פורום צעירים מעל עשרים (עמוד 117)

מעורר מחשבה,

הסוף התלוי קצת פתוח מדי לדעתי ולא ברור בכלל לאן הדברים הולכים.

מזכיר קצת את סגנון הסיפורים של 'עומק הקשר'
אבל מגובה ואיכות הכתיבה שלך

ממ. הבנתי כמה דברים
אבל העיקר, שהוא מצייר לעצמו איך תראה הגאולה הפרטית שלו
עם ראש שכבול לתפיסה גלותית מצומצמת
ולכן במקום להסכים להיגאל
הוא נצמד בכל פעם חזרה אחורה לאותם ימים
שבהם היה "טוב", במצרים.
"קשה להוציא ממנו את הגלות
הרבה יותר מאשר להוציא אותנו ממנה"


וסחטן על החסימה
הפורום שאתה מנהל
מרגיש את חסרונך

שמחת אותי מאוד עם הניתוח.

ולכן הוא לא ירצה להכעיס אותנו

אני מנסה לסלוח לכמה אנשים... באמת רוצה. אבל קשה לי. אני מנסה לשכנע את עצמי שלא ייגרם לי שום נזק מלסלוח להם...

הסברתי מה הנפש מרוויחה מהתכונות האלה. אלה תכונות הגנתיות, ובמקרים קיצוניים צריך להפעיל אותן

ולכן אם את יודעת שזה לא יגרום להם לפגוע בך שוב, ואם את יודעת שהמחילה "בחינם" לא גורמת לך לזלזל בעצמך ובחוויה שלך, אז במת לא תרוויחי כלום מלכעוס. זה סתם הרגל.

פחיתות החומר. העובדה שאנחנו לא מחוברים לאמת הפנימית שלנו והבטחון העצמי שלנו בנוי ממה שהחברה אומרת עלינו, ולא חיים לפי האמת. אמנם, הקשר והיחס לאחרים הוא טוב, כדי שנזכור שאנחנו לא לעצמינו ולהזכיר לנו שאנחנו לא א-לוקים, ולהחדיר בנו את מידת הצניעות, אך זה לא טוב שזה מתבטא בכעס, חכמים אומרים שכעס זה דבר שהוא שלילי לגמרי. (כעס זה פשוט מטען שלילי שמצטבר בנפש, ומי שכועס רק מעניש את עצמו על דבר רע שהאחר עשה....האדם בכעס מאבד את עצמו, "כל הכועס כאילו עובד ע"ז", האדם מגיע למצב שהוא מתנכר לזהותו האמיתית, כמו בע"ז, שהאדם עובד לאלהים אחרים שהם שקר ולא באמת נותנים את המענה האמיתי לנשמה שלו, זה תחליף שקרי ומעוות).

היחס לאחר שמתנהג לא כמו שצריך צריך להיות רחמים, לרחם על אותו מסכן שנמצא במצב כזה. הדבר שהוא כן לגיטימי כיוון שתיאורטית יש לו מקום הוא שנאה, והוא כדי שלא נאבד את המיוחדות שלנו ואת הדרך המיוחדת שלנו, ולכן יש לנו התנגדות לדרך אחרת שנראית לנו שהיא סותרת את הדרך שלנו. ובאמת בהבנה העמוקה הכל משלים ומביא למטרה אחת, הופעת שם ה' בעולם, רק צריך לכוון את הדרך ולהוציא ממנה את הפסולת ואת נקודות השקר שדבקו בה. אך ההבנה העמוקה הזאת עלולה לפגוע בנו, כי אם איננו מסוגלים להכיל את ההבנה הזאת ובו זמנית גם לקדם ולטפח את הדבר המיוחד לנו שעליו הופקדנו, זה עלול לפגוע, ולגרום לנו לבלבול ולפיזור הכוחות שלנו וחוסר התמקדות במה שהתפקיד שלנו ובמה שאנחנו צריכים לעשות. לכן, ה' מסתיר מאיתנו בשלב ההתחלה את ההבנה העמוקה הזאת, ורק אם האדם מוכשר ויכול להכיל את זה, לאט לאט הוא מבין ומפנים את אותה הבנה.

אבל, גם שנאה, כמו שאמרתי, איננה דבר טוב, אם היא מגיעה לאופן אישי, אך אם זה מופיע בלימוד וב"ריתחא דאורייתא", שהאדם חולק בעבודת ה' ובלימוד על חבירו לשם שמים, ומקיים את האמרה: "את והב בסופה", בהתחלה כאויבים ובסוף נעשים כאוהבים, זה דבר כשר אם הוא מופיע בצורה נכונה.

