פורום חסידות חב"ד (עמוד 33)

הרמב"ם, בסיום הלכות מגילה, מדבר על נצחיותה של מגילת אסתר גם בימות המשיח: "כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח, חוץ ממגילת אסתר, והרי היא קיימת כחמישה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבעל-פה, שאינן בטלין לעולם". והרמב"ם ממשיך: "ואף-על-פי שכל זיכרון הצרות ייבטל, שנאמר 'כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעיניי', ימי הפורים לא ייבטלו – שנאמר 'וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם'".

לימוד מפי הגבורה

מקור הדברים הוא בתלמוד ירושלמי (מגילה פרק א, הלכה ה). שם מובאת מחלוקת בין רבי יוחנן לרבי שמעון בן-לקיש. "רבי יוחנן אמר: הנביאים והכתובים עתידין ליבטל, וחמשת ספרי תורה אינן עתידין ליבטל". הוא לומד זאת מהפסוק (ואתחנן ה, יט) "קול גדול ולא יסף", המלמד שהתורה לא תתבטל. רבי שמעון בן-לקיש אמר: "אף מגילת אסתר והלכות אינן עתידין ליבטל. נאמר כאן 'קול גדול ולא יסף', ונאמר להלן 'וזכרם לא יסוף מזרעם'".

הרדב"ז (בתשובותיו סימן תרסו) מקשה על מאמר זה ושואל: "והלוא היו צריכים לומר השירים על הקרבן והם מספר תהילים?! ודוחק הוא לומר ששאר הספר יתבטל מלקרות בו זולת אלו השירים הנאמרים על הקרבן".

והרדב"ז מסביר את הדברים בדרך אחרת: "לימות המשיח הלימוד יהיה מפי הגבורה כאשר היה בימי משה רבנו ע"ה, ולא יהיו שם ספקות והוויות, אלא כך אמר פלוני משם פלוני עד מפי הגבורה... ולא יצטרכו אז ללמוד דבר מפי הקבלה, שהם נביאים וכתובים, אלא הכול יהיה מבואר בחמישה סדרי תורה... וזהו שאמר ר' יוחנן: הנביאים וכתובים עתידין ליבטל, שלא ילמדו מהם דבר זולת תורה שבכתב, שממנה נלמד הכול וכל דקדוקיה מפי הגבורה".

האלשיך (בספרו 'משאת משה', אסתר ט,כח) כותב: "בימות משיחנו, שתימלא הארץ דעה, נבין לאשורנו מתוך התורה כל מה שבנביאים וכתובים, ועל כן יתבטלו, כי לא יהיה לנו צורך אליהם; אך מגילה זו, שגם היא רמוזה בתורה... עם כל זה לא תתבטל... כי מצוות התורה היא לכותבו, ועל כן כאשר אין התורה מתבטלת, גם מה שציוותה לכתוב לא יתבטל, מה שאין כן בכל ספרי נביאים וכתובים שלא ציוותה התורה לכותבם. וייתכן יהיה העניין, כי במגילה הזאת תלויים העולם וישראל המקיימים אותו, והתורה – שעל-ידם מתקיימים, כנודע... והנה נס של מקרא מגילה היה, כי היו אז מתבטלים ישראל והתורה והעולם, לולא עשה ה' ככל נפלאותיו, באופן שאם לא על-ידי נס זה גם לא יגיעו לימות משיחנו!".

הנס יגדל על כולם

כ"ק אדמו"ר האמצעי ('שערי אורה', דיבור המתחיל 'יביאו לבוש מלכות', סעיף ט ואילך) מבהיר: "אין הכוונה על ביטול הנבואה בישראל חס ושלום, דאדרבה, יתוסף רוח נבואה בישראל... אלא רצונו לומר, שבחינת גילוי אור האלוקי שבנביאים יהיה קטן בערך מאוד לגבי עוצם גילוי אור רב שיהיה לעתיד, עד שיהיה בטל כמו ביטול והתכללות זיו השמש בשמש עצמו.

"אבל מגילת אסתר וההלכות שורשן למעלה מבחינת זיו ואור, אלא בבחינת המאור עצמו, שהוא בבחינת עצמות המאציל שנמשל לגוף השמש... שאין לו ביטול והפסק כי הוא נצחי, בבחינת נצחיות דעצמיות אור-אין-סוף... ובכל הנ"ל יובן מה שאמרו דמגילת אסתר לא תיבטל לעתיד, דהנה הנס של פורים... יגדל על כולם ואין לו ביטול כלל, מפני שהוא למעלה מבחינת אור וזיו כו', וכמו המאור עצמו שאין לו ביטול".

התורה מצווה אותנו לזכור ולא לשכוח את אשר עשה לנו עמלק בצאתנו ממצרים. היא גם דורשת מאיתנו למחות את זכר עמלק מתחת השמים. בכל שנה ושנה אנו קוראים בתורה את פרשת 'זכור', שמטרתה להחדיר בנו את החובה למחות את זכר עמלק.

