פורום חסידות חב"ד (עמוד 34)

פרשת ויקהל בשנת הקהל
בס"ד

השנה שנת תשע"ו, שנת ופרצת היא שנת הקהל, וידוע עד כמה שיבח הרבי שנת הקהל.

המיוחד של שנה זו שהיא תואמת בקביעותה שנת תשנ"ב, שהיא השנה האחרונה שהרבי דיבר וכתב מאמרים, שיחות ומכתבים, לכן יש להתעכב על העניין המיוחד שהשיחה-התוועדות האחרונה של הרבי הייתה בפרשת ויקהל.

בלקוטי שיחות ח"ב הוספות לפרשת לך לך(ע' 450 ואילך) על הקשר שבין הביאור לאגה"ק סימן ז"ך - צדיקא דאתפטר - ליום ההילולא של הרבי הריי"ץ נ"ע יו"ד שבט. והרבי אומר על זה שרואים בעל שם'סקע עניינים, מהמורה שיעור לתניא שסודר על ידי הרבי הריי"ץ נ"ע. לכן גם אנן נעני אבתרי' – רמזים לדברי ימי חיים של הרבי.

תוכן הדברים בלקו"ש ח"ב שם: שיש שלוש דעות איך לחשב ט' ירחי לידה – רעא, רעב או רעג ימים. והנה הפלא ופלא שבתוך הימים האלו מההסתלקות של יו"ד שבט שנה פשוטה שהיה בשנה ההיא למדו את השיעור תניא – הביאור באגה"ק סימן ז"ך. וראה שם הדבר פלא בעניין שנה מעוברת ושנה פשוטה. (שהשיעור תניא בשנה פשוטה ומעוברת משתווה מאז כ"ה תשרי, ואם כן אחרי כ"ה תשרי לכאורה אין שום טעם לשנות בין שנה פשוטה למעוברת, אבל בכל זאת מיום ד' חשוון מתחיל להיות השיעור של שנה פשוטה להיות שונה משנה מעוברת – שנת עריכת היום יום, שבו ישנו בפעם הראשונה שיעור תניא כפי שנחלק לימי השנה. ככה שבשנה פשוטה שהיה בשנת תש"י, שנת ההסתלקות, השיעור של הביאור של אגה"ק "צדיקא דאתפטר" הוא בימים שבו נגמרים הט' חדשים מאז יו"ד שבט) ולמה דווקא הביאור? מבאר שם בלקו"ש שהיות והסתלקות צדיקים זה דבר קשה מאוד ואינו מובן כלל וכלל, לכן גם אחרי שנכתבה האגרת, הרי זה טעון ביאור, ולכן זקוקים על זה ביאור מאדמו"ר הזקן בעצמו, וגם זה אינו מספיק... ע"כ תוכן הדברים. ועיין שם באריכות.

ויש להוסיף בזה בדרך אפשר למה מצינו רמז הזה דווקא אצל הרבי הריי"ץ נ"ע. היות והרבי הריי"ץ – "הוא כנגד ספירת היסוד (ושמו (הראשון) יוסף, שהוא מדת היסוד) לאחרי החמש מדות כנגד החמשה נשיאים שלפניו" (ספר השיחות תשנ"א שיחת כ"ח סיון הערה 73 ובהנסמן שם) וידוע שיוסף, יסוד עניינו צדיק (ראה ספר הליקוטים דא"ח צ"צ ערך יוסף ע' תקסב ואילך ובהמובא שם), לכן גם הרמז הוא באגה"ק שמתחיל צדיקא דאתפטר וקשור עם עניין הלידה דווקא (ראה ספר הליקוטים צ"צ ערך יסוד ע' תתל"ז ואילך) וכמו שנאמר "אור זרוע לצדיק" – (ראה ספר הליקוטים צ"צ ערך אור ע' תקפב ואילך).

רבינו נשיא דורנו, שכל כך התעסק בפשוטו של מקרא דווקא, הנה בעניין הנ"ל שהסתלקות הוא דבר קשה ואינו מובן כלל, הנה בקשר ליום ההסתלקות שלו אין צורך להיות בקיא בכל הש"ס למצוא רמזים, אלא זה מפורש בפשוטו של מקרא בפרשה שבה הייתה ההסתלקות באותה שנה – ג' תמוז פרשת חוקת, שחוקה הוא דבר שאינו מובן כלל בשכל, וכמו שכתב רש"י בריש פרשת חוקת. ובספר התניא אגה"ק סימן כ"ח "למה נסמכה פרשת מרים לפרשת פרה" שבה מדובר על הסתלקות מיוסד על עניין פרה אדומה שבפ' חוקת, המילה הראשונה מתחילה עם "למה", לשון תמי-ה וקושיה, ויש לומר הרמז בזה שעניין הסתלקות צדיקים זה דבר שאינו מובן כלל, כנ"ל.