 

מה שכן יכול להיות כשר שהוא דומה לכעס זה לא כעס, שהאדם עצמו מאבד עשתונות, אלא ביקורת. ביקורת על התנהגות האדם זה דבר טוב, שהאדם לא משלים ומקבל את הרע, ובצורה הלא טובה זה מגיע לידי כעס. כשהאדם לא מוחל לאחר זה כי הוא לא יכול להשלים את מעשיו, הוא לא מסוגל לעכל את הסיטואציה שקרתה לו. זה קורה בגלל חוסר אמונה והבנה שהאדם לא מושלם, ושישנם דברים שמגיעים לו. רבי נחמן כותב שהבעל תשובה חלק מהתהליך שהוא אמור לעבור זה לסבול עלבונות ולשתוק, וכמו שמופיע במפורש לגבי דוד שסבל את מה שעשה שמעי בן גרא. (וזה לא סותר שמבחינה מציאותית היה צריך להינקם בו כי הוא מורד במלכות והיה יכול להביא דברים אחרים לא טובים....). אם האדם מצליח להבין שיש דברים שמגולגלים בידי ה', ואפילו דברים רעים הם בסופו של דבר חלק מתהליך שמטרתו לקדם את האדם ולזכך אותו ולהוביל אותו למדרגה חדשה בעבודת ה', כך הוא יוכל להבין שיש מישהו שפוגע בו. כשהאדם מרחם על אותו אדם, ומצטער בצערו, ומבקר אותו אם יש אפשרות, בכך הוא מביא שלא ישלים עם הרע שהיה פה, ומצד שני, על האדם להבין שגם הרע והדברים הלא טובים במציאות, הכל בשביל לגלגל טוב, ולבטוח בה' ולא להיות תלוי באחרים.

 

מקווה שעזרתי, מחילה אם היה קצת מבולגן...

הכל מגיע משורש הגאווה וחוסר האמונה,
כשמישהו עושה לנו משהו אנו נוטים לכעוס עליו מכיוון שבמעשה שהוא עשה הוא פגע בגאוותנו, "איך הוא העז לעשות "לי" דבר כזה"?

והדבר שעליו מושתת הכל זאת האמונה,
נניח שאדם עשה לנו משהו או שקרה משהו שלא בשליטת אדם אנו נוטים לכעוס על האדם או על הסיבה שנראית לנו מכייוון שאנחנו עדיין לא במקום שלם באמונה שלנו. שכל מה שקורה הכל בידו של בורא עולם, כשנאמין באמונה שלמה שאין שום בריה !בעולם! שיכולה להיטיב לנו או להרע לנו, והכל זה רק בורא עולם בכבודו ובעצמו מדבר איתנו מתוך ההסתר החיים שלנו יהיו הרבה יותר קלים ויפים,
עכשיו איך מגיעים לשם? זה הרבה אימונים באמונה, לדבר עם השם להכניס אותו לפרטים הקטנים שבחיים, לדבר איתו, להעשיר את הידע בנוגע לאמונה

דחיה

עלבון

זלזול

 

צריך ללכת קומה מתחת להבין על מה בנוי הכעס. אחרי שמבינים את זה, אפשר להתקדם הלאה ולהבין מה אצלנו בנפש צריך שינוי.

לשחרר את הכעס למען עצמך.

A home page section

לא יודעת מה מידת הסגירות אבל יש עזרת נשים

יש שם עזרת נשים ויש נשים חמודות שאפשר לדבר איתן ולשמוע קצת על החסידות
(לא יודעת עד כמה נחשבת חסידות סגורה)

לא להדחיק
אלא להבין שזה מה שיש
ואז יש כמה דרכים להתמודד תלוי סיטואציה
יש דברים שהמחשבה תהיה רק איך אני לא נותן לזה להפריע לי להתקדם
יש דברים שאני יכול לראות איך דווקא הם מצמיחים לי כוחות חדשים והתקדמות
ויש מקרים שפשוט צריך לשנות את הגישה שלי אליהם להבין שמה שנראה לי כלכך קשה ורע הוא בעצם לא כזה ואולי אפילו להפך הוא בעצם טוב

ואם לרגע זה לא מצליח - לכאוב ולבכות כאילו אין מחר. לרצות למות. ללכת לישון ולקוות שבבוקר יהיה טוב יותר. עד הפעם הבאה.

משתדלים לא לחשוב עליו. וכשהוא צף בכל זאת דוחפים אותו פנימה חזרה..

הוא רק תסמין של משהו שעומד מאחורה.

כמו כאב פיזי, לפעמים זה בעיה טכנית
לפעמים פלסטר עוזר, לפעמים זמן שיגדל עור חדש או שהסריטה תעלם
ולפעמים זה משהו יותר עמוק שמצריך טיפול רפואי
צילום/ לעיתים ניתוח ועוד ועוד.
לפעמים בשביל לטפל צריך לקחת משכי כאבים זמניים.


