פורום ריק ומוסתר (עמוד 992)

ואתה מבין שבאמת יצא לך כמו שרצית.

כי מצד אחד קיבלת הרבה תגובות על הדבר

מצד שני מכל התגובות הבנת.

 

 

 

 

 

שאף אחד לא הבין.

לאן חתרת.

יש בורא ומנהיג לעולם.

 

 

 

 

 

בעצם דווקא בגלל זה. 

שום דבר איננו ברור.

כשמוקד אקטופי (חיצוני) משתלט על הפעילות החשמלית של הלב, נוצרות הפרעות קצב. 

בקיצונית שבהן, Ventricular Fibrillation, המוקד הזה יוצר התכווצות כל כך מהירה של הלב, עד שהוא לא מצליח להתמלא בדם או להעביר דם לצורך הזנתו, ובעצם מפמפם את עצמו למוות מאד מהר.

(טוב, זה בפשטנות רבה). 

 

ככה אני מרגישה עכשיו. שיש מוקד חיצוני שהשתלט על הסדר הטבעי והבריא שלי העשייה שלי, וגורם לי לעשות הרבה מאד בלי יותר מדי משמעות. בלי באמת להוסיף טוב לעולם. בלי פרודוקטיביות, בלי איזון, בלי מחשבה.

אומרת הרבה - עושה מעט. עושה הרבה - מועילה מעט. 

 

בהפרעת קצב כזו, הפיתרון היחיד הקיים הוא שוק חשמלי, כזה שמשתק כליל את כל הפעילות החשמלית בלב לשניה, ומנסה לתת לקצב הבריא להשתלט חזרה. 

אמאלה.

מה עדיף כאילו

נפגשים בנקודה סותרת.


כשעולה השאלה איפה אני מול החיים האלה במקום איפה אני בתוך החיים האלה.

עד כמה אפשר להיות מאוהב
בלי למות מזה בטעות
מין דגדוג כזה שמטפס על הגב
ולפעמים נופלים מיזה לעצבות


אאוצ פאזר רק ניסיתי לחיות
למה להיכנס לכאלה שטויות
רק מילה ביקשתי לא יותר
תגיד.

תדבר.


אל תיתן לי להישבר.

ואוף.

פוף.

כאילו, כן. עשיתי טעות.
לא הייתי אמורה לראות את זה. אני סתומה. הכל בגללי.
אבל אוף.

בחייאת מהההה????
באיזה קטע?!?!?!

שונאת.
שונאת שמדברים עלי מאחורי הגב.
הלוו, אולי אתם רוצים בטובתי, אבל אוף. זה כל כך לא הדרך.
והיי, את בדיוק יודעת שיש סיכוי שאני אראה את זה.
אוף.
למה???
באמת. למה? פשוט למה??

ביום שני.
אני אראה אותה.
היא תרצה לדבר איתי.
לא יהיה לי איך להתחמק.
מה אני אגיד לה?!

אני כל כך יודעת איך זה יהיה.
אני אשבר.
אני אבכה לה מול הפרצוף.
אני אגיד דברים שאסור לי להגיד.
ואולי היא גם תרצה שאני אדבר עליה.

טאטעע
אסור. פשוט אסור.

אני חייבת חייבת חייבת אותך כאן. איתי. קרוב.
טאטע אני צריכה אותך. חייבת כבר. דחוף.

אוף.

אבא.

בבקשה.

אני כבר לא יודעת מה לעשות ומה לבקש בכלל.

אז אוף. פשוט שיהיה טוב כבר. לכולם.

ושיהיה טוב המפגש איתה.

אני חייבת להגיד לה שאני לא רוצה.
אוף.
היא לא תשים עלי בכלל. אני יודעת.
אוף.

טאטעעעע

ה' יתברך!!! אני אוהבת אותך.
ואני רוצה אותך.

אני רוצה.

עכשיו...
מה נשאר לי לעשות חוץ מלקוות ולהתפלל?
כלום.

טאטע.

תעזור לי.

בבקשה.

בס"ד

אין לי כוח

 

 

 

 

לא. לא שוב.

 

לא להתחיל עם זה.

 

אין לי כוח. לא טוב לי איתה.

גם לא רע אבל סתם אין לי כוח.

 

 

אני לא מכירה אותה, היא לא ממש עוזרת

 

ולא רוצה שתחפור לי מחר.

