פורום קרית ארבע

אני חושבת שזה היה היום הכי קשה בכל תקופת האירוסין עד כה.
בכיתי מלא גם בהתחלה עד שהתרגלתי להורמונים. ועכשיו - במקום לבכות פעמיים ביום, אני בוכה פעמיים בשבוע.
(תמיד יותר קל להאשים דברים חיצוניים. ובכלל, אנחנו שולטים במצבי הרוח שלנו, לא משנה מה קורה וכמה קשה זה יכול להיות)
זה היה יום נוראי, במקומו הייתי מבטלת אירוסין אחרי דבר כזה. הייתי איומה, בלתי ניתנת להכלה, מזעזעת.
שלא לדבר על השמירת נגיעה שהיא כבר פשוט לא אפשרית, באמת לא אפשרית. עזבו תאווה, רבאק אני צריכה חיבוק חזק וארוך שיחזיר לי את הכח. להיות מוגנת בידיים שלו.
כשאני אומרת שאני מפחדת מחתונת קורונה, זה לא מחתונה מצומצמת ופחות זוהרת ונוצצת. זה משהו שהייתי הולכת עליו מלכתחילה, וגם הוא אבל יש את ההורים שלו בסיפור...
והוא לא הבין למה אני בוכה, הרי רק לפני שבוע דיברנו על זה שזו תהיה החתונה שלנו, אבל לא האירוע שלנו ושאנחנו מכפיפים את עצמנו לרצונות של אחרים ואולי זה כבר יותר מדיי ואולי באירוע חד פעמי זה בסדר, אבל לא בבית שלנו, למרות שרבאק, החתונה פשוט לא תשקף אותנו אז איפה אפשר לנסות להשתדל שכן ופתאום הוא הפך את דעתו ואמר לי להתעקש על הפרחים והייתי שמחה שסופסוף הוא הבין, ושסופסוף גם הוא מראה חולשה קצת, אבל הייתי עצובה שקשה לו כל כך.
הסברתי לו שאין לי כוחות לארגן הכל שוב, שהטכני הזה גומר לי על הנפש כי הכל נעשה באינסוף לחץ ואיזונים עדינים ומשפחות וחברים ומה יהיה. ולהכנס לתוך מערבולת כזו בטווח של 48 שעות יגמור עליי נפשית. במבט לאחור, אלו יהיו רק 48 שעות. לא ארבעה חודשים.
לא אכפת לי לצמצם חתונה ואני אפילו אשמח. קורץ לי שמלת כלה בדשא, פשטות והרבה שמחה ואור. להיות מוקפת אך ורק באנשים שבאמת אוהבים אותי ולא במאות אנשים שמסתכלים עלינו ברגע אינטימי למדיי וכל מה שאני רוצה זה שקט ולשמוע איך עבר עליו השבוע הזה שלא נפגשנו אבל יש מסביבנו מלא אנשים. אני רוצה לא לחשוב פעמיים האם לברך שהחיינו או לא, ושזה ירגיש לי צנוע גם אם זה לא הסטנדרט כי יהיו מסביבנו רק עשרות אנשים ולא מאות, ותהיה הרבה פחות ביקורת.
אבל להזיז חתונה? לדאוג לסגור עם ספקים חלופיים, לבטל חוזים, לעבור על מה הובטח בסעיפי קורונה ולחץ לחץ לחץ - זה אני לא מסוגלת לחשוב. אני שומעת את הקולות של ההורים שלו, של ההורים שלי, של סבא וסבתא והחברים וכל מי שאנחנו רוצים ומנסים לרצות.
לפעמים מרגיש לי שאיבדנו את עצמנו.
למה לקחתי את מה שהיא כתבה לי כל כך קשה? למה זה הפעיל אותי עד כדי כך? למה היא התעקשה לחפש פיסות אמת? למה לא פשוט לומר שהיא טועה ואני צודקת ולתת לי חיבוק ולהגיד שגם זה יעבור ולא להתרגש וזה פשוט שלה וזהו, תשחררי, בואי ננגב לך את הדמעות. את בסדר, את נורמלית, זו תקופה קשה, את לא מתנהגת נוראי כל כך, רק לפעמים קצת קשה לך, וזה בסדר ואפילו סופר הגיוני ולגיטימי. שחררי את הביקורת מבחוץ, יש לך מספיק ביקורת מבפנים, תנשמי אהובה שלי. בואי קחי עוד חיבוק, מרגיש לי שאת עדיין לא רגועה.
אני מרגישה שאני מסתובבת בעולם מלא מראות. והמראות האלו מראות בעיקר את מה שלא טוב ולא יפה וצריך לשפר. ואז אני בהצפה פנימית תמידית. כל הזמן נתונה תחת אש של ביקורת צולבת ומסביבי המוני מראות שמשקפות זו את זו והכל כבר מתחיל לתעתע ואני לא יודעת מה אמת ומה שקר ומה אמת מעוותת ויש לי סחרחורת איומה וגם בחילה ואני הולכת לאיבוד ויש לי חולשה והופס אני כמעט ונופלת.
למה לכולם יש מה להגיד כל הזמן, תמיד. איך הם מגבשים דעה על כל דבר במהירות הבזק. תמיד יודעים, חכמים, נבונים, יפים וצודקים. ורק אני ילדה קטנה בעולם גדול שצריכה שהוא יחזיק לי את היד כי השאר מבלבלים אותי וכבר שכחתי לאן ללכת.
למה אנשים מרשים לעצמם להתערב במקומות הכי רגישים ואישיים והכי לא שלהם. למה אתם חושבים שלהאשים אותי יעזור. למה לקחת אירוע אחד ולצבוע בצבע שלו שלושה חודשים. למה לא להביע יותר חמלה. למה כל הזמן הראיה המצומצמת והמצמצמת הזו. למה כל מבט דוקר אותי כמו חץ. למה אנשים בוגרים לא יודעים לומר "נפגעתי", למה כולנו מלאי אגו ולא מוכנים לרדת מהעץ שלנו גם כשברור בוודאות שטעינו. למה החיים כל כך מציפים.
אני מתגעגעת לשגרה. ואולי אתגעגע גם לתקופה הזו. אני גם שמחה. יש לי אותו. הוא קרקע יציבה, ותומכת, ורגועה. הוא שלו, ומכיל, ומקשיב, ואוהב, וסבלן. בסוף יהיה לנו בית. עוד מעט הטירונות הזו מסתיימת, ומתחילים החיים האמיתיים. שגם בהם יש התמודדויות וקשיים, אבל גם יש לנו בית ושקט ויציבות ומתישהו גם שגרה. יש לי הרגשה שדברים יראו אחרת. הלוואי שאני צודקת, ויהיה רגוע יותר.

