצה להתעלף.
להתנתק מהעולם הזה לכמה דקות.
יום קשה. תבינו.
עד שלא תדעו לא תבינו.
ואין לי אומץ.
רק לדברים גרועים.
אוף.
יהיה טוב בכלל?..
יהיה טוב.
יהיה.
לך במיוחד.
אני באמת כאן אם תרצי.
וחיבוק חזק ולא מכאיב.
לי במיוחד?
ממש.
תודה. בחזרה.
כן. אני החלטתי.
פשוט צריך לרצות.
אויש את.
גם לך יהיה טוב.
אני אוהבת אותך..
גם לי יהיה. וכבר התחיל להיות טיפה טיפה.
אני גם אותך.
זה מוזר.פשוט מוזר.
אם להסתכל עלזה ככה, אתה שקרן.
ואין לאן לברוח מהאמת הזאת.
אני רק מנסה כל הזמן לא ליפול.לא להגיע למצב שהייתי בו .
לא לבכות או להתמסכן או לוידעת.
וכל המשפטים האלו
הם יפים.
אבל זה מתחיל להרגיש טיפה אובססיבי.
לא יודע תכבר מה לעשות.מה אתה רוצה ממני?
אני פשוט מפחדת.אני מפחדת ליפול למשבר,שוב.
הייתי נורא קרובה לזה בגללך,שתדע.
אבל איך שהוא גרמת לי להבין שזה לא מגיע לי.
לא מגיע לי להיפגע ממך.כי זה פשוט לא שווה את זה.
אני פשוט לא מצליחה להבין את עצמי.
בהתחלה לא הבנתי.אחר כך כעסתי.
עכשיו אני אדישה,פשוט ככה.
כולל מה שהיה אתמול.
לפעמים משגע אותי המוח שלי והאנוכיות שלי.
אני יודעת שהוא לא אשם.פשוט יודעת.
בשקיעות ההן..
במקום שנמוג והולך לו ביחד עם כל הטירוף ההומה הזה..
עם כל הרעש הבלאגן..
שמיכה קרועה וריח של אלכוהול..
וכמה מזרקים כדי לשכוח את הסוף..
בשקיעות ההן..
שבהן כולם היו עומדים על החוף..
מביטים..
רוחשים כבוד לצבעים הזוהרים שנפצעים להם באופק..
כמהים למעט אוויר נחוש, מואר באור יקרות..
וריח משכר חושים של נצח והוד..
בשקיעות ההן..
אני ברחתי רחוק..
למדבר..
לנכר..
רק אני ונאד של יין..
למקום בלי עבר.. בלי הווה ומעט מאוד עתיד.. שנוי במחלוקת..
להשתכר במסיבת הוללות זמנית..
כזו שתשכיח לי את השקיעות ההן..
את ההוד את הנצח..
את הריח המשכר של הקסם והנוגה..
את האבנים עליהן עמדתי נוכח על המזח..
את מראה השקיעה המלטף והמרהיב..
את הכל ניסיתי לשכוח במסיבה ההיא..
ולא..
זה עדיין קיים...
השקיעה הריח הטעם האבנים....
הכל כמו בסרט ישן אבל אכזרי..
כמו דרמה שעדיין לא עוברת...
כמו כאילו עצרו את הסרט..
והשקיעה המרהיבה תעבור יום אחד,
והעניים ההם שהביטו..
יהיו מרותקות..
לעד.
"בראיון אמרתי לה שאני לא מכירה חולי סרטן..."
ראבק איך שקינאתי בה על המילים האלו.
למה נזכרתי בזה פתאום.
ישבנו בחוץ.
פתאום היא באה.
שואלת משהו.
הן עונות לה.
ואז היא קולטת אותי.
מה קורה איתך?!
שתקתי.
היא הלכה.
ניצלתי.
עלאק.
היה היום קשה
מדי מדי מדי.
והיא עם המשפטים שלה.
השם.
ואח"כ היא עוד מסתכלת עליי עם כל המבטים שלה.
די.
נשמתי,
אני אוהבת אותך,
אבל די.
ואין לי מה להגיד
ואין לי איך להסביר
והיא בכ"מ לא תבין כלום אז אין למה לנסות.
כבר אין לי כח.
שבוע הבא הולך להיות נורא נורא מאתגר וקשה.
שני עד חמישי. או יותר.
לעזאזל.
ואני רק רוצה להיעלם מפה.
אני צריכה חופש.
להירגע.
לנשום.
ולישון. יאו. אופ.
השם.
(אני רוצה לבכות.
אולי זה ישחרר קצת.
אולי.
ואולי לא.)
תודה נשמתי.💜
אני רוצה לצרוח לעולם הזה-
מה קורה פה לעזאזל, מה?!?!
אנשים מסתובבים עם כאב
שותתים דם
ולאף אחד לא אכפת.
וגם אם כן,
זה רק אחרי מקרה קיצון.
אני צריכה לעשות משהו ממש גרוע כדי שישימו לב אליי?
אני צריכה לדמם בפנים עד שמישהו ייזכר בי?
למה.
עד מתי נתעה בתוהו לא דרך
עיר מושב גם לא נמצא
חגים נעים כמו שיכור
כל חכמתנו תתבלע
ועתה בצר לנו אנו צועקים אליך
ממצוקותינו הוציאנו
ועתה בצר לנו אנו זועקים אליך
ממצוקותינו הושיענו
ונודה לך על רוב חסדך
ונפלאותיך
(הראל טל)
טאטע.
- - -
לא רוצה שזה יהיה סתם
זה חשוב ויקר לי מידי כדי שאני אהיה בזה
סתם
סתם כי נעים
סתם כי נחמד
סתם כי אין לי כח לעשות את מה שנכון
אני רוצה את זה
רוצה את זה נכון
רוצה את זה טהור
רוצה את זה בזמן
מממ כמה מחשבות ה'...כולם מתבגרים סביבי
וגם אני כבר...מזדקנת
"אל תשליכני לעת זקנה ככלות כוחי אל תעזבני"
חוני המעגל פינות
סביוןהיא התחתנה
אחותי הגדולה
והדמעות לא הפסיקו לרדת
איזה קדושה
איזה אורות
איזה שמחה
המח לא איתנו והלב כבר מזמן זכרונו לברכה..
שיר משנת תרפפו...