ונשאלת השאלה: מה זה אומר לנו? הרי אין זה מעשי לגבינו לקיים הוראה זו הלכה-למעשה, מכמה וכמה סיבות. ואם אי-אפשר לעשות מאומה בנידון, לשם מה ההתעסקות האינטנסיבית הזאת בזכירת עמלק?

"קליפת עמלק"

תורת הקבלה והחסידות רואה בעמלק לא רק עם כפשוטו, אלא בעיקר תכונה נפשית שלילית, גישה, צורת-התייחסות - מה שנקרא 'קליפת עמלק'. גישה זו, שמיוצגת על-ידי עמלק, היא פסולה בתכלית וחסרת כל תקנה, ולכן הפיתרון היחיד לגביה הוא ההשמדה והמחייה המוחלטת.

בדרך כלל, כשאדם מתאווה לעבור עבירה כלשהי, הרי זה משום שהוא סבור, שמילוי התאווה יביא לו עונג או כל תועלת אחרת. אדם כזה, הנגרר אחר תאוות-ליבו, עלול אמנם להגיע עד שאול תחתית, אבל אי-אפשר לומר שהוא חסר-תקנה. אם נגיע אליו ונסביר לו, שההליכה בשרירות-הלב אינה מביאה, בסופו של דבר, עונג ואושר, ושדוקא ההתקרבות אל הקב"ה ותורתו היא האושר והעונג האמיתי, יש לנו סיכוי לשכנע אותו. כי כל עוד יש סיבה למעשיו הרעים, ניתן לבטל את הסיבה וממילא את התוצאה.

אבל יש גישה אחרת, שאותה מייצג עמלק. חז"ל אומרים עליו כי הוא "יודע את ריבונו ומכוין למרוד בו". מעשיו הרעים אינם נובעים מתאוות-הלב או מחוסר ידע על גדולת ה'. אדרבה, הוא יודע הכל, הוא מכיר את האמת - ואף-על-פי-כן (או דוקא משום כך!) הוא מתייצב מולה.

וכפי שהדבר התבטא בעמלק ההיסטורי: בשלב הנשגב ביותר של ההתגלות האלוקית - לאחר יציאת-מצרים באותות ומופתים וקריעת-ים-סוף המופלאה, בשעה שכל העמים עמדו משתאים נוכח גילוי כוחו האדיר של הקב"ה - דוקא אז יצא עמלק להילחם בישראל! זו החוצפה המושרשת בעצם מהותו, חוצפה שאין לה הסבר הגיוני, עד כדי התייצבות חזיתית מול האמת הברורה ביותר.

לכן אין לעמלק שום תקנה. אין מה לדבר עמו ואין מה להסביר לו. הוא יודע הכל! וככל שהוא יודע יותר, כן הוא מתקומם יותר.

ספקנות קרירה

אנו מוצאים את 'עמלק' בנפשו של כל אחד מאיתנו. התורה מתארת אותו במילים: "אשר קרך בדרך" - "קרך" מלשון קרירות. הוא נוהג לקרר ולצנן כל דבר. יהודי שומע דבר-מה, מתחמם, מתלהב ורוצה להתחיל לפעול. בא ה'עמלק' החבוי בנפשו ולוחש: "מה אתה מתלהב? הירגע. אל תעשה מזה עניין גדול מדי"...

שיטת-פעולה נוספת שלו היא הספקנות המתמדת. על כל דבר - ויהיה ההגיוני ביותר - הוא מגיב: "אולי זה לא נכון? אולי זו טעות?"... (ואכן, 'עמלק' בגימטריא - 'ספק'). אין בזה, כמובן, שום תוכן ושום היגיון, אבל די בכך כדי לצנן את היהודי ולמנוע ממנו לעבוד את ה' כראוי.

משום כך חשוב לזכור ללא הרף את קיומו של 'עמלק' זה - ה'עמלק' הפנימי - כדי למנוע ממנו להפריע לנו. הדרך להתמודד עמו היא בהסחת-דעת מוחלטת, בהשתקה מהירה ומיידית. רק כך אפשר להתגבר עליו ולחסל את השפעתו השלילית.

שמחת הגאולה מתוארת בתהילים (פרק קכו): "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים. אז יימלא שחוק פינו ולשוננו רינה. אז יאמרו בגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה. הגדיל ה' לעשות עמנו, היינו שמחים".

הפסוקים האלה מתארים דו-שיח בין עם ישראל ובין אומות העולם. הגויים יראו את עם ישראל שמח ומרנן, ויאמרו בפליאה: "הגדיל ה' לעשות עם אלה". על כך ישיב להם עם ישראל: "הגדיל ה' לעשות עמנו, היינו שמחים". ומפרש הרד"ק: "זו השמחה הגדולה שתראו בנו... הוא מפני שהגדיל ה' לעשות עמנו פלא גדול וטובה גדולה".

