מעניין איך אנשים הופכים להיות מה שהם לא רצו להיות כל ילדותם

כמו לדוגמה אופי של סבתות.

אני לא רוצה להיות סבתא כזאת

לפעמים אני רוצה להזדהות לדברים שאנשים אומרים.

אבל אני לא יודעת אם זה במקום בכלל.

מעניין כמה אנשים יודעים שאור קטן היא בכלל פצלש.

למרות שהמקורי כבר לא בשימוש.

אין לי כח יותר לחברות שלי.

 

ואתמול דיברתי עם ****. והיא ממש הצחיקה אותי.

עושה לי ככ טוב לדבר איתה

אבל קצת מפחידה אותי המחשבה שהיא חושבת על המון דברים שגם אני חושבת

ובסוף

היא תגשים את החלומות האלו 

ואני לא

אם לא היו לי גבולות בחיים לשום דבר

מעניין מה הייתי עושה היום

ככה.

לצעוק

שאף אחד לא ישמע.

ולהתלונן על זה שלא שומעים.

ולא מתייחסים אליך.

 

ועד שאני מגיע

הולכת השבת

לעזאזל

של הצרחות

 

ואין מקום ריק

חוץ מהמגירה

הוירטואלית

 

לטרוק את הדלת

ומי צריך בית

כשלא יהיה בית

רק צעקות

 

על כולם

בלי חשבון

 

ואני בורח

מכולם

בלי חשבון

 

 

או שיש מקום ריק.

בקושי

ההגנה הכי טובה

היא ההתקפה

ואין רע בלהיות מותקפת

אני פשוט יודעת

שמתקרבת מלחמה.

אז מגנה

מתקיפה

 

 

כבר נמאס לי, די

מרוב דובים לא רואים את היער

 

ומרוב חיפוש אני נשארת בצומת

בונה לי בית

חניה

מפריעה לתנועה

ולא'כפת לי.

בכלל

 

 

כל כך הרבה רעש בפנים

אני חייבת שקט בחוץ

מייצרת רעש חזק

לנסות למסך.

 

אני צריכה לעצור

לחשוב,

הגיע הזמן

לדעת.

אולי.

 

בלילה, בשקט.

ביום. 

אני יודעת שטעיתי

נכשלתי

הובסתי

וכל מילה נוספת.

 

כואב לי,

מתחת לכל המסכים,

המסכות.

 

לכל דרך חייב להיות מוצא

איבדתי כיוון

מזמן.

 

יהיה טוב.

עכשיו טוב.

אני יודעת

רק עבודה קשה

קשה

 

 

 

 

 

וזה טוב..

אבל אפשר גם פריקות טובות.

אני רוצה להוקיר תודה.
תודה למקום הזה. ולפורומים בכללי.
פתאום אני מגלה כמה אנשים עמוקים מני ים יש..
יש כאן. יש בעולם.

בשיחות אישיות. וגם בתגובות.

אין על אנשים.

אז אמנם זה מדגיש לי את החוסר, והפער, מ"העולם האמיתי".
שאתם לא נמצאים בו איתי. ואנחנו לא באמת מכירים.
ועדיין זה מעלה לי תחושה של טובה.. של תודה.

תודה לכם. תודה לה'.

כשחושבים על זה.

 

אז זה לא אוכל.

וגם לא מים.

זה לא אוויר

ולא חיוך 

זה לא דמעות

ולא כעס

 

 

 

 

 

 

 

המכריע זה הדופק. 

מנסה להרגיע את דהרת הלב

נמחק

צריך יותר כח

כמה טוב שהוא באזור עכשיו

ודוקר לי
יש לי סכין בבטן כבר כל השבוע
די כבר. די.

מרוקנת ועייפה וכמהה לכמה שיותר בית כמה שיותר רחוק
וגם אלוהים, אין לי כח לסניף הזה לשומדבר אין טעם אין ריח

אני פשוט סתומה שעשיתי את זה היום

למה בכלל התקרבתי לזה

מזוכיזם.

