פורום ריק ומוסתר (עמוד 985)

הייתי ממש חייבת לצאת ככה. נכון?

האמת, 

אם מסתכלים על מכלול הרגשות שלי עכשיו

המצב סך הכל טוב.

משתפר,

מתקדם,

משתנה.

אי אפשר להגיד כמובן שהמצב רגיל,

והכל ברוך ה' טוב,

כי זה לא נכון,

אבל כן אפשר להגיד שסך הכל המצב יותר טוב.

-------

אתמול לקראת סוף שנה הרב חילק לכל אחד פנקס 

עם שם של תלמיד אחר

וכל אחד היה צריך לכתוב על חבר שלו נקודות טובות שיש בו

ולהעביר את הפנקס לבחור הבא שיכתוב גם.

הרב הקריא את תורה רפ'ב של רבי נחמן בליקוטי מוהר"ן

שבה כתוב שכל אחד צריך למצוא את הנקודות הטובות שבו

ולחיות אותם והם יחיו אותו. להתעסק רק בטוב.

אז ראיתי הלילה מה כתבו עלי,

ואם לא היו לידי אנשים הייתי מתפרק בבכי.

לעזאזל, חבר מהכיתה שהצטרף לישיבה בכיתה י', לפני שנתיים,

זכר שכשהו הגיע בכיתה י' לבדוק בישיבה, אני התלמיד היחיד שהאיר לו פנים והתייחס אליו.

בזכותי הוא לומד פה, כך הוא כתב לי. 

איך התרגשתי.

כסגרתי את הפנקס אחרי שקראתי אותו,

המצב קצת השתפר.

לא כי הרע נעלם

אלא כי הטוב פתאום נראה באופק.

פתאום ראיתי אור כזה, תקווה כזו. אופטימיות.

פשוט ראיתי טוב. 

טוב.

סתם שתדעי ...היתי צריך את זה עכשיו .כן ברגע הזה ...

אני גם מצטער ,מצטער על החוסר אכפתיות,מצטער על כל ההתנהלות

אין לי מושג מה היה שם.אבל אם זה נגמר אז לפחות שזה יגמר טוב.

בידיעה שה' עזר ,בידיעה שאף צד רע ...

כן וגם אם כל אחד מהריאה שלו ראה את זה בצורה אחרת והסתכל על השני בצורה רעה

אז בסופו של דבר זה טוב .אז הלוואי שזה יגמר בלי שינאה...

סליחה.באמת

(וסורי על התגובה הקודמת)

מחפש את הכיוון

רוצה כבר..

ועם הנקודות העוקצות שמופיעות ברגעים האלו

ועם נקודות הכיסופים שמופיעות ברגעים אחרים

והרצונות ,החלומות,השקרים,הפוזות

הפכים.

הצד האפל הצד הטהור.

טעטאא תעזור ...

רוצה להיסגר,להחליט 

רוצה להיות קרוב

טעטא

האמת אחי, שאני מזה מבין אותך.

אחרי כישלון עצוב וקשה שאתה עדיין מטפל בו

לבנות קשר אמיתי ונפשי עם חבר זה לא פשוט.

אני עדיין זוכר את הפעם ההיא שישבנו ליד המדורה

נראה לי 'מחכה' של רייכל התנגן ברקע

ואז אמרתי לך שכל רגע איתך מכפר לי על הרבה רגעים קשים עם אנשים אחרים

ואתה שתקת ולא ענית. רק הבטת.

ומאז הבנתי,

מה שעברת ואתה עדיין עובר בגלל ההוא שאנחנו קוראים לו 'אדיוט'

מפחיד אותך ומונע ממך ליצור קשר חברותי אמיתי.

אנחנו קשורים בלב ונפש,

אני מספר לך את הקשיים שלי,

ואתה עוזר לי.

אתה מספר לי על הקשיים שלך,

ואני עוזר לך.

"חבר זה אחר שמכיר את הקשיים שלך,

חבר טוב זה אחד שעובר אותם איתך",

ככה אמרנו פעם.

מה שעברתי, שאתה יודע מספיק טוב מהו

לאט לאט נעלם

לאט לאט

כבר מתמוסס.

ותדע אחי,

זה בזכותך לגמרי.

אתה נותן לי הזכות להכיר חבר

להיות איתו ממקום טוב

וכל פעם שאני אומר לך שאני אוהב אותך

חוץ מזה שאני אומר לך שאני אוהב אותך

אני בעצם אומר לעצמי,

מה שהיה פעם עם ההוא,

זה שקר

ומה שיש פה,

זה אמת.

הקשר איתך,

חוץ מזה שהוא קשר,

הוא בעצם תרופה.