 

די אני אוהבת את השיר הזה.

 

וזהו.

"הרב ידידיה, אני כבר יורד. חכה לי" נשמעת צעקה מהחלון המואר בקומה השלישית. לאחר דקות ספורות יורד איזה אחד עם חזות של ערס, לבוש רק ציצית ומכנסיים קצרים, בריצה קלה, מבשם את הרחוב בריח סגריות. "שולם עלייך" לוחץ לו את היד מי שכפי הנראה הוא הרב ידידיה. "והווי שותה בצמא את דבריהם, ראית רב ידידיה? ראית איך רציתי אלייך? איך זכרתי, הא?!" והרב ידידיה טופח לו על השכם.

***

הלוואי הייתי מאמינה בקלותה של תשובה. הלוואי הייתי ככה פשוט קמה ועושה. קמה קצת יותר מוקדם בבקרים, להספיק רמב"ם יומי, לכוון בתפילה. קובעת חברותא איתה, אומרת להן כמה שהן אהובות. הלוואי הייתי קצת פחות נופלת, קצת יותר סבלנית ומכילה. הלוואי שכל פעם שהייתי מקשיבה הייתה עם 100% אוזניים ו100% לב. הלוואי הייתי מעיזה יותר, פחות חוסמת את עצמי. הלוואי. הלוואי הייתי רואה פחות את הרע ויותר את הטוב. הלוואי הייתי באמת כנה עם עצמי ולא רק בכאילו. הלוואי הייתי מורידה את המחשבה לעולם המעשה. הלוואי שדברים היו מספיק חשובים לי והייתי משקיעה בהם כמו בשטויות מטופשות. הלוואי הייתי יודעת לבחור. הלוואו הייתי מתמידה בכל מה שאני רוצה. הלוואי הייתי פחות נופלת. הלוואי תמיד הייתי מצליחה להקשיב למציאות, ללמוד ממנה ולגדול. הלוואי הייתי בוחרת להפגש עם כל דבר וסיטואציה בענווה. הלוואי שהאגו שלי היה טיפה פחות חשוב לי. הלוואי שהייתי באמת מצליחה לעבוד על המידות. הלוואי הייתי עושה דברים עד תומם, לגמרי ועם כל הכוונה וההשקעה הראויה. הלוואי הייתי מממשת יותר מ-50% מהפוטנציאל שלי. הלוואי הייתי יותר מאמינה. הלוואי הייתי חופשיה. הלוואי.

***
הלוואי הייתי מאמינה בקלותה של תשובה.
הלוואי שהייתי מפנימה שה' אוהב אותי באמת.
הלוואי שהייתי פחות משעבדת את עצמי לדמיונות, לפחדים, לעצלות, לאגו.
(הלוואי הייתי מאמינה בעצמי)

***
"אסוף את המעשים
את המילים והאותות
כמו יבול ברכה כבד משאת."
(אסיף/ איתמר פרת)

***
רוב החיים שלי, שלנו - הם בבחינת וידוי של יוכ"פ. אסור לשכוח שיש גם וידוי מעשרות.
לראות את הטוב שבי, לדעת להצביע על נקודות החוזק. להזדעק על ענווה שלילית כמו על ענווה. להיות מדוייקים ממש. לא לחטוא לאמת, לא לחטוא לקב"ה, לא חלילה לעבוד על עצמנו (או גרוע מזה, לעבוד את עצמנו).
לפקוח עיניים, לחבק.

***

"ופשוטים ופשוטים הדברים וחיים ומותר בם לנגוע ומותר ומותר לאהוב"
(האמנם/ לאה גולדברג)

גם כשהכל שיט אחד גדול
זה לא סיבה?

גם אם אמות, אפילו יום לפני
זה לא סיבה?

גם אם אפצע
הכל מאיתך

איך לוקחים נשימה?

