פורום ריק ומוסתר (עמוד 897)

 

שתלך לפי השכל לא לפי הלב

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תעזור לה 

היא מתחילה להסתבך

 

 

 

היא צריכה אותך

אוףף!! זה מעלה לי את רמת כאבי הראש לגבהים חדשים

בעז"ה הכל יסתדר לטובה. הלוואי שבקרוב ובמהירות.

טוב,
כי באמת התקדמתי הרבה בזה.

עצוב,
כי זה אפילו לא נראה בקצה קצהו של האופק הרחוק.


משתדלת להתרכז בחלק הראשון.
ולהסתכל מהכיוון החיובי.
לאחרונה קשה יותר.

החיים מבלבלים לי.

מעכשיו ועד להודעה חדשה

(זה פשוט מציף הכל מחדש. מהפעם הראשונה ועד האחרונה.)

שלום בור שחור
מקום הפריקה
הפירוק
אני מציצה למטה
לפעמים רוצה להחליק פנימה
למדמנת הייאוש
הכעס
ההרס
הרחמים העצמיים
לבור השחור
נטול התקווה
לשקוע שם
להתבוסס
לוותר על הכל
ועל עצמי

לעצום עיניים
ופשוט לוותר
לשקוע
לאבד אחיזה
לוותר
להרפות
להפסיק להילחם

התהום השחורה קוראת לי
בואי
היא אומרת
כאן מקום השקט
כאן הכל נגמר
כאן
בואי

שלא נותנים לי דקה מנוחה..

כשאני עונה "בסדר" זה לא כל כך שקר
כי כששאלת זה עשה אותי קצת יותר בסדר

כבר כמעט חצי שבוע הצלחתי לעמוד בזה.

 

ושוב.

נכשלתי.

 

למה?

זו מכה חזקה מדי לקבל בבת אחת.
הצילו.

פרקתי כאן משהו..סתמי ואל תתקני אותי בדקויות האלו..."הרב" יאללה יאללה...צורם לך בעיניים בואי תהיי גבר ותגידי לי בפנים או בפרטי..סבבה?

לפעמים אני חסרת אונים, שבא לי לבכות.
לפעמים אני חזקה. קיר בטון יציב,
כותל לדמעות.
של אחרים..
לפעמים אני יפה.
ולפעמים עייפה מכדי לחייך.
אני אדם. בת אדם ליתר דיוק.
לדייק זה חשוב? תלוי.
אני חושבת.
יש אנשים שקרנים, אני לא אוהבת את התחושה שהעולם מתעוות לי בין העיניים .
אני זוכרת ילדה קטנה עם שתי צמות, שטניות כאלה. קראו לה גברת פלפלת.
היא היתה גאווה של אנשים.
אנשים צבטו לה בלחי, וצפו לה עתיד. מזהיר, יש לומר.
היא היתה מושא אהבה של אנשים מוכרים.
שהיא אוהבת. ותאהב.
תמיד.
ילדה מתולתלת יושבת על כיסא מסתובב צוחקת, אוכלת שזיף.
היום זה כבר חמוץ לי מידי.
פעם, זה היה מתוק.
שתי שיניים לבנות קטנות.
יפה. אני. ילדה יפה.
יש ילדים כאלה.. דוגריים.
פחד.
שמדברים רק אמת. אבל כזו שמפולפלת..
אתה בערך מת.
כנות, כנות.
והמון תום מלא בשכל.
וחיוך שכובש אותך.
ואת עצמו.
גם היא היתה כזו. צדק, אמת, קטנה.. גדולה מידי.
אנשים מחייכים לילדה הזו.
עפים עליה.
עפים על החיים.
ואז מגיע גל,
שהורס ארמונות, של שבת ושל חול.
בעיקר ארמונות אבל.
גל של גיל ועולם שלא שייך לילדים יותר.
יש לילדה תעודת הצלה, היא למדה לשחות..
ברור.
אבל הגל הזה... הוא קפוא פה.
ומאיים.
אני רוצה שזיף מתוק.
למה לא אמרו לה, לשתוק .
בעולם ה"אנשים",
מחוספס מידי.
הם לא אוהבים אמת, והאש כבויה.
מישהו לוחש להם להתחדש,
והמבט המזלזל מקפיא אותו, ילד.
שמעתי אנשים שצקצקו שאנחנו לא מפה.
אבל קר לי.
אני רק ילדה קטנה,
שצריכה חיבוק.