וקשור עם המספר של האגרת שהיא סימן כ"ח, וישנם בדיוק כ"ח ימים בין חג השבועות, לג' תמוז. וראה שיחות כ"ח סיון שזה קשור לעניין כח של מתן תורה. ורמז בפרשת חוקת "זאת חוקת התורה".

אבל יש קשר גם עם אגה"ק סימן כז, גם במספר: שיום כז בחודש הוא כז אדר א.

ובהקשר לזה שבפרשת ויקהל הייתה ההתוועדות האחרונה, יש להתעכב על דבר פלא בהקשר לתורה אור ולקוטי תורה. שהרי ספרי תורה אור ולקוטי תורה הם בעצם שני חלקים של ספר אחד, והיה אמור להיות שהספר תורה אור ייגמר עם פרשת פקודי שזה סוף ספר שמות. הרבי הזכיר את זה באחת ההתוועדויות, וגם הוסיף שהפלא הוא עוד יותר גדול, שהרי ברוב השנים פרשיות ויקהל פקודי הם מחוברים, ולמה הפרידו אותם בין תורה אור ולקוטי תורה. ופלא על גבי פלא, שלקוטי תורה היה אמור להתחיל עם פרשת פקודי, שהרי עד פרשת ויקהל ועד בכלל, יש כבר את הספר תורה אור, ואכן הלקוטי תורה על סדר הפרשיות ממשיך עם פרשת פקודי, אבל לפני זה נכנסה פרשת בשלח עם המאמר ראו כי ה' נתן לכם השבת.

צריך עיון ובירור הטעם שדרושי פ' בשלח ופ' פקודי לא נכללו בס' תורה אור. וכן על אשר לא באו דרושים לפ' שופטים וילך אף שכמה מהם נמצאים בביכלאך דרושי דא"ח (הערת הרבי נדפס ב"הוספות להערות וציונים" בסוף ליקוטי תורה).

ויש לומר בדרך אפשר שבזה נרמז על ההתוועדות האחרונה של הרבי שהייתה בפרשת ויקהל, בשנה שבה ויקהל-פקודי אינם מחוברים. ומתכיפין התחלה לסיום, פרשת בשלח היא השבת, השבועה הראשונה שהייתה כולה בנשיאותו של הרבי, אחרי שבת פרשת בא יו"ד שבט שאז הייתה הסתלקותו של הרבה הריי"ץ נ"ע. והמאמר בלקוטי תורה הוא ד"ה ראו כי ה' נתן לכם את השבת, והרי גם הרבי שהוא הדור השביעי וכל השביעין חביבין שזה קשור עם יום השבת.

וראה היום יום כו תשרי הטעם למה בשער היחוד והאמונה מביא בשם הבעל שם טוב ולא ממדרש לזכרון נצחי ליום הולדת של הבעל שם טוב. ויש לומר שעל דרך זה גם בענייננו.

ויש להעיר עוד שכמו בתורה שבכתב כאשר "מתכיפין התחלה להשלמה" (נוסח הרשות לחתן בראשית. ולהעיר שגם שם מובא הלשון של פרשתנו "נשאו לבו" ו"נדבה רוחו") - לעיני כל ישראל עם בראשית ברא אלוקים, יש בזה אותיות לב, כידוע. כמו כן גם כאשר מחברים את שם הפרשה ויקהל שהשם מסתיים עם אות למד, ומחברים להמאמר הראשון של הרבי שמתחיל עם באתי לגני (אות ב) - אותיות לב. וגם החיבור בין ויקהל שהיא הפרשה האחרונה בתורה אור עם פרשת בשלח שהיא הפרשה הראשונה של לקוטי תורה גם זה יוצא אותיות לב. והרי בפרשת ויקהל נאמר הרבה פעמים המילה "לב": "כל נדיב לבו", "חכם לב", "וכל אשה חכמת לב", "כל הנשים אשר נשא לבן", ועוד כמה וכמה פעמים, נדמה לי שבפרשה זו מופיע המילה לב יותר מכל שאר פרשיות התורה. וראה זה פלא: השיעור תניא שמתחיל בעש"ק פרשת ויקהל הוא בפרק לב בתניא. וגם לפני זה בפרק לא, השיעור של יום ה, הסיום שלו הוא עם המילים לב, "פקודי ה' ישרים משמחי לב".

ולהעיר עוד שהרבי שהוא דור השביעי קשור עם עניין המלכות, ספירה השביעית, כידוע. והרי המלך "לבו הוא לב כל קהל ישראל" (רמב"ם הלכות מלכים פרק ג הלכה ו). וראה ליקוטי שיחות חלק לא פרשת בשלח.

