כבר כמה ימים זה לא קרה
עכשיו אני פשוט מתפוצץ.
הלכתי אליו הבוקר
להעיר אותו
סתם כדי לבלות איתו את הבוקר בביתו.
זה היה מקסים.
הוא ישן,
והוא היה חמוד מהרגיל שהוא ישן,
התיישבתי לידו,
וקראתי,
אחרי דקה הוא פוקח חצי עיין לאט,
רואה אותי,
ומחייך.
אכלנו ארוחת בוקר,
חביתה,
סלט טוב,
נס קפה,
עידן רייכל,
אמיר דדון,
סיגריה.
היה באמת מדהים.
בצהריים,
הייתי אצל המטפל שוב,
וסוף סוף יש התקדמות,
וואוו,
זה עשה לי את זה לגמרי,
הכל התיישב לי במוח,
מלא דברים התבהרו לי פתאום.
פתאום הרגשתי יציב כזה,
מעט עצמאי,
ריבון לגופי,
אפילו טיפה לנפשי.
עשה טוב היום הזה.
בא בזמן.
ממש ברגעים אלה זה קורה.
והלב שלי לא מוכן להכיל את זה.
את הצער והכאב האלה.
והדמעות שוב מציפות את העיניים, התגעגעתי לזה.
והלב עמוס עד הסוף.
לא נשאר מקום לשום דבר.
ורק צריך שמישו יתקרב וילטף ויכיל ישחרר מהלחץ שנמצא שם, יקח ויסחב קצת בשבילי.
ועוד ארבע וחצי שעות הטיסה. 'תחזיק חזק עלה קטן שלי'.
תמיד תהיתי אם זה ציווי לעצמך או שזה מיועד לאחרים. אולי גם וגם.
ועכשיו זה מיועד לי. תחזיק חזק לב קטן. אתה מסוגל. אני מאמינה בך.
היה לי שבת טובה, ומוצש טוב. ואני בכללי
בתקופה טובה ובשמחה.
אבל משהו שם צורם ומפריע
לאידעת אם זה הגעגוע הזה.
או הפחד מהחוסר אונים
מהחוסר ידיעה.
זה מצד אחד נותן נחת.
שהאחריות היא לא עלי.
מצד שני זה מלחיץ ממש
כי זה בלתי צפוי ומתוכנן.
בעצם עיקר העבודה שלי
היא להאמין במי שזה בשליטה שלו.
לסמוך עליו,לבטוח בו
שהוא טוב ולא יעשה לעולם רע.
התפיסה שתופסת את העולם כרע
ככ טבועה בי חזק.
כמה שאני רואה כבר
מלאאא טוב במציאות,
נהנת ממנו
חיה אותו,
מסתכלת עליו.
עדיין יש לי דאגות.
עדיין אני לא סומכת עליו לגמרי
שיהיה בשליטתו רק טוב.
הנפש שלי החדירה בעצמה
מגיל מאוד קטן
שהמציאות היא כואבת
ולא נחמדה לנו
ויש מה לדאוג.
אבאאא תתן לי כח
לבטוח ולסמוך עליך לגמרי!
שאתה אוהב אותי בשלמות!!
שתעשה לי רק טוב!
וכמו שעכשיו אתה מפננק אותי
תפנק אותי ככה תמיד!
לנצח! בלי סוף!!!
ושתמיד תמיד תאוהב אותי.
ותאמין בי ותסמוך עלי
ולא תתתיאש ממני
גם אם אני לא ממש עושה
מה שאתה רוצה מחוסר ידיעה
או מהפסד במלחמה מול היצר הרע
תאמין שבאמת באמת
הרצון שלי מאוחד ברצון שלך.
הנשמה שלי כוספת ומתגעגעת אליך.
באמת באמת! אבא תן לי תבונה לחיות את שבת
ואת הנחת מהדאגות והלחצים כל השבוע
או לפחות בשבת לחיות את שבת!!!
תודה אבא שאתה מקשיב לי! אני באמת באמת אוהבת אותך!
ומתגעגעגעגעת!!!! מלאאא מלאאא!!!
אוף.
הרצון הוא הדבר הכי גדול בעולם.
ככה ***** אמרה לי.
אני מקווה שזה נכון.
בינתיים הוא נשאר תיאורטי.
כאילו כן, אני פועלת, עשיתי בגרויות, למדתי אליהן כמה שיכולתי, אני קמה בבוקר ויחסית עוזרת ומשתדלת לשדר שהכל רגיל וטוב ואני גם מנסה להתפלל וללמוד ולעשות טוב.
