פורום ריק ומוסתר (עמוד 984)

ארבע שנים עברו,

ארבע שנים הגיעו לסופם.

ארבעת השנים המשמעותיות בחיי.

ארבע שנים מלאים בדמעות שורפות וכואבות 

ובדמעות מלאות באהבה ותמימות.

ארבע שנים של אין ספור כאבים

ונפילות ואכזבות ופחדים.

ארבע שנים שמלאים באהבה וחיבור

וחום אין סופי.

ארבע שנים שבהם למדתי מי אני

ומה אני ומה הלו"ז שלי.

ארבע שנים שבהם למדתי מי הם חברי

מהי משפחתי ומי הם אוהבי הגדולים.

ארבע שנים שלמדתי במה אני טוב, במה אני חזק,

במה אני מוכשר ובמה אני פשוט תותח.

ארבע שנים שבהם למדתי במה אני חלש, ובמה אני פחות טוב

ואיך אני מתגבר על החולשות ומה לעזאזל אני עושה עם דברים שאני פשוט מעפן בהם.

ארבע שנים שבהם גם למדתי פשוט איזה מוזיקה אני אוהב לנגן

ואיזה זמרים אני אוהב לשמוע.

ארבע שנים שבהם למדתי להיות מודע למה גורם לי לבכות, מה מרגש אותי

ובמה יום הזיכרון עושה לי יותר מכולם.

ארבע שנים שנתנו כיוון לחיי,

כאילו היו הקריין בוויז שהכריז לאן היעד אליו אני צריך להגיע.

ארבע שנים שאת ראשיתם אני בקושי זוכר,

אך כל רגש חרוט בי כלב שחרוט על עץ בפארק השכונתי.

ארבע שנים שבהם למדתי למי אני מתחבר,

מה השפה הרגשית שיש בחברי הקרובים,

ומהי השפה הרגשית שלי, שהיא מנגינתי.

 

12 שנות לימודי נגמרים.

אני יוצא לדרך חדשה, 

דרך שונה,

מעט מרתיעה.

דרך אחרת, עם אנשים אחרים.

דרך שתסלול את כל ימי חיי.

על שבילי דרך זו אתחתן בעזרת ה',

אקים בית,

אביא ילדים לעולם,

אגדל אותם,

ואחנך אותם.

על דרך זו אבחר איך יראו חיי,

האם בכאב האם בשמחה.

האם באהבה או האם חלילה בשנאה.

על הדרך הזו אבחר לבד.

אבחר מי יהיו חברי,

ומי תהיה האישה לה אתן את חיי.

על דרך זו אבחר מתי לקום בבוקר,

והאם לשמוע את עידן רייכל או את יובל דיין.

 

כל הכלים שקיבלתי ב12 השנים האחרונות,

כולם דחוסים בתיק הגב שלי,

מוכנים למסע מפרך ומאתגר של חיי.

הם מוכנים,

הכלים, 

דרוכים לכל תרחיש.

ליבי פועם בחוזקה,

בנוי, מוצק, מחוספס דיו

לאתגרי השעה שיזדמנו.

 

#

 

ואת האנשים שאני אוהב עכשיו,

אני אוהב לעולמים.

 

# 

 

תודה לכם, אנשים יפים.

תודה שהכרתי אתכם,

תודה שאתם חלק מחיי.

תודה שישנו מיטה ליד מיטה,

ונתתם לי להשתמש במברשת שיניים שלכם,

ובשמפו.

תודה על כל שפריץ דורדורנט ועל כל בוקר טוב ששרתם לעברי.

תודה על שהבאתם לי כוס מים שישבתי בחדר אוכל, רחוק מהקולר.

תודה שהייתם שם בשבילי, תמיד, בכל מצב ובכל שעה.

תודה שחשבתי עליכם, שהתפללתי עליכם, ותודה על שהתגעגעתי אליכם.

 

נשבע לא לשכוח לעולם את הטוב.

ואם קצת אשכח אכנס לכאן, אקרא את זה,

ואשלח לכם נשיקה באוויר.

באהבה.

זה לא רק אימרה.

 

 

 

וזה דבר שמעלה לי ממש תעצבים.

האדם מאבד את כל השפיות שלו בגלל כמה פרוטות שהוא צבר לעומת השני.

 

 

 

דיי להתנשא בחייאת.