(הנה בא עוד גל גדול, זהירות רק לא ליפול)

אני מרגישה בתוך רכבת הרים רגשית. רכבת שעוברת דרך כל הפחדים ומכריחה אותי להסתכל להם בלבן של העיניים.
האינסטינקט הראשון הוא לברוח, אין מה להילחם בפחד, הוא לא רציונלי, הוא תמיד מנצח. מנטרל את השכל, מרעיד את הרגש ואז משתק.
אבל מה קורה אם מקשיבים לו? אם עוצרים שניה, ומסכימים להיות בבירור הזה.
להרפות, לשחרר אחיזה, להגיד: אוקיי, אני מפחדת, למה? ממה? על מה זה יושב? האם זה פחד בריא? האם הוא עוצר אותי? מה ירגיע אותי?
לא לחפש פתרונות, להסכים להיות בהשהיה. לחכות. להקשיב. להתבונן. לצעוק את הפחד בתוך הלב. שיהדהד לו. שאהיה המראה של עצמי.
השיקוף העצמי הזה מטביע בתוכו, ואני מתבוססת כמעט עד מחנק. זה בא בגלים. כלפי חוץ לובשים חיוך של יום חול, בפנים הלב על 1200 סיבובי סחיטה.

(בקושי מסוגל לנשום, וחושך מעל פני תהום)

לפסוע אל תוך הערפל, כי שם האלוקים. במודעות גמורה, להכניס את עצמי לכל הבילבולים והספקות והרפש שיש שם בקרקעית הלב, באופק המאיים והמבטיח.
רק ככה מתנקים.
לבכות את עצמי לדעת דרך העיניים, לנקז את אגמי הלב המוצף על גדותיו.
לקלף לקלף לקלף.
להסכים להיות בבירור.
להתברר.
להתברבר.
לדעת שאין פתרונות בסוף, אבל יש רוגע ושלווה.
אין אור בקצה המנהרה כי אין מנהרה.
ערימה של דמיונות.
דמיונות שהם לא שקר, כח המדמה הוא כח חזק וחשוב, אבל מבלבל ומתעתע.

(כל המניעות שיש לאדם כולם, הם רק בשביל החשק)

אם יש מחסום כנראה שצריך לעבור דרכו. לעשות קצת שרירים ולדלג מעליו כמו שצריך, ולא ללכת מסביב.
אם משאירים את האבן באמצע השביל, היא תפריע לנו כשנעבור בו שוב (ורוב השבילים בחיינו הם לא חד פעמיים, נכון?) צריך להסיר אותה, ולטפל בה, שלא תפריע בפעם הבאה.
מותר להחליט שעכשיו אנחנו חלשים,
מנמיכים ווליום,
מאטים את הקצב.
מחליטים שסדר העדיפויות משתנה עכשיו,
שמתפנים רק למה שדחוף והכרחי,
שכרגע מתרכזים בעצמנו.

(מעליות עולות יורדות ומתרסקות, אבל אני גבוה מכולן)

ולפעמים יש אבנים שחוזרות על עצמן
מערבולות זה דבר ספירלי
והרגשות שלי באים בגלים
גאות ושפל
אפשר לפגוש את אותן הנקודות
וזה בסדר.

(ושוב הלב שלי יוצא, לרקוד עם הפחדים)

לא לשכוח,
שאחרי שמרשים לעצמנו להתבוסס בפחד,
פתאום יש זקיפות קומה מסויימת,
הבעיות לא נפתרות,
אבל אין רעשים,
יש שקט כזה,
ביטחון, רוגע ונחת.
יש פחדים, ויש מבט מפוכח ששם אותם בפרופורציה הנכונה.

(ולא, לפחד מהפחד)

@משיבת הרוחמשיבת הרוח

או שאת שומרת פה רק לזמנים קשים

מה עשיתי לא בסדר?
פיזית הלכתי לישון לפני 23:30.
הפרעות שינה זה משהו שהשטן ברא.
רע לי.
אני שונאת ואוהבת לילות בו זמנית.
זה פשוט לא הוגן.
מקווה שזה יסורים מכפרים או משהו כזה.
מתישהו הגוף כבר לא יכול לתפקד.
נמאס לי.
חלש לי ורועד לי והכל דפוק.

נוהל לילה לבן, או לנסות לישון בכל זאת?