אבל... זה לא מקדם לשום מקום.
אני רוצה.
רוצה לחיות.
רוצה טוב.
טוב מתוק.
רוצה להתקרב אליך אבא.
רוצה לחיות חיי אמת ותורה ומצוות באמת.
רוצה גאולה. פשוט גאולה.
אני רוצה לנשום.
ושוב,
לעזאזל,
אותה טעות.
מה אני חושבת לעצמי בכלל?!
לכי לעזאזל מטומטמת.
סתומה. אין עלייך בעולם. בטמטום.
עלאק דוסית,
עלאק צדיקה,
עלאק יהודייה,
עלאק מתחזקת,
עלאק רוצה.
פוף.
אני כמעט נשברת.
אני אצטרך כל כך הרבה כוחות למחר שאני כבר לא בטוחה שזה יקרה. סתומה. אני אאכזב אותה בטירוף בטירוף.
די כבר,
לכי תיכחדי.
את רק מזיקה.
למות?
ואני בוכה עכשיו, נגמר הכוח. הרבה זמן לא בכיתי, היכולת הזו מתחילה לחזור אליי לאט לאט. ואני צריכה כוח. אני מתגעגעת לאנשים! דייי הלב שלי כואב, צורח. הם לא מבינים מה הם עושים ללב שלי. ורציתי ללכת להלוויה. ילדה קטנטונת ככ פיצית. וכבר סיימה את חייה. בגלל מים!! הדבר שמביא חיים הביא אסון, מוות. ובאלי לבכות שעות. לא לעצור עד שלא ישארו דמעות. היא חגגה ימולדת לפני שהיא טבעה. וכואב לי על אנשים ועליי ועל המשפחה שנהרסה. ח"ו. לא נהרסה נשברה. ואני יודעת כולם יתאוששו ויקומו ויחייו. גם אני. אבל הילדה הזאת לא. היא סיימה את תפקידה בחיים. ויותר מידי דברים קורים לי. נוגעים בי. מזמן זה לא קרה. יותר ממזמן. הפינוי והפיגוע והמוות של הקטנטונת הזו. והוא מרגיש כבר שהוא לא יכול להכיל הכל. קשה לי. ושוב חלמתי עליהם.
ואני ככ מתגעגעת אליה. אתם לא יודעים כמה. אבל מצד שני אני ככ כועסת עליה. למה היא לא מבינה?! איך היא יכלה לעשות לי את זה?.. ואני כועסת כי היא נכנסה לי ללב ואז פגעה בו ככ חזק. אז לפעמים אני אפילו לא רוצה להיזכר בה כי אז אני אתחיל לבכות אבל לפעמים אני בוכה כי אני רוצה שהיא תיהיה פה ותבין. כי רק היא מבינה. ורק היא משליטה קצת סדר בלב המבולבל הזה.
הלב פועם חזק.
"לב שפועם זוכר הכל",
כך מתנגנות לי מילותיו של השיר "עכשיו קרוב"
של רייכל.
ובאמת אני זוכר הכל.
כל מה שעשינו
כל הפעמים שדיברנו
כל הפעמים שהשתוללנו
שעשינו כל מה שאסור.
לא ראינו בעניים,
עצמנו אותם,
והתפרענו כל עוד יכולנו.
בצחוקים,
בכיף.
ללא חוקים,
ללא אלוהים.
ועכשיו,
אחרי שעזבנו,
ואמרנו די,
זה חוזר לי.
ואני בורח.
זה בא אלי לפעמים.
הגעגוע,
הלב הזה שפועם.
דווקא עכשיו, בסוף,
שזה עוד רגע נגמר,
והכל מאחורי,
זה עוד פעם חוזר אלי,
הכי חזק שאפשר.
אני מתרחק,
ואתה מתקרב.
אני בורח,
ואתה מדבר.
ואני מכיר אחרים,
מתקדם,
שואף.
אתה תקוע,
עומד,
ממשיך לעשות את כל מה שאמרו שלא.
#
ועכשיו שישבנו כמה חברים,
והם רצו להזמין אותך,
הלב שלי התחיל לדפוק יותר חזק.
רק שלא יבוא, רק שלא יבוא.
וכבר לא יכולתי להחזיק את עצמי.
הפחד הזה, שאולי תבוא,
ואז אני אצטרך לברוח בספונטניות
הפחיד אותי.
לא ידעתי מה להגיד אם תבוא.