ילדה. תביני.

 

זה שאני לא לפי הראש שלך-זה לא אומר שאני שווה פחות.

 

אני לא מתחברת לסגנון ספרים שאת מתחברת-אבל זה עדיין בסדר ונורמאלי.

 

אני לא איתך במגמה-כי יש דברים שלא יעזרו בחיים-והם משעמים, לכן אני אעדיף ללכת למגמה אחרת שיותר מדברת אלי...

בכל אופן, זו לא סיבה מספיק מוצדקת להתחיל לצעוק עליי בכיתה באמצע השיעור..

 

 

 

אבל אני יודעת שלא תביני וסתם אני מבזבזת את עצמי-כדי לכתוב כאן..

 

 

 

 

הלוואי ויכנס לך *קצת* שכל להבין שלא כולם כמוך-וזה לא סיבה להתנאשות מעליהם.

(אני ביקשתי את השקט שלך, שמילא את האוויר בינינו במילים שנשבו עם הרוח
חידה, אתה מהאנשים האלה שכדי להכיר אותם צריכים לחדור פנימה, מבחוץ זה קשה, לא ברור, כואב
להסתכל לך בעיניים, לומר לך שאתה טוב ולנסות להבין מי אתה ומה אתה ואיך

לך לטייל על איזה הר ואני אצטרף אליך בטיפוס, ואז כשהרוח תדרדר אבנים קטנות סביבנו אני אסתכל לשמיים ואצחק, כי יהיה פשוט טוב
וכשהשרירים יכאבו ממאמץ וישרפו נגיע לפסגה, לעץ קטן שצופה על כל מה שטיפסנו ותהיה שם מדורה עם אנשים טובים שיחכו לנו, שם, עם חיוך והרבה מקום בלב
תלך לפינה שיראו ממנה את הכוכבים ואני אבוא לשתוק עליהם איתך, כי לדבר על טבע תמיד אפשר, ולהסתכל בכוכבים עם מישהו שיודע לשתוק איתם ולהעריך עושה את זה לכל כך הרבה יותר טוב
אולי אז אני אצליח להבין את השקט הזה, המרדף הזה אחרי השקט
האבה למרחב והטבע קיימת, לרעש החי הזה באוזניים שהוא לא בני אדם, לקול של הטבע שפשוט נמצא שם ולא אכפת לו מה נאמר, הוא ישאר בשלו

אתה יודע, לשתוק עם מישהו מול אוויר ונוף זה לומר לו את כל מה שאי אפשר לבטא)

ההרגשה היא שכולם משקרים לי.

לעזאזל

להרגיש אדון לעצמך דרך האלימות העצמית? (ריסוק פנימי, חיתוך הגוף)

תעלומות עלולות להיות נוראיות. למה כולם משקרים לי.

 

 

-מילים של אלחנן-

 

 

 

לא משנה מה אעשה אף אחד לא ישאל לשלומי אף אחד לא וזה לגמרי צורך אנושי ומטומטם וחד הם בעצם אבל אז מה אי אפשר ככה 

אנשים שאני אוהב שיהיו. אנשים שאוהבים אותי למה אתם לא קיימים.

למה אני לא מסתדר עם שומדבר ועם אף אחד

אני ואלוקים

אני

שוב לעזאזל

אין חוסר אונים יותר גדול מלא להצליח לפקח על איך שאת נראית, לראות רק בעין אחת וגם זה כואב ולדעת שחודש של חוסר ביטחון עצמי בפתח. סעמק

לו לא היו סביבנו אנשים לא הינו בודדים.

וזהו.