ויש לדייק עוד בזה, "קהל ישראל", והרי מדובר בפרשת ויקהל, ושנת הקהל.

ויהי רצון שבקרוב ממש נזכה לראות את המלך קורא בתורה בשנת הקהל זו.

סרטון על הרב מרדכי אליהו זצ"ל ויהדות רוסיה

 

וסיכום קצר של המסע

דיוקנו של צדיק

באגרות קודש כרך ב' עמ' פא כותב הרבי (בחיי כב' קדושת אדמו"ר מוהריי"צ):

יש לי העונג הגדול לשלוח לו מתנה... את תמונת כ"ק מו"ח אדמו"ר שליט"א... מאמר רז"ל (סוטה לו,ב) שתיאור דמות דיוקנו של אדם קדוש לנגד העיניים נותן כוח ללכת בדרך התורה והמצוות.

מאחל, אני לו שדמות דיוקנו של כ"ק מו"ח אדמו"ר שליט"א תעניק לו כוחות רעננים לעשות הרבה טוב בכלל, ובמיוחד בעבודה... שבה מתעניינים מקרב לב כ"ק מו"ח אדמו"ר שליט"א, כב' ואני...

והן הן הדברים שהזהיר הרמב"ן את בנו ('כתבי הרמב"ן איגרת ח'): "בני, בכל עת תזכור אותי. ותהיה דמות דיוקני לנגד עיניך, לא תסור מלפניך. וכל דבר אשר ידעת בני שאני מואס אותו, אל תאהב אתה לעשותו, שמור מצוה וחיה".

ובספר 'עבודת הקודש' לחיד"א (ציפורן שמיר סימן ח' אות קיח): "יצייר דיוקנו של אביו נגד עיניו ויועיל לו... ויוסף הצדיק ניצול במה שנראית לו דמות דיוקנו של אביו כמו שאמרו רז"ל...".

- See more at: http://www.chabad.org.il/Magazines/Article.asp?ArticleID=12189&CategoryID=2040#sthash.cnPlbayO.dpuf

יהודי שאינו רואה גילוי שכינה, דורש ותובע "היכן השכינה!"

נתמלאו הסימנים, כלו כל הקיצים, מה אם-כן חסר?

למרות שבני-ישראל כבר עברו ריבוי צרות ותלאות כו', כבר נתקיימו כל הסימנים שהובאו בגמרא אודות "עקבות משיחא" (ועוד יותר מזה...), כולל גם "היסח הדעת"... וכבר "כלו כל הקיצין", אף-על-פי-כן, עדיין לא בא!...

כפי הנראה, הדבר היחיד שחסר הוא – החוצפה של בני-ישראל, לדרוש ולתבוע מהקב"ה שיביא את הגאולה...

בעניין הנ"ל – יש הוראה ולימוד מהפרשה שקרינו זה עתה ביום השבת-קודש:

על הפסוק "ויבוא משה ואהרון אל אוהל מועד ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה' אל כל העם" – מפרש רש"י: "אמרו ויהי נועם ה' אלוקינו עלינו, יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם, לפי שכל שבעת ימי המילואים שהעמידו משה למשכן ושימש בו . . לא שרתה בו שכינה, והיו ישראל נכלמים ואומרים למשה, משה רבינו, כל הטורח טרחנו שתשרה שכינה בינינו וכו'", ואכן, פעלו את גילוי והשראת השכינה – "וירא כבוד ה' אל כל העם . . וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם".

וההוראה מזה:

לכל לראש – כאשר יהודי לא רואה גילוי שכינה, הרי זה פועל אצלו רגש של צער ובושה כו' ("היו ישראל נכלמים"), ובוודאי לא ייתכן ש"ינעם" לו כאשר אינו רואה גילוי שכינה!

ומכיוון שכן, לא ינוח ולא ישקוט עד שיפעול גילוי השכינה – כשם שבאו ישראל למשה בטענה ותביעה: "כל הטורח שטרחנו כו'".

ומשה רבינו – עושה את כל התלוי בו, "ויבוא משה ואהרון אל אוהל מועד", ותיכף ומיד – שלא לעכב רגע מיותר – "וייצאו ויברכו את העם", עד ש"וירא כבוד ה' אל כל העם . . וירא כל העם גו'".