יש לילות שבהם השריטות נפערות בבשר החי, כאילו מעולם לא הגלידו. הן מדממות מאוד והאני שלי מתכווץ.
פתאום מעניין אותי אם הייתי אומרת "האני שלי", גם לפני שלמדתי תיאוריות באישיות, או שזו תופעת לוואי של הסמסטר האחרון.
פגשתי היום אנשים שלי, חשבתי שזה עשה לי טוב, אבל אולי זה הוציא אותי מהאיזון המדומה והמזוייף הזה.
2:35, 8° בגשם בחוץ. הרוח צורבת בפנים. רכב עובר ומשפריץ עליי משלולית אקראית.
הכל אומר שצריך להיות לילה לבן, אבל ב12:00 יש מבחן, ותיאורטית לומדים מ9:00-19:00, ומייד אח"כ אני נוסעת לעבודה.
שיחות עם אנשים עשויות להיות מטלטלות כ"כ.
התחשק לי לומר לה, שהיא לא יכולה להעלם מהחיים שלי לכ"כ הרבה זמן ואז לחזור ולזרוק הערות במבט על שכזה, ובכלל לא היית איתי כל הדרך, אז מי את שתשפטי את התהליך שאני בעיצומו ממבט חיצוני.
(ולמה זה כ"כ מפעיל אותי, כל פעם מחדש. האם אי פעם אהיה שלמה עם הבחירות שלי?)
זה קל לחלום ברווקות, אבל אני רואה את חברות שלי, חתונה, ילד ראשון, ותגידי להתראות ל3/4 ממה שתיכננת, ניפגש בפנסיה אם לא תשני 200 כיוונים עד אז.
צריך ללמוד לחיות את העכשיו, וזה קשה מאוד בעולם מכוון מטרות רחוקות.
למדנו לרוץ למרחקים ארוכים, להיות על המסלול לשם המסלול, לשם האחיזה, לשם המסגרת, לשם הלהגיע.
איזה מירוץ אווילי. יא-אללה. וכמעט כולנו נכנעים לסרט הזה, פשוט לא יאמן.
לנכוח. מה יש ברגע הזה. אני נכנסת הבייתה, המעיל רטוב מהגשם, והקצוות של החצאית גם כן. יש ריח של כביסה נקיה וזמזום של רדיאטור.
צריך להתחיל ולנסות לזמן את השינה. אולי ספר יעזור.
לדחות את השעון המעורר, למרות שרוב הסיכויים שאקום לפניו, להשתחל לפיג'מה.

(יצר הטוב: סוף זמן קריאת שמע
יצר הרע: חה חה חה
יצר הטוב: סוף זמן תפילה?
יצר הרע: על מי את עובדת)

[שמישהו יסביר לי איך מרגיעים את הגוף מבלי להקיא. אני לא רוצה לחזור אחורה גם בזה. מספיק לי הכאוס של עכשיו.]

לבכות פעמיים בחודש
לבכות פעמיים בשבוע
לבכות פעמיים ביום
לבכות פעמיים בשעה
לבכות פעמיים בדקה

להיות באיזה משהו מיותר בזום עם נוכחות חובה, ושמים לב שכיביתי מצלמה ומדברים אליי עד שאני פותחת, אז אני מראה רק חצי פרצוף ועדיין רואים שבכיתי.

בין הבור למים
לפחות יש קרב
לפחות יש מים
פעם היה רק בור

עשרת ימי תשובה והלב שלי נע בין ריקנות למוצפות. אני לא מצליחה להתפלל מסידור, נלחמת בשיניים על תפילה אחת ביום וגם אותה ממלמלת בקושי. אחרי מנחה, פתאום מוצאת את עצמי מדברת עם ריבונו של עולם, סתם ככה במטבח תוך כדי הבישולים לשבת. כשרועש לי ואני מבקשת להאחז אז אני לוקחת דף ועט ונועלת את עצמי באיזה חדר. לפעמים יוצאות מילים, לפעמים דמעות, לפעמים אני סתם שמה לי מוזיקה ובוהה בחלל האוויר. אין לי מילים לתחושות, הכל בעוצמה גבוהה מאוד, בלאגן, בלבול - ופתאום שקט מפחיד שכזה וריקנות. אני פותחת ספר ונרדמת, אין לי סדר יום. אני חווה סיפוק מלהגיע לתחתית סל הכביסה, מחברותא שהחזקתי בה ראש, מלהשתולל עם אחים שלי, אבל רוב הזמן הוא לא כלום. היום היה בוקר מתישהו זה נהפך לצהריים ובסוף הגיע הערב ולאחריו הלילה וחוזר חלילה. הזמן עובר ואין במה להאחז, אין במה. אני חווה כל כך הרבה בתוכי, אבל זה פנימי כל כך. אין לי מילים לארוז בהן את התחושות ולהגיש לעולם שבחוץ, אני גם בכלל לא בטוחה שאני רוצה. הדיבור הוא חיצוני, הוא מעגלי, הולך סחור סחור וגם אם זה מאוד קרוב, זה אף פעם לא באמת נוגע בשורש לגמרי ועד הסוף. יש אותי ויש אותם ויש אותנו. ועדיין, אנחנו בכלל לא זרים אבל גם מאוד כן. החוויה לעולם לא תועבר לאחר בשלמות, לעולם לעולם לא נבין אדם שהוא לא עצמנו עד הסוף. אני מספרת לה משהו שקרה לי והיא משווה למשהו שקרה לה, והחוויה בכלל לא שם והיא אפילו לא מתאמצת, או מצליחה לומר שהיא לא מבינה ורק מתחשק לי לנתק את הטלפון כי אין לה אחיזה במה שעובר עליי אבל אני מנומסת אז אני שואלת בעדינות מתי בעלה חוזר מסדר בוקר או ממנחה או ממה שזה לא יהיה כדי לשדל אותה לנתק בכוחות עצמה. אני צריכה לבד ושקט ושלא ינסו לדובב את מה שעובר עליי כי אין לי איך, פשוט אין לי איך. זה כמו שמוזיקה נוגעת בכל אחד אחרת, אפשר לטבוע בחוויה והיא עדיין כל כך שונה אצל כל אחד. לא להכל יש מילים, יש בלאגן, יש ערפל, גם בתוך הלב, בתוך הראש. מח שליט על לב. אני נאחזת בשכל, בכל הכוחות שנשארו לי כדי לא ליפול, לא להכנע למערבולות של הלב, להשאיר את הראש מעל המים. מה ה' דורש מאיתנו. מה נכון לעשות. לפעמים אני יודעת שה' שומע גם כשאני מתפללת בלי סידור ובלי מילים ובלי כלום. כשאני יושבת ומכינה קישוטים לסוכה, אבל הלב שלי מתפלל ובראש שלי מתנגנים פרקי תהילים או סתם שברי פסוקים. לפעמים אני מתחילה לשרוק מנגינות של תפילות ימים נוראים ואז קשה לי מדיי המחשבה על איך יראה יום כיפור אז אני מפסיקה מייד. רגע אחרי, אני נזכרת שבראש השנה המלך היה כל כך בשדה. בלי ספריות ענק שמגוננות עליי, בלי אנשים שרוקדים עם קיטלים בדבקות, בלי המנגינות של הישיבה. אבל הוא היה בשדה, ביער, ברחוב, במניין ותיקין שמבקש להמליך אותו, בשופר ששמעו גם מהחלון בסלון, מכסאות מתקפלים בעזרת נשים מאולתרת, בתפילות מקוצרות בגלל החום. רחמנא ליבא בעי. הוא יודע שלא באמת צריך מילים, אפילו מילים זה חיצוני לפעמים. לפעמים הגוף מתפלל, לפעמים הנפש, לפעמים הנשמה, לפעמים גם התפילה מהסידור מאירה לי, לפעמים אני בוכה, לפעמים.