 

 

**צונזר ממש*

זה הדבר הגדול ביותר שיש לי להגיד.

דמעות שמורות בכספת.
נדיר שהן מסתננות החוצה.

אין כמו לעמוד באומץ מול מה שאתה מפחד ממנו ופשוט להתמודד.....

עשיתי את זה!!!!!
ברוך ה'!!!

נפילת מתח
נשימות עמוקות
אפשר להרגיע עכשיו

צריך רק מחשב.

הוא ספר מדהים.

הוא עומד כאילו לא אכפת לו, רוצה לשמוע מה היא אמרה.
היא מתגעגעת, קשה לה, לא יכולה להירדם בלילה, מחניקה דמעות.
הוא מקשיב, מסתובב, מגרד בעין. אני מתעלמת.
חזק. כמו שרק הוא יכול להיות.
הכל טכני, הוא מקפל ואורז, מסדר, מזמין, עושה כל מה שהוא יכול כדי שיהיה להם טוב.

מנסה עם פראק ועניבה
אני יושבת על קצה הספה, לבד.
עוד מעט תלכו ביחד
ולפעמים יהיה קשה. אבל יהיה טוב.

לפעמים, אני רוצה גם
אם לא היום עוד שנה
וחלק בי מקווה שפחות

 

"אין אף פעם שקט, נכון? אני סתם הוזה שיהיה לי. נכון?"

"אין שקט. ברוך השם, יש מלחמה, בשביל זה נבראנו."

"אין לי כח לסחוב את זה."

"יש לך, יש לך. בדוק שיש לך."

"אין לי."

"יש, יש לך. את לוחמת. זה בדם שלך."

"ואם אין?"

"אין אבוד. אין טוטאלוסט. מכל מקום אפשר לקום. קומי. ומחר שוב תפלי. ומחרתיים תקומי עוד פעם. עד היום האחרון."

 

(נועה ירון דיין, שירה גאולה, עמ' 316)

 

 

את לוחמת.

 

אני שומעת את המילים האלו המון. ממנה. נשמה טהורה שהיא.

 

שאני לוחמת.

לוחמת על החיים.

 

קראתי את שירה גאולה. עד איזה שתיים בלילה.

 

ופתאום הקטע הזה.

 

פתאום המילים האלו.

שאני מכירה כל כך כל כך טוב. מקרוב. מדי.

 

זו אני.

 

אני.

אני שמתעקשת.

שאין לי כח.

 

אני שחולמת על שקט, אבל בפנים עמוק עמוק יודעת שזה לא יקרה.

 

אני.

הרגשתי את עצמי שם.

 

גם לי אומרים שאני לוחמת. הילדה הכי מתוקה בעולם אומרת לי את זה. הנשמה הכי טהורה שאני מכירה. איך שאני אוהבת אותה.

 

הגעתי למילים האלו,

ולא יודעת למה,

התמרח לי חיוך על הפרצוף.

 

בלי שום קשר לכלום. זה לא היה משמח ולא מצחיק בכלל.

 

אולי כי אני הייתי כתובה שם על הדפים.

בספר שמישהי שאני לא מכירה בכלל כתבה, על מישהי שהיא לא אני ואולי היא מומצאת בכלל, אבל היא אני.

 

נכון.

לא הגעתי לרחוב. ברוך השם ישתבח שמו לעד.

 

אבל אני.

אני נוער בסיכון שלא יודעים שהוא בסיכון.

 

אני זו היא.

 

שירה גאולה.

שיר הגאולה.

 

איך שאני רוצה גאולה.

 

ובמילים האלו,

הרגשתי הכי היא שבעולם.

 

זה היה פשוט אני, המילים האלו שמודפסות על נייר לבן שכבר התיישן קצת משימוש.

 

אני.

 

שירה גאולה.

שיר הגאולה.

 

מתאים דווקא.

 

אוי אוי אוי טאטע כמה שאני רוצה גאולה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

 

ואני רוצה להבין, שכן. יש לי כח. אני לוחמת.

ואני רוצה לדעת איך להילחם, ועל מה. מה הם הדברים האמתיים שבשבילם אני צריכה להילחם.

 

ואני רוצה לדעת שאני מסוגלת לקום.

 

לוחמת.

לוחמת על החיים.

 

על הרצון.

על הטוב. טוב מתוק.