ומזה מובן גם בענייננו:

כאשר בני-ישראל נמצאים בגלות, במעמד ומצב שאין גילוי שכינה, "אותותינו לא ראינו גו'" – לא יכולה להיות להם הרגשה טובה! כיצד ייתכן ש"ינעם" ליהודי כאשר אינו רואה גילוי שכינה?! – דבר כזה הוא היפך טבעו של יהודי! אין לך גלות גדולה מזו שיהודי "מרגיש טוב" בזמן הגלות – בחוץ-לארץ, וכן בארץ-ישראל – לפני ביאת משיח צדקנו ובניין בית-המקדש!

אדרבה: טבעו של יהודי, שכאשר אינו רואה גילוי שכינה – דורש ותובע "היכן היא השכינה"?! "היכן הוא משיח צדקנו?!".

ולא ינוח ולא ישקוט – עד שיפעל גילוי השכינה לכל ישראל, "וירא כבוד ה' אל כל העם .. וירא כל העם", כלומר, גילוי השכינה שעל-ידי ביאת המשיח אינו עניין השייך ל"יחידי סגולה" בלבד, כי אם, לכל בני-ישראל, "כל העם".

(מרשימת דברי כ"ק אדמו"ר בעת ביקור הרבנים הראשיים לישראל, כ"ז באדר שני ה'תשמ"ו;

התוועדויות ה'תשמ"ו כרך ב, עמ' 834-832)

 

אשמח לשמוע על ספרי אמונה יפים (של חבד)
אם חשוב- אני בת 15

פעמים רבות, כשיהודי עומד לקיים מצווה כלשהי, הוא חש שעשיית המצווה תהיה מלאכותית וחיצונית. לא תמיד יש בו היכולת לחוש שמחה והתעלות בקיום המצווה. הוא שואל את עצמו: מה הטעם בעשייה כפויה? אולי מוטב להמתין עד שיתעורר בו חשק לקיום המצווה, ואז היא תבוא מבפנים, מתוך ליבו ונפשו. בדרך כלל מקובל לומר במצב כזה, שכל ההתחלות קשות. גם אם בהתחלה עדיין אין האדם חש את החוויה הרוחנית שבקיום המצווה, ואולי אף מרגיש מנוכר וזר, עליו לקיים אותה בכל-זאת, ועם הזמן ייפתחו מוחו וליבו להבין ולהרגיש. כמו-כן מזכירים את הכלל "אחרי המעשים נמשכים הלבבות", שהדרך לעורר את הלבבות עוברת דרך המעשים, ודווקא העשייה היא שתגרור אחריה את הלב. קשר בלתי-מעורער באחת משיחותיו (לקוטי שיחות כרך טז, עמ' 390 ואילך) מסביר הרבי מליובאוויטש, כי זו הייתה תמיהתו של משה רבנו כאשר הקב"ה ציווהו את מצוות מחצית השקל. המדרש אומר שכאשר נצטווה על כך "שמע משה ונבהל ונרתע לאחוריו". מסביר הרבי, שתמיהתו נבעה מהיותה של המצווה בלתי-תלויה ברצונו של האדם, אלא הכול חייבים לקיימה, אפילו בכפייה – "כופין את מי שלא נתן עד שייתן, וכל מי שלא ייתן, ממשכנין אותו ולוקחין עבוטו בעל כורחו, ואפילו כסותו" (רמב"ם הלכות שקלים פרק א, הלכה ט). משה תמה: איך ייתכן שנתינה כפויה כזאת תהיה "כופר נפשו" ותכפר על האדם? את התשובה על כך נתן הקב"ה על-ידי "מטבע של אש" שהוציא "מתחת כיסא כבודו": הוא הראה למשה, שאותו 'מטבע', שנלקח מהיהודי אפילו על-כורחו ושלא ברצונו, הרי בשורשו ("מתחת כיסא הכבוד") הוא של 'אש' – הוא לוהט באש האהבה לה'. היהודי אולי אינו יודע זאת ואינו מרגיש זאת, ונדמה לו שהמצווה נעשית בכפייה ושלא לרצונו, אבל האמת היא שיש בנשמתו 'אש' של אהבה וקשר עם הקב"ה. לכן נתינת מחצית השקל מכפרת, כי היא חושפת את הקשר הבלתי-ניתן לערעור של יהודי עם הקב"ה. הרצון האמיתי מכאן אפשר ללמוד הוראה חשובה: לפעמים פוגשים יהודי ומשדלים אותו לקיים מצווה, כמו תפילין או קריאת שמע. יש השואלים מה הטעם לבקש מיהודי כזה שיניח עכשיו תפילין או יקרא קריאת שמע וכדומה, בשעה שאין הוא מזדהה עם המצווה, אינו מבין את עניינה ואין בו שום רצון לקיימה. מה התועלת 'להכריח' אותו לקיים את המצווה, כשהוא עושה זאת רק מפני שהוא אדם עדין וקשה לו לסרב, אבל למצווה עצמה אין שום משמעות בעיניו? על זה באה ההוראה ממצוות מחצית השקל: כשיהודי מקיים מצווה, אפילו בדרך של כפייה, בלי שום תענוג ורצון, מגלה הקב"ה שלאמיתו של דבר יש כאן "מטבע של אש". מאחורי ה'מטבע', מאחורי העשייה החיצונית הכפויה, נמצאת 'אש', הנובעת מעצם הנשמה, וממילא זה רצונו ותענוגו האמיתי של היהודי. להפך, על-ידי שמשפיעים על יהודי לקיים מצווה, אפילו בדרך של כפייה, מכיוון שבאמיתות הדברים המצווה קשורה עם ה'אש' שבנשמה, היא תפעל בסופו של דבר שה'אש' הפנימית תבוא לידי גילוי, עד למעשה בפועל. על-ידי כך יתגלה שהרצון והתענוג האמיתיים של יהודי הם לעבוד את ה' על-ידי התורה והמצוות, וסוף כל סוף הוא יקיים את המצווה בכל להט האש של הנשמה.