אני בוכה כבר שלושה ימים רצוף בלי שום סיבה.
לעזאזל זו לא קללה.
אולי אני אשבור את הפלאפון ודי.

בתוך השחרור הגדול ישנה חסימה. גם דברים שלא הדחקתי באופן בחירי, מתכסים בשכבות אבק של נפש. קל יותר לנהל שגרה כשמתעלמים מהחורים. לא לחשוב על, לא לחשוב את, לחיות כאן ועכשיו, לצמצם מבט, לא להתנהל לפי אופק שאינו מובטח, וכלום לא מובטח. להיות פה, לייצר מסגרת להאחז בה. לא ללכת לאיבוד. שלושה ימים לימודים, יומיים עבודה, יום טיול וגם שבת קודש. אפילו הטיול מוכנס במשבצת בלו"ז. אין שעונים מעוררים, יש יקיצה טבעית, והיא שפויה בהתאם לשעה בה הולכים לישון. הולכים על חבל דק, מאוזן, פורשים ידיים. רק לא לאבד יציבות, לא להסתכל קדימה מדיי. צעדים שקולים. מסתכלים רק על הכאן והעכשיו, אם מסתכלים למטה מתגלה התהום. אז מישירים מבט, והבטן עדיין מתהפכת, זה שלא רואים את התהום, לא הופך אותה ללא קיימת. הלב מפרפר ולוחש מה יהיה מה יהיה מה יהיה, והראש מוצף פחדים, רק לא להשתתק. מי מוביל ולמה כל כך קשה לי להרפות, למה אני צריכה ידיעה להאחז בה. אני זוכרת שבתיכון אמרו לי שאני צריכה ללמוד להסתדר במסגרות בחיים, שככה זה עובד בעולם שמחכה לי בחוץ, ואין ברירה אלא. אני זוכרת את התסכול בהתמודדות עם שגרה שלא מתאימה לי, את ההרגשה החנוקה, את זה שהצלחתי למרות שלא התנהלתי כפי שציפו, וכמה שזה הפריע ואפילו הכעיס כמה אנשים בדרך. ועכשיו? עכשיו אני בונה לעצמי את המסגרת של החיים, מרכיבה אותה משלל מעגלים השזורים זה בזה, נוגע לא נוגע, ותמיד אני חצי בפנים, חצי בחוץ, מהלכת על הגבולות וכל העולמות שלי משיקים או אולי בכלל כדורי ג'אנלינג שזורקים ותופסים במהירות להטוטנית כדי שלא יפלו על הרצפה. אני תוהה לעצמי אם ההווה שלי לא מספיק מלא ועשיר שאני חושבת כל כך הרבה על העבר. היום לפני שנה בגוגל תמונות, שיר שמזכיר תקופה מסויימת, התראה על זכרונות בפייסבוק, קווי אוטובוס של פעם, ריחות, מקומות, אנשים, מילים. הקצב הוא אחר, אין ספק. אבל מי אמר שזה לא טוב, זו הזדמנות לרפא את כל הסדקים שבי, למלא את כל החללים שנפערו, את מה שהזנחתי ועוד המון מילים יפות, ולפעמים, אפילו רוב הזמן, באמת יש לי כח. אבל לפעמים פשוט אין, והגוף מבקש לילה לבן לשוטט בו, והנפש מבקשת פרק מסדרה דבילית שלא ראיתי כבר המון זמן רק כדי לא לחשוב ולא להרגיש ולהיות קצת בענן כזה של לא כלומיות וזהו. לאבד פוקוס. קפה ומסיכה בדרך לעבודה, להכנס לתפקיד ואז לחזור מותשת ולהתיישב על מטלות מהמכללה, איך לא תלכי לאיבוד. דף משימות בתחילת כל שבוע, לסמן וי, עוד סיפוק קטן לאוסף, למרקר, לרפרש את המייל, לראות שלא החמצתי שום דבר חשוב, והופס לפתוח את המודל במקביל לקובץ וורד, גופן דויד (שהוא אגב מכוער לאללה, מה הקטע של האקדמיה איתו, תמוה בעיני), גודל 12, שחור כמובן, רווח שורה אחד וחצי, ישור לצדדים והתחלנו. את מסך שחור בזום, את מספר תעודת זהות ברשימת שמות, את מזפזפת בפייסבוק בזמן שהמרצה נואם על משהו איזוטרי פחות או יותר, את לא מרוכזת בכלום. מלא מלל, המון מאמרים, פתאום אין לך דעה למרות שבד"כ יש לך. הכל לא מעניין, נאטמת, אפטיות, תפקוד על אוטומט. שגרה-שגרה-שגרה. לא להישיר מבט, גל שני באופק, פירוקי דירה, חיפושים, נדודים ובכלל עכשיו בית, אז למה לך כל זה. לא לתת למחשבות להפליג, להתפקס. יש מה לעשות, להיות ממוקדת מטרה. בשישי מטיילים, נראה את כולן ואת השמש והאוויר שבחוץ, שוב נשב במעיין עם פק"ל ואבטיח ונחליף את אותם הדיבורים הרגילים. ברביצה של שבת על הספות, רגע לפני מנחה פתאום הלב נפתח ויש קצת אמת בתוך כל העלאק חיים האלו וגם זה דועך בסוף, ומה נשאר אם לא אנחנו. מה נשאר. זה מצחיק אותי שקוראים לזה עולם המבוגרים, עלמא דשקרא, עולם הפוך ראיתי, אותו עולם עם קצת יותר בירוקרטיה מסביב ופרצופים רציניים של צריך להיות מחושב ואחראי ולא לקחת סיכונים גדולים מדיי, הם לא מבינים שתכל'ס, זה לא לב העניין. מי מקשיב לרעותא דליבא במירוץ המטורף של החיים. הא-לוהים של הלילות ושל סעודה שלישית נמצא כאן תמיד. ביקשנו שיברא לנו לב, ועיניים, ואוזניים, שנברא לעצמנו, שלא נפסיק לחפש. שלא נהיה עבדים של הזמן או של מה יגידו. שנחיה, בעוצמות, שנגלה את החן שבשגרה, אפשר פשוט לשמוח ולא לרדוף. כל היום לרדוף. שנרפה ונעיז להתמסר, לא צריך להיות אנשי קצוות, לא אנשי אקסטרים, רק אנשי אמת.