תרופה לכל כיתה י' שלי

ויא' שלי

ואפילו יב' שלי...

וגם לך אחי,

הקשר הזה יכול להיות תרופה

לכיתה י' שלך

ויא' שלך

ואפילו יב' שלך.

------

צריך למצוא את האיזון,

את ההתאמה,

את הנכונות,

ולהיות באמת.

באמת.

בלי פחד,

בלי חשש,

וגם בלי תלות (...)

------

בא לי להגיד לך להכנס לפה ולקרוא את זה,

אני עדיין צריך לחשוב על זה.

אם החלטתי שכן אז דע לך,

שבהקשר למה שכתבת בפנקס (על המכתב)

אני ממש מבין אותך,

ובכל זאת מתפלל שתאזור אומץ ותכתוב לי אותו

גם אם קצר.

אני חייב אותו.

כמעט כמו שאתה היית חייב את המכתב שאני כתבתי לך...

היום הייתי שמחה.

אפילו מאושרת.

זה נראה כלכך העתיד הקרוב.

\זה היה נראה כל כך כיף.

כלכך מדהים שרציתי לבכות.

ואז הם הרסו.

למה הם היו חייבות לעבור?

למה הם לא יכלו לתת לגמור ב אמת

למה הם לא יכלו להבין.

זה רק עוד שנה.

למה הם היו צריכות להרוס את כל הערב המדהים הזה.

הרגשות מבלבלים.

רגע באים רגע הולכים

רגע מחייכים רגע עצובים

מתעתעים בנו.

רגע טוענים שעכשיו מתאים יובל דיין

רגע עומר אדם.

רגע דורשים את עידן רייכל 

ורגע אחרי זה צועקים שהם מחכים כבר לקרן פלס.

הם מבלבלים אותנו, הרגשות.

יום אחד צועקים שעצוב ומורידים דמעות

יום לאחר מכן מריצים אותי בפארק מחויך ואוהב.

בבוקר הם אומרים לי לתת לו חיבוק

בערב להשים עליו פס ושילך קיבינימט כי החשיבה עליו הורגת אותי.

לפעמים הם אומרים שחסר לי ביטחון עצמי בקטע פסיכי

ולפעמים אומרים שדי כבר עם החוצפה שלך יא זבל.

הם מתעללים בי, הרגשות.

פשוט מתעללים.

דורשים, מבקשים, מתדיינים.

שואלים, סותרים, מקשים.

אוייי.

מקודם לחשו לי הרגשות שאין להם הרבה מה להגיד

והכל סביר

באופן יחסי.

אבל פתאום הם מגיעים

במלוא הדרם

עם טענות מפה ועד ליוהנסבורג

ואומרים שפשוט אי אפשר להמשיך ככה

וחייבים כבר להתחתן.

כן כן,

להתחתן.

בתוך מערבולת השדים הנוראה הזו

של בכי מעורבב עם שמחה

של כאב משולב עם ריקוד

הם תמיד דורשים אהבה.

פשוט אהבה.

אהבה מחייבת 

כזו שתמיד שלך.

אהבה כזו שאין לה מחוייבות לאף אחד

חוץ ממך.

אתה.

בעצמיך.

--------

בואי, מי שלא תהיי, תני לי יד ונלך. אל תשאלי לאן, אל תשאלי על אושר אולי גם הוא יבוא.

עכשיו, פשוט נאהב.

-------

הדור הזה צריך רק אהבה, כך אמר פעם ראש הישיבה באחד השיעורים.

רק אהבה.

כן אני יודעת שאני זהירה נורא

כן, קשה לי לשתף

אני לא מסוגלת סתם כך

כשאין פרטנר קשוב

יציבות

זו המילה.

עמוד שידרה,

זו המילה הנרדפת.

-----

תפסיק להסתבך,

לשחות בבוץ הזה,

לחיות בלאגן.

תשחרר גבר,

תשחרר.

תחיה את החיים.

תשחרר את המורים

את הרבנים

את המטפלים

אפילו קצת את החברים.

תתחיל להיות חבר של עצמיך,

תצא עם עצמיך לקפה,

תדבר עם עצמיך,

אחר כך תשלם גם על עצמיך.

בסוף גם תציע לעצמיך נישואין,

ותחיה באושר ענק.

מבטיח.

משומה עושה לי רע.

עושה לי כאב.

אבל פחות עליי.

יותר על ההורים.

וואו.

לחשוב איך עברו השנים.

לחשוב על העבר.

פעם.

הייתי הילדה.

שכולם קינאו בה.

החכמה השנונה, הגאונה.

הזאתי שמצליחה בהכל.

הזאתי שמוקפת תמיד בחברות.