- See more at: http://www.chabad.org.il/Magazines/Article.asp?ArticleID=12186&CategoryID=2039#sthash.t0zg4Zjx.dpuf

ב"ה
אפילו שמחת פורים שצריכה להיות "עד דלא ידע" אינה מקיפה את היום כולו. יש מצוות נוספות ביום זה, הדורשות דוקא "ידע".. ולעומת זאת בפורים קטן אין מצוות מיוחדות, ויום זה נבדל מימים אחרים דוקא בשמחה שבו.
יוצא מכך, שבשמחה של פורים קטן אין "מעורבים" שום ענינים אחרים של עבודת ה' - זוהי שמחה בטוהרה. (לקו"ש חכ"ו שיחת פורים קטן)
לזכות הת׳ מנחם מענדל בן נחמה דינה

מישהו יכול לשלוח לי או לצלם לי מאמר מספר המאמרים ב'?

המאמר נכתב לפי מה שאני זוכר ב יב אדר ונראה לי בעמוד 50 ומשו בספר...

המאמר מתחיל בפסוק "זכור את אשר עשה לך עמלק...."

תודה מראש!

(=נשבר ונדכא)
קונטרס "ואתה תצווה" תשנ"ב.
מאמר אלוקי לגמרי והבפועל שלו זה להיות 'כתית' מהגלות, לגלות את עצם הנשמה בגלוי.
ומה זה אומר להיות כתית? איך ביום יום מקיימים?

אנו מצפים לביאת המשיח ולבניין בית המקדש השלישי. אך כיצד נדע את דרך העבודה, לאחר נתק של כאלפיים שנים? את התשובה אנו מוצאים בגמרא (יומא ה,ב), הדנה בשאלה כיצד נעשתה הלבשת הבגדים לאהרון ולבניו על-ידי משה רבנו, והיא אומרת שגם לעתיד לבוא יבואו משה ואהרון וינחו אותנו כיצד לעשות זאת: "יבואו אהרן ובניו ומשה עמהם". מכאן אנו למדים שעוד קודם תקופת תחיית המתים יקומו לתחייה משה ואהרון, כדי להנחות את עם ישראל על סדרי עבודת בית המקדש השלישי.

 

וכך אומר הרבי מליובאוויטש (התוועדויות תשמ"ז כרך ג, עמ' 488): "תיכף ומיד כשיֵרד ויתגלה בית המקדש, שבו ביום יחול החיוב של הקרבת הקרבנות, הדלקת המנורה וכיוצא בזה, יהיו משה ואהרון עמהם, והם יורו כיצד צריכים לעשות את כל פרטי הדברים".

 

הכול קיים ומוכן

 

זו גם התשובה לשאלה מניין יימצאו בגדי כהונה לעבודת הכוהנים: "ועל-פי זה מתורצת גם השאלה מניין יהיו להם בגדי כהונה [שהרי העבודה בבית המקדש צריכה להיות בבגדי כהונה דווקא...] – כי מכיוון שתחיית המתים היא באופן שעומדים בלבושיהם (כתובות קיא,ב), יקומו אהרון ובניו עם בגדי הכהונה שלהם.

 

"וגם בנוגע לאהרון, שאף שנאמר 'ויפשט משה את אהרון את בגדיו (בגדי כהונה גדולה) וילבש אותם את אלעזר בנו', הרי מובן וגם פשוט שלא ייתכן שאהרן יקום ללא לבושים חס ושלום, אלא ודאי יהיו לו לבושים, ולא סתם לבושים, כי אם לבושים הראויים לו – בגדי כהונה, 'לכבוד ולתפארת'".