 

הלוואי.

 

טאטע.

 

איך זה שאתה שולח לי את כל הסימנים האלו בהשגחה כל כך מדוייקת לי?

 

תודה.

את. 

@אין ייאוש!

שמח בטירוף לראות שרשורים שמחים שלך פה.

יש לך כוחות חיים אדירים.

עובדה,

שהצלחת להכניס לעצמך שבבים של תקווה וטוב,

למרות הכאב הגדול כל כך.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

זהו.

אני לא מכירה אותך בכלל,

אבל הצלחת להיכנס לי ללב.

 

 

לא ליפול הכל לטובה.

 

 

 

 

וואלה צריך לזכור תמילים האלה גם בלי ההקשר לשיר.

ושום דבר לא ברור מאליו.

לא יודעת.

מה אני מרגיש

אני לא מצליח להגדיר במילים 

לפחות הכתיבה קצת עוזרת לי לחשוב

אולי פתאום אני יצלח להבין את עצמי

אעאעאעא

אני משתגע

לירות לכל הכיוונים
מן הסתם באחד הפעמים בטוח אפגע במטרה
אבל עכשיו אני לא יודעת מה עדיף
להתמקד בדבר אחד או בכמה במקביל


זה נראה לי נחמד לרקוד על כמה חתונות
ובמקרה הזה כמה התחלות
פיסות מכל דבר
השאלה אם בסוף יצא משהו שלם
נקווה לטוב
הם אומרים שאני חושבת שאני חכמה גדולה
משום מה זה רק מדרבן אותי להוכיח להם


עד כאן.

אני חושבת את רגשותי בשירים.
זה סימן לא טוב.


וזה חזר הרבה.
ובשירים שלא שמעתי הרבה מאד זמן.

או אותו, או אותי. המוקדם מביניהם. טל"ח.

טעות בסיסית.

נקודת מוצא חיצונית שקיומה נהיה חשוב

עומס וריקנות גם יחד.

ניצול זמן

מטרה

 

 

 

_סופריקה_

 

 

 

 

 

*לא לא להציע פצלשים. יש מספיק. לא עוזר.

אז נכון
זה התפקיד שלי
אבל בכל זאת להרגיש שאני מכריחה אנשים לעשות משהו שלא בא להם

אוף.
אוף.
אוף.

 

הלוואי ובאמת הצלחתי

ומעכשיו אני לא יחיה בסרט נע.

הלוואי ואחרי השיחה הבוקר עם המטפל

זה באמת יצליח ואני אנצח את התלותיות הזו.

הלוואי ומעכשיו אני יאהב אותו בלי לרדוף אותו.

יאהב אותו בלי להכנס לחולי שהוא הולך לקניות עם חבר אחר.

בלי לפחד, בלי לרעוד, בלי לבכות.

הלוואי ומעכשיו אני לא יכנס כל רגע למיל כדי לראות מתי הוא נראה לאחרונה, ולא אשאל איפה הוא

ומה הוא עושה

אולי הוא בבית, אולי בישיבה, אבל עם מי בישיבה, ואיפה בישיבה, ומה הוא עושה שם?

אחחח.

הלוואי ומעכשיו ברגע שאראה אותו לא יתנגן לי באוזן השושנים העצובות של רייכל. כי זה טפשי. ברמות.

הלוואי ומעכשיו אני יאהב אותו אהבה תמימה, פשוטה, רגילה. לא תלותית, לא חולה. 

הלוואי והלב שלי לא ידפוק כל כך חזק בכל פעם שאראה אותו הולך לסיבוב פשוט ורגיל עם משהו.

הלוואי ואלמד לפעול על פי השכל, ולא על פי הלב.

 

אלוהים, תעשה שנאהב, אין בעיה. אבל תעשה שנאהב בבריא, בתקין. שאני לא אהיה תלותי בו. שאני לא יחשוב עליו כל כך הרבה ואדאג לו בצורה כל כך חולה. תעשה, אלוהים שלי, שלא אדמיין כל כך הרבה שטויות על זה שהוא משקר לי, ומסתיר ממני, ולא אוהב אותי. 

אלוהים, אגב לאוהב אותי, תעשה שהוא יכתוב לי את המכתב כבר. מבטיח שזה יכול להועיל הרבה לבריאות שלי. מבטיח שזה יכול לעשות לי טוב.