הזאתי שכל המורות מעריכות.

הזאתי היוזמת עם המידות הטובות.

הזאתי שמרימה דברים בלי דין וחשבון

הזאתי עם הפרוטקציות וההפליות

היה לי טוב. 

בהכל. 

הם המוסד הלימודי.

הם הלימודים עצמם.

עם החברות והחברה.

עם הצוות והמורות.

עם המבחנים והתעודות.

עם השיעורי בית והחוברות.

אני זוכרת.

איך האסיפות הורים היו קבועות.

ובתעודות הסכתלנו בחצי רפרוף.

"היא משעממת"

"צריך גיוון"

רק לא ידענו.

כמה להעריך.

את אותו שיעמום.

ואותו מיקום.

כי כשגדלתי.

והחיים קפצו.

והלימודים התקשו.

והנטל גבר.

ונהיה תסבוכות.

בדברים אחרים.

כבר לא היה זמן.

וכוח ויכולת רצון

להשקיע במושג הזה.

שנקרא מבחנים.

ושיעורי בית ולימודים.

והיה הפרעות נוספות.

מוצדקות. נכונות.

ועשינו טעויות.

ועברנו מעבורות

וטיפסנו על הרים.

וקיפצנו מכשולים.

והלב נקרע.

והרגשות השתוללו מהסופה.

והמוח פעם.

עבד בחוזקה.

רק שלא היה זמן.

לחזור לעבר.

לנסות לתקן.

אז כיסינו בפלסטר.

והשארנו צלקות מאחורנו.

שישארו.

והרסו. מבפנים.

והשפיעו על החיים.

והלימודים.

ובנתיים.

אין חיים.

ואין לימודים.

רק חבל על ההורים.

שניסו. והשקיעו. וטפחו על הכתף.

ועודדו. וגייסו לעזרתי 

אני כבר השלמתי עם העובדה.

כבר קיבלתי כמה תעודות.

התעודה האחרונה הספיקה.

היו בה מספר מקצועות.

חסרות ציון וערך.

אבל ה' יעזור.

_______________

מי שקרא אשמח שיגיב 

בלי לספר לאף אחד

מתחת לשולחן

בשקט בשקט

הוא הלך

וסיפר להורים שלי.

אז אולי לא הכל,

ואולי גם לא במפורש.

אבל המטרה מצידו הושגה

והנזק מצידי גם.

הבכי של אמא הגיע שניות אחר כך

הדאגה של אבא גם.

אז אולי תגיד לי, אדון מטפל-חצי-רשמי,

מי לעזאזל נתן לך את הזכות לעשות את זה?

מי לעזאזל נתן לך רשות לעשות את זה?

פשוט

מי לעזאזל?!

---

מטפל-חצי-רשמי,

הצלחת לעצבן אותי

הצלחת להוציא לי את הרצון להגיע הביתה

הצלחת להוציא לאמא שלי מליון וחצי דמעות מהעניים

הצלחת פתאום לגרום לאבא שלי לשלוח לי סמס שהוא 'דואג לי'

הצלחת להחזיר אותי שנתיים אחורה, לתקופות היותר אפלות וקשות בחיי.

תודה לך, מטפל-חצי-רשמי, על כל מה שאתה עושה בשבילי.

אין עליך.

זבל.

אשקרה לעזוב חברים שישנתי אכלתי פרקתי והרכבתי איתם.
שגדלי איתם, שהרבה ממה שאני זה הם וממה שהם זה אני.

מחר אני כבר לא יוכל להיתעצבן על יהודה,

ולצחוק עם דביר,

ולהיתווכח עם יהונתן,

ושוב חמשושים לא יסתכלו עלינו בתור השמיניסטים,

ארזתי תיק בפעם האחרונה ו... עברתי דירה, בחזרה הביתה.

אולי לא לכולם זה כול כך חזק, הפנימיה, אבל לי...

לי זה הבית,

המשפחה, חצי משפחה.

אז אתמול עשינו טקס מגניב, לקחנו ארון, כול אחד (מי שרצה) קרא קטע על הכיתה ועליו,
ואז קם ושם בפנים משהוא, היו "כאלה" ששמו את המריבות,

אחד את הדפים של הפרויקטים שהרים, 

אני שמתי את הנאום וציור יפה של נוצת הזהב.

וככה, עם שירים ונרות, שחבנו את הארון אל מאחורי הישיבה, לקבר חפור והנחנו

אל מלא רחמים,

מזמורי תהילים של המחזור

התקווה

אני מאמין

דממה

תם הטקס

תמו ארבע שנים 

הייתי פעם ילד השדה

אף פעם לא בוכה. (שיר נושא אליפים