 

וממשיך הרבי: "ידועה השקלא וטריא שהייתה בזמנו של ר' יחיאל מפריז – כשרצה לעלות לארץ ישראל עם קבוצה מגדולי ישראל – אם יכולים וצריכים להקריב קרבן פסח, שהרי קרבן פסח מקריבים אף-על-פי שאין בית, וגם בטומאה, ולאידך הרי צריכים בגדי כהונה, כולל גם התכלת שנעשית מדם החילזון כו', ואם כן, איך יוכלו להקריב קרבן פסח?

 

"ובכן, במה דברים אמורים – בנוגע לעלייה של ר' יחיאל מפריז בזמן הגלות וכו', מה שאין כן כשמדובר אודות הגאולה העתידה, כשייבנה בית המקדש במהרה בימינו, אפילו בשבת ואפילו בלילה כו' – הרי מכיוון שמשה ואהרון ובניו עמהם, יקומו הם, אהרון ובניו, עם בגדי הכהונה שלהם, שישנם כבר מן המוכן, כשם שבית המקדש עומד מוכן כו'".

 

יקומו טהורים

 

עוד שאלה היא כיצד יוכלו לעבוד מיד בבית המקדש בשעה שכולנו טמאי מתים. אולם על-פי דברי הגמרא מיושבת גם השאלה הזאת, כפי שהרבי אומר שם: "ועל-פי זה יש לתרץ גם השאלה מהעניין דטהרת פרה אדומה – מכיוון שמשה ואהרון ובניו לא יצטרכו להיטהר, כי אף שבנבואת הגאולה נאמר 'וזרקתי עליכם מים טהורים גו'', הרי לא מצינו בשום מקום שכאשר יקומו משה ואהרן... יצטרכו להיטהר באפר הפרה. ואדרבה, מפשטות הסוגיא בנוגע ללבישת בגדי כהונה לעתיד לבוא משמע, שכל העניינים, בניין בית המקדש ולבישת בגדי כהונה כו' ותחיית המתים, יהיו בבת אחת (ולא באופן שיצטרכו להמתין להזאה בשלישי ובשביעי)".

 

נמצא שיש אפשרות שבית המקדש השלישי ייבנה כהרף עין, ומיד תתחדש בו עבודת המקדש, הקרבת הקרבנות והדלקת המנורה וכו' וכו' – והעבודות ייעשו על-ידי "אהרון ובניו", שיקומו לתחייה ויעמדו מוכנים לחדש את עבודת המקדש, על-פי הנחיותיו של משה רבנו, שיבוא אף הוא עמהם

 

- See more at: http://www.chabad.org.il/Magazines/Article.asp?ArticleID=12167&CategoryID=2037#sthash.ytLlPxhg

שלום.
אשמח לדתי האם מותר ללכת עם שיער פזור? (גם שהשיער עובר את הכתפים)

ואם לא, האם עם קליפס שתופס חלק מהשיער והשאר פזור מותר?
תודה רבה!!!

כתובת האתר:
https://sites.google.com/site/dvarmb/
בניגוד לאתר הרגיל שיש שם קובץ PDF המיועד בעיקר להדפסה, ולא נוח ממחשב או סמרטפון,

באתר הזה הוסיפו לחוברות תוכן עניינים ממוחשב, שאם לוחצים על זה ממוקמים בחוברת בעמוד המבוקש.

בנוסף לזה כל חוברת יש לה מספר סידורי ושם הפרשה, בכדי שיסתדר באפן מסודר במחשב לפי פרשות השבוע.

אחד הזמנים הרגישים והשבריריים בחיים זהו פרק הזמן שבין אמירת ה'כן' להצעת הנישואין, עד לנישואין.
יש כבר התחלה של קשר, אבל אין לו עדיין אופי של קבע.

תארו לעצמכם מקרה בו הקשר עולה על שרטון דווקא בתקופה הזו. החתן קורע את ההזמנה מול עיניה הנדהמות של הכלה אך למרבה הפלא הוא לא מבטל את האירוע. "הנישואין יתקיימו בכל מקרה", הוא מבטיח, ובכך ממחיש שהקשר עמוק מכדי שסכסוך כזה או אחר יוכל לבטל אותו.

נשמע מוכר? כן, מפרשת השבוע.

לאחר שמערכת היחסים בין החתן והכלה – ה' ובני ישראל – הגיעה לשלב האירוסין בעת מתן תורה, פרשתנו מתקדמת לשלב הבא, לנישואין. ה' מצווה את משה לבנות בית מיוחד בו תשרה שכינתו בדרך קבע בין בני ישראל: "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם".