שמחים מראש

לפי הפירוש הזה המילים "היינו שמחים" מכוּונות לשמחה העתידית, שתהיה בבוא הגאולה. אולם ב'מצודת דוד' מפורש שהכוונה היא לשמחה שכבר הייתה בעת הגלות: "כאילו ישיבו ישראל לאמור: הן אמת שה' הגדיל לעשות עמנו, ובעבור ביטחון הישועה ההיא היינו שמחים מאז עוד היינו בגולה".

מעניין לראות את דבריו של המלבי"ם בפירושו: "תקוות ישראל מה שיקוו שימלא ה' הבטחתו על-ידי נביאיו להשיב שבותם, כחולם חלום נבואי, שרואה את העתיד כדבר הווה עתה, וכאילו הוא במציאות ושמח עליו כשמח על דבר טוב הווה עתה... ואין הבדל בין ראיית הנביא במחזה ובין ראיית הדבר בעת יצא אל הפועל, רק שהנביא שמחתו היא בלב בלבד ואינו יכול להוציא השמחה בפועל על-ידי שחוק ורינה בפה ולשון. על זה אמר שכבר 'היינו כחולמים' – ראינו דבר זה כבר במחזה, אשר בעת שישיב ה' את שיבת ציון בפועל 'אז ימלא שחוק פינו', שהשחוק הנמצא בלבנו עתה ואינו יכול למלאות את פינו, אז יִמָּלֵא פינו ממנו...

"אצל הגויים יהיה זה דבר חדש, והם יאמרו: 'אז הגדיל ה' לעשות עם אלה' – כאילו הדבר התחדש אז; אבל אצלנו אינו דבר חדש, כי כבר 'היינו שמחים הגדיל ה' לעשות עמנו' – כבר שמחנו על זה בעבר, בעת 'היינו כחולמים', ראינו ושמחנו בעת החיזיון על שהגדיל ה' לעשות עמנו, והיא אצלנו שמחה ישנה ששמחנו בה מראשית קדומים, כי היה הדבר ברור אצלנו כאילו כבר יצא אל המציאות בעת ראינוהו במחזה".

כך ירקדו

עוד פירוש במילים "היינו שמחים", שזו תשובה על השאלה במה זכינו, מביא הרבי מליובאוויטש (תורת מנחם כרך טו, עמ' 51): "ישנו פתגם מאחד מתלמידי הרב הצדיק מלובלין... על הפסוק 'בשוב ה' את שיבת ציון גו' אז יאמרו בגויים וגו'': 'אז', בביאת משיח במהרה בימינו, 'יאמרו בגויים', ישאלו הגויים: 'הגדיל ה' לעשות עם אלה' – מה זה שהגדיל ה' לעשות עם ישראל, שהם במדרגה גדולה כל-כך?  וישיבו אותם ישראל: 'הגדיל ה' לעשות עמנו', מה שהגדיל לעשות עמנו הוא מפני ש'היינו שמחים' על כל הבא עלינו!". באותה שיחה סיים הרבי: "זה פתגם אמיתי, וצריכים אפוא לנצל זאת!" (מקור הפירוש בספר 'תורת שמעון' לרבי שמעון מירוסלוב).

משנכנס אדר מרבים בשמחה, אבל חסידים שמחים כל ימות השנה. בחגיגת שבעת ימי המשתה של הרבי הרש"ב מליובאוויטש רקדו חסידים בגן שלפני בית אביו, הרבי מהר"ש, ונוצרו עשרות מעגלים. באותה שעה ישב הרבי מהר"ש ליד חלון ביתו והביט לעבר הגן. נענה ואמר: "הנה, כך ירקדו יהודים בחוצות קריה כשיבוא המשיח!" (לקוטי דיבורים חלק א, עמ' לד).

באמירת לחיים יש שתי נוסחאות: א) לחיים טובים ולשלום, וטעם הברכה - להיות כי בשתיית היין הנזכרת בפעם הראשונה בתורה היו תוצאות לא טובים - "ויחל נח גו'", ועץ הדעת [מקור החטאים] - גפן היה, ולכן מברכים שיין זה יהיה לחיים טובים.

ב) הרב המגיד ממעזריטש היה עונה לחיים ולברכה. פעם בהתוועדות שהיה נוכח רבינו הזקן, ענה רבינו הזקן: לחיים ולברכה. אחרי ההתוועדות שוחחו החסידים בטעם נוסח זה, ששמעו אז פעם הראשונה. אחד החסידים אמר, אשר להיות כי נכנס יין יצא סוד, ובעבודה -הוא התגלות המדות, לכן זקוקים לברכה. והנוסח הוא "לחיים ולברכה" - אותיות לב-רכה. אמר על זה ה"צמח צדק": זאת יכול לאמר חסיד, שהתפלל ועסק בעבודת ה' שלושים שנה.