רק תגידו. אנחנו ככה עד סוף סמסטר, או שחוזרים או מה.
רק לא להיות באוויר.
הרפו ודעו,
אבל -
קשה לי.

לעזאזל עם הלילות, עם הגוף הזה שלא ידע מרגוע. מתחשק לי לצרוח הכל החוצה, אבל כלום. בינתיים אני שוחה בבחילות וסחרחורות והכל קורס קורס קורס. לשלוח מייל למרצה שאולי לא אהיה מחר בזום כי אני לא מרגישה טוב? כמעט כמו לבקש מאמא פתק שאיחרתי לבית הספר באישורה ובידיעתה. למה הלב שלי על מאתיים קמ"ש או שזה הראש בכלל. אי אפשר לנשום סדיר. למען ה'. אם מחר אני שוב קמה מוקדם, זה הסוף שלי. יש לי מחר 10 שעות לימודים. אני לא אעמוד בזה, אני לא אעמוד בכלום. אני צריכה שאמא תחזיק לי את היד. כל הגוף שלי מגרד וקר לי וחם לי. רע לי נורא. מותר לומר את זה, רע לי.

קבלת שבת מוזיקלית בלייב במדיה שהיא לא זום וגם בזום וגם בלייב פייסבוק + יוטיוב כמובן, דווקא ביום ראשון מפי אני. לכו נרננה לה' נריעה לצור ישענו מראשית השבוע, קל וחומר בשבוע שחל בו ראש חודש כי לא באמת חשבנו שתשרדו שבוע סתמי שכזה שיש בו רק שבת אחת ויום השואה.
לאחד כל ההקדמות החשובות, נפתח בשיר הנהדר הזה של אביתר בנאי. תצטרפו אלינו וסמנו לייק כדי שנראה שאתם איתנו
(זה כזה מעיף לייקים ולבבות וואווים תוך כדי הלייב, אבל רק לי יש הפרעת קשב אז אני אעצום עיניים ואתרכז בשיר בזמן שאתם מביעים חיבה וירטואלית מזוייפת כמעט כמו החיוך שלי)

*גיטרה*

שוב אני לבד
מה אני הולך לעשות עם זה
לא לישון בימים לקום להאמין
להפוך את המזרון אחליף ת'מצעים