 

הלימודים האלו לא שווים כלום לעומת בריאות הנפש שלי

אז מה אני עושה לעצמי.

 

פףף.

 

 

אתמול כשדיברתי איתה

היא שאלה מה אני אעשה כשננתק.

אמרתי לא יודעת

לא רציתי להגיד לה שאולי...

בסוף אבל בכלל לא עשיתי כלום כי הייתי מפורקת. בלי כוחות לכלום.

 

היא ילדה חמודה.

אבל אני בכלל לא מאמינה שאמרתי משהו.

 

למרות שהיא חשבה משהו אחד ואמרתי לה שזה לא זה.

איכשהו זה הדבר הראשון שעולה לאנשים בראש,

וזה כל כך כואב.

 

אבל זה לא זה.

זה משהו אחר.

 

וזה איכ.

 

 

עניתי על שאלות שהכי הכי דוקרות אותי.

אבל עניתי. סתומה.

 

ניסיתי להיות אדישה ולא עבד.

כאילו זה אפשרי בכלל.

 

לעזאזל.

 

 

קשה לי.

כבר ברמה היסטרית.

אין לי כלום לעשות עם זה.

 

 

באלי להיכנע.

 

היא אמרה לי שיכול להיות שאני רוצה,

אבל אין דבר כזה.

אין ייאוש.

 

 

 

אין?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

למה.

למה למה למה.

 

 

 

לעזאזל.

967

 

 

 

לבד.

איש לא ידע כיצד הגיעו לשם.

שני דירים בבקתה שכמו נבנתה בטעות, אי קטן שטרם סומן במפות

צעיר עם מכנס קצר, טישרט עם כיתוב צורח, רסטה אחת ואחרת בהתהוות.

לידו, כמו מנותק  עם סנדל מקדם, חולצה שאי פעם הייתה באופנה או לעולם לא, איש לא היה יכול לאמת או לשלול. מתהלך הזקן בכבדות כאילו ואין לו למה.

אין איש באיזור, אין איש בכלל.  הים פלט עטיפה של דוריטוס כמו העיד על קיומם של אנשים אחרים, אי שם.

בלילה חשוך אחד הבקתה רועדת. רעידות קלות, בלילה הבא הרעידות מתחזקות. הם נעים, מתהפכים, חרדים. ממלמלים מילים לא מובנות, חוששות.

הצעיר מבטיח בבוקר לבדוק, לראות, לוודא  שיהיה לו מקום גם ללילה הבא, עוד חודשיים.

הזקן לצידו גונח, חושש.

הבוקר מגיע, ולוח שחמט שחור, לבן. שחקנים נעים, הזקן מסתובב סביב הלוח תורו, ותורו שוב. ודגים בים וקוקוס, בננה. וזהו, הקץ יכול להגיע. הוא כאן. ומאום לא קרה, לא יקרה. שותק, חולם, חי, מת לסירוגין.

צעיר עוד לא מלאו לו 20 ויש חיים, הוא רוצה בהם. הכי חזק שיש, טוב יותר, טוב ביותר. והרעידות הקטנות מרעידות את חייו, לצרוח הוא יודע, ואין לו למה. אולי רחוק עלה ינוע בתדר של מיתריו. אולי לא.

בבוקר כששמש זורחת הוא מקיף את הבקתה, צידה האחד נע באויר, חסר ביטחון.

 משו צריך לקרות. חזק יותר, יציב. הוא מחפש את ומתחיל בחפירה. הוא יבנה כאן יסוד, ושום רוח בעולם לא תוכל לו. הוא יוצא למסע, לקושש אבנים לייצוק מלט, וברזל אולי.

הזקן מכחכח, פולט צחקוק וכמה מילים על עולם שלא קיים, צעירים עם עודף סינפסות שחייבים לקשור מהכא להתם, ואין סיבה. ויש דגים בים.

צורר בשקיק מעט חפצים, אולי זה יוכיח שהיה לו בית.