 באמצע, בין ההוראה לבין יישומה, התרחש הפיצוץ הגדול – חטא העגל. משה רבינו שובר את הלוחות ובכך למעשה קורע את הכתובה אבל הוא לא מבטל את האירוע.

יש לכך משמעות מרחיקת לכת. ניתן היה לחשוב כי הקשר עם האלוקים קיים רק במקרים בהם עם ישראל נוהג כשורה. אולם מסתבר, שהקשר הוא כה עמוק שאפילו חטא העגל לא מסוגל לבטל אותו.

רעיון זה בא לידי ביטוי גם בליל הסדר נותנים לרשע מקום בשולחן ה'סדר', וביום כיפור "אנו מתירים להתפלל עם העבריינים".

המסקנה ברורה כשמש. יש המנסים לקטלג יהודים לפי התנהגותם החיצונית בלבד ולהוציא מהמחנה מי שמוגדר כ'רשע'. אך התורה קובעת: "ישראל – אף על פי שחטא – ישראל הוא!"

הניצוץ נמצא בפנים, הוא רק מחכה שידליקו אותו.

שנזכה לגאולה שלימה בהתגלות הרבי מליובאוויטש מלך המשיח תיכף ומייד. 

רבינו הגדול - הזקן - סידר לפני אנ"ש העבודה במוח ולחפש את האמת, לבקר כל תנועה, שתהיה רק כפי האמת ובאה ע"י עבודה.

ועבודה זו אינה כמו שטועים בזה טעות גמור לחשוב שצריך לפרק הרים ולשבר סלעים, להפוך את העולם. האמת הגמור הוא: אשר כל עבודה ופועל, איזה שיהיו, בכוונה אמיתית, די ומספיק: ברכה בכוונה; ביאורי המילים שבתפלה כדבעי בהכנת הלב ובידיעה לפני מי אתה עומד; פסוק חומש בידיעה שהוא דבר ה'; פסוק תהלים' ומדה טובה לקרב לבו של חברו באהבה וחיבה.

אמת הדבר, אשר בכדי להגיע לזה צריכים יגיעה רבה ועצומה, פשוט ללמוד הרבה ולהבין - כל אחד לפי ערכו - ואז ה' בעזרו שיהיה כפי האמת.

 

 

---------

 

היום יום פשוט יפה

 

אז שיתפתי

הרבי הזכיר פעמים רבות - ובעיקר הדגיש זאת בשנת תשנ"ב -  עובדת ומעלת  חודש אדר בשנה "שנה מעוברת", הרבי הסביר שדווקא על ידי שני חודשי אדר (שהמאפיין של חודש אדר הוא השמחה), על ידי 60 יום של שמחה, הנה ממילא התבטלו כל המניעות והעיכובים לבא הגאולה, וזאת על פי הגדר ההלכתי של "ביטול ב- 60", דבריו אלו של הרבי בשעתו היו קצת שמימים, אמנם מאוחר יותר חסידים קישרו את דבריו של הרבי למה שהתרחש בכ"ז אדר תשנ"ב(התאריך בו הרבי עבר אירוע מוחי).

 

ובלשון הרב:
 

א.  פותחין בברכה[1]. ובפרט בעמדנו בתחילת ובהכניסה לחודש אדר, כשישנו הציווי והדין[2] ש"משנכנס אדר מרבין בשמחה", ובחודש זה "בריא מזלי'"[3] דישראל. במילא מובן שבנ"י מתברכים אז במיוחד בברכות.

 

יתירה מזו: איתא בגמרא[4] "כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה", "הלכך בר ישראל דאית לי' דינא בהדי נכרי לישתמיט מיני' באב דריע מזלי' ולימצי נפשי' באדר דבריא מזלי'". ולכאורה: מהו תוכן ההשוואה בגמרא "כשם שמשנכנס אב ממעטין כו' כך משנכנס אדר מרבין כו'", לכאורה ה"ז ממעיט את גודל השמחה בחודש אדר!

 

ויש לומר, דאדרבה: לשון חז"ל "כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה" בא ללמד, שמיעוט השמחה בחודש אב נכנס באותו תוכן של ריבוי השמחה בחודש אדר ("כשם . . כך"). שכן כוונת ותכלית מיעוט השמחה בחודש אב היא רק בכדי להפכו מחשוכא לנהורא וממרירו למיתקו[5].