שוב אני לבד
כאן אני נשאר בינתיים
שוב אני לבד
מה אני הולך לעשות עם זה

זה הזמן להרפות
לפטפט על השתיקות
אני אלמד לנמנם
אחלום בלי בלהות

שוב אני לבד
כאן אני נשאר בינתיים
שוב אני לבד
מה אני הולך לעשות עם זה

אני אלמד לבשל
לתלות ולקפל
אני אצא לטיול
בים להסתכל

שוב אני לבד
כאן אני נשאר בינתיים
כאן אני נשאר בינתיים
לקום להאמין

***

קצת מילמולים שלא תורמים לאווירה, בינתיים תכתבו לי בתגובות איזה שיר אתם רוצים שיגיע אחרי הפיטפוטים -

אלוהים, אני כלכך חסרת כוחות ואונים ואני פשוט יושבת על הספסל או על הנדנדה או על הספה או על המיטה ובוהה בחוסר חשק וחוסר כח ואין לי כלום, רק ריקנות שמאיימת לכלות אותי. היום עשיתי אשכרה כלום. לא זוכרת מתי פעם אחרונה בחיים שלי עשיתי כל כך הרבה כלום. כולי חלשה ונכנסת לסיחרור של חוסר אונים ובעיקר חוסר. החולשה מטורפת, ישנתי גרוע ולא מספיק בעליל ויש לי סחרחורות ורק מתחשק לי לשכב במיטה ולהסתכל על המאוורר שהיום הדלקתי לראשונה אחרי שחשבתי שאני הולכת להתייבש או להתעלף או גם וגם כי עשיתי מאמץ כה נשגב ועליון, למען ה' הטבלתי כמה כלים בתור שרת הדתות של הבית הזה והבאתי איזו חוברת מטופשת לאח שלי. סרבתי ללכת לדואר או לספריה או למכולת, רק תהיו בשקט. שיהיה פה שקט לעזאזל, השכנים מנגנים בתופים וגיטרה חשמלית ואחים שלי באורגן וגיטרה. כל הזאטוטיה בחוץ לא מפסיקים לריב ולרדוף אחד אחרי השני עם בימבות או סתם בריצה עם טיטול מתנדנד. משמע אין שקט בשום מקום. לצמצם את הקיום. רק הדופק ברקות. לנשום עמוק. וכלום. לנסות להרפות את השרירים ולהרגיש כמה הכל מכווץ בתוכי. ולמה לעזאזל, למה. מצברוח דפוק בלי שום סיבה נראית לעין. הדבר הכי אקטיבי שעשיתי היום זה שתי שיחות טלפון קצרות, כביסה וסלט. היום עוד לא נגמר, אז לא נספיד אותו. אבל זה לא שאני אשקר לעצמי או לקהל מאזיניי הלא קיים שאני הולכת לנצל את שארית היום הזה במשהו שהוא לא בהיה בפייסבוק או בחלל היקום הלא מאוד פרטי שלי. ערימת המטלות מצטברת להר בלתי אפשרי, וזה אפילו כבר לא מדכא אותי לראות אותה מודבקת על המחשב נייד, היא אמנם קיימת אבל המח שלי למד להתעלם ממנה, להטביע ריקנות במשחק שש בש מטופש. והנה חזרו המניינים מתחת לחלון שלי, הידד. ועוד יותר מקסים זה שהקיץ הגיע והוא לא שווה הרבה כשאי אפשר לטייל. בכל אופן אי לכך ובהתאם לזאת כנראה שנאלץ לישון עם חלונות פתוחים, לא שזה כל כך קריטי בהתחשב בעובדה שמתחילים ללמוד מחר ב9:00, נוכחות חובה בזום עם מצלמה פתוחה. מה יהיה. וגם זה בהנחה שלא אתעורר ב6:30 כי הגוף הלא ברור הזה ממצה את הקונספט אחרי 4 שעות שינה, כי זה בהחלט די והותר ולא חיוני לישון אם לא מוציאים אנרגיות. חבל שאף אחד לא מספר למח המקסים שלי, שאין לו למה להקיץ את הגוף, כי זה לא משנה בהרבה אם אני ערה או ישנה. כמה מלל מיותר. אבל כלום כבר לא משנה. אפטיות מוזרה כזו.

נו, בחרתם שיר?

אין לי כח לבכות וגם אין לי כח לעצור את הדמעות
להחזיקלשחררלהחזיקלשחררלהחזיקלשחרר

בין הצלילים בין המילים ומעל לכוכבים וגם נמצא קרוב אליי עמוק בלב קורא לי אליו לבחור בחיים