הגשם מטפטף בעדינות, בחוזקה. הולם בו. העולם המופלא הפך לבוצי ועכור. הקסם נימוג לבין ערפל. כשהגיע הקיץ, השמש היכתה בו- הולמת בחוזקה, מייבשת כל טיפת לחלוחית בו.

הוא יצא למסע, הוא יחזור רק כשימצא, חומרי בנין טובים. ותוכנית אדיכלית. אולי רשת ברזל לפיגומים.  הוא יחזור- כשימצא. הוא לא יחזור בכלל- אם לא. אבל הוא ימצא ויחזור הוא בטוח.

ובין כל המילים המתריסות, הבטוחות שהוא הטיח בזקן, שלח בחוזקה לחלל החדר, מילים חדות שפגעו בקירות, יוצרות בהן סדקים.

המילים היו מנוע, ההבטחה היתה גלגלים עשויי אומץ, הוא המשיך. נחוש להלחם.

הימים חלפו, האי היה מלא בקוצים, סבכים וחיות פרא. רגליו נשרטו, חבולות עיטרו את פניו- הם היו בעיניו לסמל ניצחון, לגבורה. ידיו היו מלאות חבורות כחולות וסגולות, הציור היפה שיכל הטבע ליצור דרכו, הסיפור שנטבע בדמו, צורב את גופו בחדווה מהולה בכאב.

לא היתה אבן שלא נהפכה בדרכו. ומלט אין-בכל האי. הוא חצב בקרקע עוקר פרחים, מבטיח להם עדנה, וקרקע אחרת לגדול בם. נעזבו נטושים. אי שם בצידי הדרכים.

מלט אין, ברזל אין.

כמו בלי משים הוא ממשיך, מסלול מעגלי. מרחוק הוא רואה עשן מיתמר, הזקן צולה דג שלא הצליח להתחמק מהר מהרשת, ואחר שנכנע לפתיון, שוכח את הדרך בה הלכו כולם.

'אני נשאר' הוא לוחש, 'אני נשאר' צועק 'אני נשאר' וצווחה מרעידה ענף רחוק. הוא צונח על הקרקע. עלי השלכת קופצים, חוזרים. כמו שמו לב רק לרגע להימצאותו בינותם.

הלילה ירד, העשן נמוג זה מזמן.

הוא נכשל. הוא יודע.

מובס מתקרב בצעדים כושלים , צונח וקם, מתנער, נוער, חוזר

מול שמיים שחורים, עמוסי כוכבים הוא שוכב. הגלים מלחכים את רגליו, נוקשים על הדלת שפעם פתחה את ביתו. דמעות מלוחות מרטיבות את הקרקע ובאשד זעיר, זהיר מתנקזות לים הגדול.

שולח מבט אל המים שמגיעים למפתן, הרעידה מתמשכת, נושכת. גלים מתנפצים על חלון, מאיימים לשבור את הזגוגית, לחדור מבעד לסדקים שהותיר כשטרק את הדלת.

פותח ת'דלת, השמיכה חיכתה לו סתורה מאז. עינים עצומות.

אצבע מגששת אחרי ההבטחה שחרט על הקיר אי פעם

זה רק האוויר של הלילה שעושה לך ככה
ובחור שצועד ברחוב החשוך
והדמעות שלך בלילה מקפיא
מכווצת מתחת למדרגות בוכה
ואין אף אחד
משתנקת מקור ובכי
משתוקקת לאדם, למגע של יד על כתפייך, לחיבוק מנחם
לאות אהבה והזדהות
זה הזמן הזה שמקלף מעלייך את האדישות שלבשת בבוקר
יש משהו באוויר הזה שדורש ממך להרגיש.
ל ה ר ג י ש.
שקיעה ומואזין ורוח של בין ערביים ואיך פתאום השמיים הופכים שחורים ולרגע אין לך כח להחזיק חזק.
זה רק האוויר של הלילה שעושה לך ככה.
רק הוא.

הילדה הזו.

 

מפגרת.

 

מטומטמת.

 

 

וכו.