אולי אני צריך לשירותים,
אולי אני צריך ללכת לישון,
אולי משהו קורא לי.
ופחדתי,
פחדתי מהרגע הזה.
אז ברחתי.
בלי לומר שלום.
השארתי הכל מאחור
והגעתי לכאן,
לשפוך.
העיקר ברחתי.
איך שבת שלמה הלב דופק והדמעות עומדות בקצה העיניים
אבל עשר דקות שדיברנו. כמעט על כלום,
כמעט ורק על סתם,
הרגיעו את הלב הזה.
עמוס לה בטירוף עכשיו, אבל מיום שני יהיה לה זמן ואז היא אמרה שהיא תזמין אותי ואני אבוא אליה ונדבר על הכל.
בלעדיה אני בודדה.
איתה אני תלויה. בה.
מבין לגמרי!...
בס"ד
שבת בבית אחרי תקופה ארוכה.
פתאום כולם הזדקנו.
לזה יש מקל, ולהוא מכשיר שמיעה.
עולה קומהגם לה יש חבר?!?!
אני מתבלח, לכולם יש פתאום חברות/חברים.
מציאות היא עוד אשליה שאנשים אוהבים לפוגג
בהצלחה לכולנו
אני רוצה להאמין שכמו שאמא אמרה- אני נראית יותר טוב ויותר שמחה בימים האחרונים ובזמן שהייתי בבית.
אבל אני יודעת שזה שטויות.
ואני יודעת שאני נוער הכי הכי בסיכון שיש.
כי אף אחד לא מעלה על דעתו את ההרגשה שלי ושאני במצב כמעט הכי גרוע שיש, ושכמעט פגעתי בעצמי כבר לפחות שלוש פעמים.
אף אחד לא באמת מנסה לברר מה איתי.
אולי זה שאבא ואמא אמרו שאם אני רוצה טיפול כלשהו האחריות היא עלי, אולי זה גרוע. כי אני צריכה טיפול אבל אני בחיים לא אעשה עם זה משהו בעצמי.
זה גרוע. אין ספק.
השאלה היא עד כמה טיפול בכפייה היה עוזר. זה פשוט היה מגיע לטיפול תרופתי פסיכיאטרי בכפייה. ואת זה אני ממש ממש לא רוצה.
הבעיה היא שהם אפילו לא מעלים על קצה דעתם את גודל וחומרת המצב.
זו בעיה ענקית ענקית ענקית.
שאף אחד חוץ משתיים או שלוש חברות לא יודע על כלום.
והחברות לא יודעות שההורים שלי לא יודעים.
וכאילו, חברות. זה לא מה שיזיז אותי.
נכון ש**** ממש מנסה ומשתדלת. והיא גם יודעת שההורים לא יודעים על כלום. אבל... בתכלס אם היא תצליח להזיז אותי במשהו, ההורים שלי יצטרכו לדעת מזה. ואיך לעזאזל זה יקרה?! אוף.
וואי וואי המצב שלי...
אז כן ברוך השם אני נראה לי מתקרבת לדרך. אני לומדת. קצת. משתדלת.
אני קוראת ספרים.
אני מדברת עם ****.
אפילו כתבתי לי דברים שאני רוצה שיהיו במישהי כדי שאני אוכל ללכת אליה לטיפול.
אבל...
בתוכו אני יודעת שאני בדרך להתרסקות.
תמיד אני בדרך להתרסקות, ומדי פעם אני בנפילה, צלילה. שקיעה, איך שלא יקראו לזה.
ואף אחד, אף אחד. לא מעלה בדעתו.
פשוט... אוף.
טאטע אני צריכה אותך. חייבת.
(בבקשה לא להגיב. תודה.)
.יש מקום לאופטימיות.
#
ונחת חיוך ואהבה יעשו את העבודה.
שבת לחוצה, שנגמרה.
הרבה מסקנות, הרבה רגשות מעורבים.
הרבה בלבול מטובל בהרבה חום.
הרבה דעת שספוגה בהמון פחד.
אבל זה עבר,
ועוד שבת משמעותית נגמרה.
#
השבוע הקרוב עומד להיות עוד יותר מעורבב.
פרידה קשה מהרבה אהובים,
מכתב שאולי אקבל מאיש קרוב ואהוב,
מכתב שצפוי לעשות לי המון טוב בחופש.
הרבה דמעות, הרבה אהבה.
שבוע טוב!
ושבוע טוב ומבורך
סוף שמינית?
מרגש ביותר.!