כבר פעם שניה בחמישה ימים האחרונים שאני לא נרדמת, מקיאה, קריסת מערכות, כאבי ראש איומים. כלכך ביקשתי לעצמי יציבות, והנה העולם קורס אל תוך עצמו ואני איתו או אולי אפילו לפניו. אני לא מרגישה פחד, אני רק מרגישה שכל אווירת ההיסטריה ובעיקר הלא נודע מכניסים אותי לבילבול ואין לי אחיזה ואין לי שליטה וכלכך קשה לי לשחרר. אין לי אוויר, אז יצאתי החוצה לערפל המטורף. 10° ואני עם סנדלים, האמת היא שרעדתי כבר לפני כן. הקיבה שלי מתכווצת ואין לי כבר מה עוד להקיא ולא רגוע לי בכלל, לא רגוע. מה עושים אוף. אני לא אסע מחר, זה גדול עליי. מתחשק לי לבכות המון ואני לא מצליחה. בשבת חיבקתי אותה חיבוק גדול ולא ידעתי מי נותנת כח למי, אבל זה עשה טוב והרגיע. במוצאי שבת הכל כבר היה על קוצים, באנרגיות אחרות, צדברים התחילו להתפוצץ ולבעבע החוצה. אז ברחנו לטכני, לנהל רשימות, לסמן וי על משימות, לראות מה יש מה חסר ואפילו החיבוק היה ציני כזה כי אבא שלה צחק שהי, אסור, קורונה, תנו כיף עם המרפק או נמסטה ולא צחקתי. והבר מצווה שאין לדעת מה איתה, מעניין איך הוא קיבל את זה. כל הערב הסתובבתי וכשחזרתי כבר היה מאוחר והוא ישן. אני מסוחררת ודופק לי הראש פטישים כבר מיום שני, אני לא יודעת מה אמורים לעשות עם זה. הכל נשמע כמו תסריט מופרע לחלוטין וכאילו אין פאנצ'. הלב נעשה בור שחור בלי תחתית, כי הכל כבד יותר. ובכלל כבד לאחרונה לסחוב. יש לך את הקצב שלך, ואת הקצב של העולם (או הקצב שהעולם רגיל שאת עובדת בו ולכן נדמה לך שהוא דורש ממך ליישר קו ואולי זה רק בדמיונות שלך). לשחרר ציפיות, עוברות פה משאית של חלב ומשאית של לחם ופתאום זה לא מובן מאליו, וביבי דיבר אמת ואין צורך להתנפל על החנויות, או שכן. למי אכפת. בסוף זו תקופה, והיא תעבור. ואנחנו צריכים להיות בתוכה, לחיות, לחייך. אולי אני אשאל את אבא באיזה יום הוא נוסע לאזכרה ואז אני אסע דרך 6 ולא דרך הבקעה. אבא כועס עליי או מאוכזב או לא יודעת מה, ואמא הפוכה לגמרי מכל מה שקורה בעצמה. כולם עצבניים ומצוברחים והולכים על קוצים ומחפשיך פיסות אמת להאחז בהן ומתחרפנים ביחד באותו בית ונשארו עוד ארבעה שבועות לפחות לפי ההערכות הכי אופטימיות. אז כן, זו כולה שפעת. אבל לא, זה טירוף עולמי שיצא מכלל שליטה והוא מערער לי כמעט כל דבר בחיים ואין לי אחיזה והצילו. וזה לא באמת עצם הקורונה, אבל אין לי כח לחשוב ולהתבונן בדברים ולשאול את עצמי מה זה כן בצורה יותר מדוייקת כלפי פנים, מה בדיוק קורס לי ולמה (בשברי משפט - זה חוסר האונים, חוסר השליטה, חוסר הודאות, חוסר היציבות). נראלי שאחזור הבייתה, די קר פה ואני עייפה ומתוסכלת מלהיות במיטה בלי להצליח להרדם. אוף. בבקשה שלא באה עלינו תקופה רעה, לא יהיו לי כוחות גם לזה.