לכי תתבגרי אני אצעק אחרייך
שתמיד רציתי רק את הטוב בשבילך ואת תמיד ידעת הכל,
אבל לא ידעת כלום ורצית לרוץ רחוק אבל לא יכולת לקום
ואני רציתי לעזור להושיט אולי רק יד
אני תמיד פה בשבילך, גם כשתהיי ממש לבד
ילדה את כמו בובת חרסינה ואם תפלי מהמדף
הכל פה יתנפץ והשברים לא יתאחו
והדבק והמים הם כבר מזמן פה נשפכו
המרצפות מצולקות מדברים שנגררו
ואת צועקת ושותקת והכל כל כך כואב
גם לבובת חרסינה אפשר לשבור את הלב
ילדה את מתנפצת תיזהרי מהפינות,
מותר לך להתפרק את אנושית בסך הכל
והרגשות שלך הם מבוך שאת מבולבלת בו תמיד
ואין לך תשובה ואין מפתח ואין שיקוי קסמים
ואיך יוצאים מפה זה כבר נמאס, למה את עוזבת
אני תמיד אהיה איתך למרות כל מה שאת חושבת
ממי את בורחת ואיפה השדים
אני אהיה לך בית, אני אהיה מקלט
כמה מהר את רצה והאמון כל כך לאט
בואי נחייה את החיים אם יש חיים בכלל
ואת באה בגישה כזאת של אין מה להפסיד
נכאיב ונפצע כי רק ככה זה חיים
איפה הרגשות נערבב הכל נזרוק
הנה קיר בשחור ועליו פס של צחוק
את תרוצי רחוק ממני, הכי רחוק שיש
את אחרת את שונה את לא רוצה להתבייש
אני אהיה פה להקשיב אם תסכימי לספר ואולי
גם יום אחד
את תרצי להישאר

א. חוסר לב.

ב. לב ורגישות ללא גבולות.

מדהים איך כל השירים
מתקפלים בתוך מספר מועט של תווים
כל תו לא שווה הרבה
נוצרת מנגינה רק כשהם מתחברים

***
אנשים כל אחד עולם ומלואו
וכשעולמות מתחברים,מתאחדים
אין מנגינה יותר יפה מזו

***

שבת שלום

להתראות נסיופ ...

שחייבים להתקיים בדיוק כפי שהם
ולפעמים כשהאיזון מופר,
זה עלול להיות אל חזור...

ואז לא נותרת ברירה
אלא להגיד יפה שלום
וללכת

אחרת אני שניצל מטוגן

שראיתי אותה, ידעתי.
היא עדינה ויפה.
שקראתי אותה, הבנתי.
היא משוררת במלוא המילה.
שהבטתי עליה, קלטתי.
כמה מבט עמוק היא נותנת.
שהסתכלתי על כישוריה, ראיתי. 
הם עצומים בקנה מידה.
ששמעתי שוב את סיפור חיה, הבנתי.
היא אמיצה וגיבורה.
שדאגתי על עברה.
היא דאגה לשנות עתיד במקביל.
כשלמדתי אותיות ונקודות.
היא גם למדה, אבל ביחד עם טיפולים וניתוחים.
שאנחנו דאגנו על חזרות למופעים.
היא עברה זאת בין שאר ביקורים ורופאים.
שאנחנו בכיף לבשנו, 
צמידי זהב וכסף.
לא ידענו וזכרנו,
שהיא, ועוד רבות.
מתהלכים עם צמידים 
של מיונים ומרפאות.
שאנחנו מבלים במסיבה,
היא סתם לא מרגישה טוב, במיטה.
היא שעם חיוך תמידי על הפרצוף.
ודרך ארץ נימוסים ומילה טובה בלי מצמוץ.
זאת ההיא שמשלימה לימודים. 
ומחסירה פערים.
וילדה למופת, וילדה מדהימה.
ועושה הרבה מעבר לכשצריך- מרצונה.
ומוותרת על טיול או בילוי.
כדי להספיק עוד חומר או שניים.
ויושבת לשחנ"ש עם חברה.
רק בשביל שהיא לא תרגיש ברע. 
ושישבתי מולה.
ושהדמעות זרמו.
ושהורדתי ראש.
ושחייכתי חיוך.
היא חייכה בחזרה.
חייכה כאצילית
חייכה. כדרכה של מראה.

רק עכשיו ואת מוצש

ושברתי שיא

אני חייב להצליח

 

 

חייב

 

 

 

חייב

 

 

 

 

חייב

 

אני

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אוף. אפילו אין בי מילים.

 

 

 

 

 

 

בעזרת ה' ביום שני יהיה טוב.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

(נראלי לנצח כל פעם שאקרא או אכתוב '*****' אני אזכר בה. וב******* ****)