 

וזה נפעל ע"י ה"מרבין בשמחה" וה"בריא מזלי'" בחודש אדר, שמהפך גם את ה"ממעטין בשמחה" ו"ריע מזלי'" בחודש אב. ולכן מובן, שעי"ז מתוספת עוד יותר שמחה באדר - נוסף להשמחה מצ"ע בטוב הנראה והנגלה, גם השמחה מזה שמהפכים אז את הענינים הבלתי רצויים (שגורמים ל"ממעטין בשמחה"), באופן שנעשה "ועשה לי מטעמים"[6] לשון רבים[7], הן "ממאכלים ערבים ומתוקים" (מרבין בשמחה באדר מצ"ע) והן "מדברים חריפים או חמוצים רק שהם מתובלים ומתוקנים היטב עד שנעשו מעדנים להשיב הנפש"7(האתהפכא דעניני אב לנהורא ולמיתקו).

 

[ועפ"ז יומתק זה שהציווי להרבות בשמחה מובא דוקא במס' תענית, בסוגיא המדברת אודות הירידה דחודש אב, כולל מיעוט השמחה שבו].

 

ועי"ז מתוסף עוד יותר בהפתיחה בברכה - ברכה בכל הענינים, גם בהפיכת כל הענינים של היפך לברכה ושמחה.

 

עד לברכה הכי עיקרית - בענין שהזמן גרמא - ברכת הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, כשתהי' שלימות השמחה - "אז ימלא שחוק פינו"[8], ושלימות ד"בריא מזלי'" דבנ"י, ושלימות דאתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקו.

לא חבדניקית קלאסית,

אבל רוצה שהבית שלה יהיה של הרבי.

עדיף מבית לא חרדי.

אינטליגנציה רגשית גבוהה.

בפרטי.

למה בחבד כל כך מדגישים להתקשר לרבי ולרבי ולהתמסר ולהתבטל, ועל התמסרות והתחברות לקדוש ברוך הוא לא מדברים...?! נכון שיש את הקטע של ממוצע המחבר (והרבי שלנו אין עליו עד כמה הוא גדול וקדוש) אבל עדיין. .. זה נראה מאוד כפרני כביכול למגזרים אחרים...

אני בהלם!

יצאתי עם בחור והוא אמר לי שמאז שהוא לא בישיבה (שנה וקצת) לא יצא לו ללמוד תורה... בסדר, לא התאים לי, וזה כנראה בעיה שלו אני לא רוצה לעשות הכללות, פשוט אמרתי שלא מתאים וזהו.

 

ואז... השדכנית אומרת לי שברור, למה ציפיתי, אני רוצה מישהו שעובד ובחורים שהם סטודנטים ככה זה!!!!

 

והשאלה שלי היא... באמת????

 

(זה לא שאני רוצה איזה למדן גדול או משהו... אבל נראה לי נוזר באמת.)

אני לא חדשה כאן בפורום, רק הניק חדש.

 

יש לי 3 שאלות אליכם.

שתי השאלות הראשונות, מיועדות עבור אלה שבקיאים בדברי הרבי, בשיחות ובאגרות וכו'

השאלה השלישית מיועדת לאנשי שטח, אלה שמכירים היטב את הנוער של חב"ד, הנוער של שאר העולם החרדי, והנוער של הציבור הדתי לאומי.

 

1. אהבת ישראל - לשם מה?

ידוע שחב"ד, מתייחסים לאהבת ישראל, כמצווה בסיסית ויסודית.

האם החשיבות הגדולה הזו, היא התייחסות לאהבת ישראל כמצווה בפני עצמה, או שהחשיבות של מצווה זו, היא הבסיס להפצת המעיינות?

האם בשיחותיו של הרבי, הרבי הדגיש הלוך ושוב את ענין החסד והנתינה ליהודי, פשוט כדי לשמח את היהודי, או שהעניין העיקרי הוא הפצת המעיינות?

האם באגרות קודש, ניתן למצוא הרבה הוראות של הרבי בעניין של עזרה לחלשים ולנזקקים? או שברוב האגרות הרבי נותן הוראות להפיץ את תורת החסידות?

 

2. חסד - חשוב?

האם הרבי היה פעיל בהקמת ארגוני חסד של נתינה גשמית לנזקקים. כדוגמת: יד שרה, עזר מציון, רפואה וישועה, הצלה?

 

3. את מי צריך לאהוב?

שאלה למי שמכיר את השטח!!!

אני רוצה לחנך את ילדיי לחסד.

אני רוצה שילדיי ייהנו מחסד לשם חסד.

נתינה לחולים, ולאנשים מוגבלים. נתינה לאותם אנשים שבקושי (או בכלל לא) מתקשרים עם העולם. כאלה שאינם חייבים בקיום המצוות.

אני רוצה שילדי לא יגעלו להאכיל, להשקות, להלביש, לרחוץ, ולהחליף טיטולים לאלה שזקוקים לכך.

לאיזה מוסדות לימוד, כדאי לי לשלוח את ילדי?