ר"ח אדר. עברה חצי שנה סטודנטיאלית. אני כאן חמישה חודשים, נשארו עוד חמישה אלא אם אאריך את החוזה. יש לי פתאום מלא מחשבות על שנה הבאה. אני חושבת שהכאפה הזו שחטפתי בסוף הסמסטר עם העומס של המבחנים וההבנה הזו שפשוט לא טוב לי, חייתי במרדף אחרי שומדבר והיה נצרך לדייק את הדברים. זה לגמרי בסדר, יש מרחב לטעות ויש מרחב לבחור מחדש ולארגן את הדברים בתוך ההווה מבלי לפרק אותו לחלוטין. וגם הפירוק נדרש, לילה אחד לבן עם התקפי לב ש**** נעלמת לי בלילה של פיגוע, בכי כלוא שבועיים שמתפרץ בשיחת טלפון עם ***** ומגשרת על פערים שלא יאמנו. מ*** למדתי על שמחה פשוטה ביכולת לבחור. גם לבחור מה לעשות ואיך להרכיב את חיי, ובעיקר לבחור באיזה אופן להסתכל עליהם ומה ינחה אותם. בחרתי לצאת מעמדת נפש של מירוץ, ובחרתי לא לטלטל את העולם שלי לחלוטין, כי תמיד צריך גם לשלם מחירים ולא תמיד תהיה את העבודה הכי מושלמת והכי מספקת ואת הדירה גם הכי זולה והכי שווה ומרווחת ושקטה ונוחה וקרובה ועם בעל בית מקסים ובנות מסודרות וגם עם חברות נפש. צריך להתפשר בתוך הקיים. ויש הרבה קיים. אני חושבת שמשהו בי נרגע אחרי ההחלטה ואז שוב דברים התחילו לרעוד לי מעצם המחשבה על השבת הזו, שלגמרי לא הייתי צריכה ופחדתי שתציף אצלי כל כך הרבה עד כדי שויתרתי בלי לעדכן אף אחד חוץ מאת *****. והנה, ויתרתי ואני כאן ומנסה שלא יהיה לי אכפת ממה יגידו וממה אמרו, בחיי שאפילו לא שאלתי וזה היה קשה להתאפק מלשאול את ** כשדיברנו אחרי נצח זמן שלא. אבל אי אפשר, לא בריא לנהל את החיים לפי מה יגידו ומה יחשבו ומה יאמרו ואיך יקבלו והתייחסו. יש אותי וזה מה שחשוב לי. אבל פתאום המחשבות על שנה הבאה, ובכלל. איפה לגור, במה לעבוד. כמה ימים בשבוע אני רוצה ללמוד, האם לשלב את זה עם עוד משהו. יש בי צד שרוצה הבייתה. אם אתחתן בקרוב למרות שסביר להניח שלא, כי כרגע דעתי בעניין עוד לא הספיקה להשתנות. מה שהתחלתי להגיד, זה שאם זה בכל זאת יקרה מתישהו בטווח המוגדר "קרוב" זה בעיקר בגלל הצורך הזה בבית משלי שהוא יציב ושטוב לי בו, בלי עוד דירות מעבר עם שותפות וכאלו. פשוט בית שהוא בית ושהוא שלי באמת. לא נולדתי להיות ילדת פנימיה, אז ללכת להדריך בפנימיה? קצת מוגזם, ואם יהיה לי חונק? זה משהו שצריך לחשוב ולתת עליו את הדעת ולא להחליט בפזיזות מתוך חוסר במשמעות. מצד שני, אני צריכה סיפוק בחיים ושהלימודים לא יהיו המרכז. אז אולי להוריד ליומיים בשבוע ולגור בבית ולעבוד הרבה בדברים שהם משמרות או סתם דינאמיים ולעשות קורסים מעניינים או משהו בסגנון? אולי לעבור למכללה אחרת ליד הבית? מאז ששיניתי מסלול לימודים יש לי הרבה יותר איפה ללמוד, אז למה לא לנצל את זה? מצד שני – אשכרה לחזור הבייתה? התרגלתי לתחבורה הציבורית בכל שעות היממה ולזה שהכל קרוב ונגיש, וחוצמזה שרוב החברות שלי כאן באיזור, ושנה הבאה זה יהיה אפילו עוד יותר גורף. אין לי מה לעשות בבית, זה אמנם יתן לי נחת ויציבות אבל אני אתחרפן משיעמום. בכלל אני לא אמורה לחשוב על זה עכשיו. יש עוד חמישה חודשים, אפשר להתחיל לחשוב על זה עוד ארבעה חודשים, מינימום שלושה וגם זה רק כי אני צריכה להחליט אם להאריך חוזה או לא. מרגיש לי שהסמסטר הקרוב יהיה יותר מאוורר מעצם זה שיש בו מלא חופשים ומזה שאני לומדת יומיים וחצי ולא שלושה. מותר לי להגיד לא לעבודה ממש שווה רק כי לא מתחשק לי להיות עמוסה עד מעל לראש. מותר לי להחליט שלא ודי לומר שזה פספוס הזדמנויות, הזדמנויות יש תמיד, צריך לסמוך על ה' ולא להפסיק להשתדל, ולגבי זה ספציפית ממילא ***** אמרה שהיא תמליץ עליי אם וכאשר ארצה. אולי אני אגור שנה הבאה בחברון ואשלב שם את המדרשה? זה אומר להיות שכנה של **** ו**** ועוד כמה אנשים. אולי ואולי ואולי. אולי נגור אצל סבתא, אולי נתחתן, אולי נמות מקורונה או תאונת דרכים או פיגוע או דום לב. מה זה משנה. רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום. לא משנה, פטפוטי סרק בכל אופן. גיליתי היום שלקרוא הרבה שירה חוסם לי את היכולת לקרוא טקסטים ארוכים, ותכננתי לקרוא ספר טוב או ללמוד לפורים או סתם משהו לנשמה שלי שקצת רוצה צומי ואני לא הכי נותנת לה. ופשוט נסתם לי הקשב לטקסטים ארוכים. שירה מצריכה קשב עמוק, אבל קצר טווח ומסתבר שקשה לי לעבור בין כמה מנעדים שונים של קשב בצורה קיצונית. אני אשכרה קראתי בימים האחרונים באזור ה-600 שירים. אתמול אישה אחת שאלה ביציאה מאחד החדרים את בן זוגה "אבל ממה בדיוק הם מתפרנסים?" והוא סימן לה לשתוק כי היא שאלה בקול רם מדיי והאמנים ממש היו שם. אחר כך עברנו *** ואני לאותו חדר שהם עברו אליו, ואחרי שהיא התבוננה ודיברה קצת עם נדב האמן, היא שאלה אותו "אבל תגיד נדב, ממה מתפרנסים, איך חיים מאומנות?", והוא ענה לה שחיים מכח האמונה. מעניין במה אנשים מאמינים שמחזיק אותם ככה, בהנחה שהוא לא התכוון לאמונה דתית. אבל עם כל מנגני האנרגיות ופורמי הבדים, כבר אין לי מושג. אולי כולם מאמינים בא-לוהים רק פשוט לא קוראים לו ככה. משהו צריך להחזיק אותם, איזו אמונה, מטרה שלשמה. זה מעניין כמה האומנות משקפת את הבנאדם. קיבלתי היום מ***** את ההזמנה לחתונה שהמוכשרת הזו ציירה לגמרי בעצמה, וזה כל כך היא. עדינות ורוגע ושלווה וענווה ואמונה בצדקת הדרך בלי פשרות, וכל זה בתוך ציור על ההזמנה לחתונה של עצמה. החופש עושה לי טוב בקטע מוזר, אבל היום הזה היה משעמם בקטע קיצוני כי גשם ואין לי רכב ואין לי כח לחפש את עצמי בירושלים כי הייתי שם אתמול ושלשום ואהיה שוב מחר ובקצב של ההודעות של **** אולי גם מחרתיים. לא נורא. ימים כאלו גורמים לי להחזיק איזו תקווה סמויה שאולי אני כן אסתדר בחיים בנאליים ומסגרתיים אחרי הכל. בכלל לא ברור שיותר קל להמציא את עצמך מחדש כל רגע ורגע. למרות שבכל מקרה בעצם כולנו ממציאים את עצמנו מחדש שוב ושוב ושוב.