כך גם בנפש, מנסה להבין מה שורש הכאב
לפעמים הטיפול בשורש מצריך עזרה חיצונית, של אנשים שקרובים אלי
לפעמים עזרה מקצועית
ולפעמים מסיחה את הדעת כדי להשכיח את הכאב זמנית
בשביל לישב את הדעת ולהבין את השורש...
(בדברים חיצוניים כמו שוקולד/טבע/הליכה/מוזיקה/קניות)
ולפעמים גם וגם וגם(:

יש כאב שבגדר נורמלי, אין איך לברוח ממנו והוא בא בגלים ולא אמור להיות יומיומי.
אז מנסה לא להדחיק ולהכיל אותו ולתת לעצמי לכאוב.


כאבים גדולים יותר - מטפלים, טיפול שורש, זה כואב אבל מניסיוני ראיתי שאין דרך אחרת.

לחוות את הכאב, לא להדחיק, לתת לו מקום וזמן.

לעשות דברים שמנקזים את הכאב (מוזיקה, אומנות, לאסוף מידע על הכאב הזה)

לעשות דברים שמשכיחים את הכאב (בילויים, חופשות, להשקיע בעבודה)

לתרגל את הנפש להמשיך בשגרה מינימלית גם כשכואב. לא לתת לכאב לנהל את החיים, שהחיים תמיד ימשיכו גם לצידו.

כאב יומיומי זה לא משהו שמתעלמים ממנו.
ההכרה בכאב זה צעד ראשון וחשוב
ההבנה שהכאב משבש לך את החיים
אז קודם לתת לכאב את המקום שלו ולבכות אותו.
כשלא עושים את זה הכאב גדל ומגיע למימדים הרסניים.
ואז לא לשמור את זה לעצמך
למצוא אדם נכון לדבר איתו, לספר לו,
רק לספר זה הצלת נפשות ממש.
זה צריך להיות אדם חכם עם לב מאוד טוב, מישהו שאתה יכול לבטוח בו לגמרי שיהיה שם בשבילך שיהיה נאמן לך וישמור עליך.
חבר או מטפל או חבר שהוא מטפל או מטפל שהוא חבר...

ולהתפלל לה' על ניקוי הלב והבראתו.

הלוואי שנזכה

ואם זה נהיה בלתי־נסבל אז תרופות ולקוות שזה לא ייהפך לכאב אובדני

שיש מישהו שאוהב ושומר עליך במהלך הזה

אבל הוא התחושה כשהכל נגמר
אבל הוא תחושה שכלום לא נשאר
אבל הוא געגוע בלתי פוסק
שמגיע כאשר החלום מתרסק

אבל מקרין לכל הסביבה
אך היא מתעלמת ולא מגיבה
אנשים נופלים באמצע הדרך
זועקים לעזרה בכריעת ברך

אבל הוא הרצון בגוף לפגוע
ובעזרת סכין את העור לקרוע
להמחיש את הכאב בדם ודמעות
למשש את החבורה ובשקט לבכות


אבל הוא הרצון לשמור בפנים
אבל הוא הרצון לסיים החיים
אבל הוא רצון מהעולם להתפרק
שמגיע כאשר המוות נושק

באבל הלב מתקשה לפעום
הריאות כמעט ומסרבות לנשום
הגוף כולו נעצר בדממה
רוצה להיקבר עמוק באדמה

שנתבשר כולנו בשורות טובות

קרו לי גם מקרים דומים...
היו פעמים שניסיתי להתחמק...
תכלס ראיתי שכשאני נותנת לאחר אני לא מפסידה. אבל זה עדיין קשה ממש לתת...
תבחרי מה שהלב שלך אומר לך.
מקווה שלא תתחרטי על מה שאת עושה...
אבל מה שאת בוחרת- תהיי שלמה עם ההחלטה שלך.

אבל עובדים על זה🙆‍♀️.
יאללה לחצתי enter
לא לפני שציינתי זכויות יוצרים, כמובן.
תודה🤗


 

זכויות יוצרים בכל עמוד
סמל של copyrights כזה והשם שלך.

מפרסום עצמי

תודה

 

עלי והצליחי בעזרת כשרונותייך!

אמן בעזרת השם.

"אבל בפנים משהו מדגדג כי זאת חתיכת עבודה שישבתי עליה... או לשמור ולהנות מזה בעצמי.?"

מה זה אומר שישבת עליה הרבה זמן? ממה תהני אם המצגת תהיה רק לרשותך?

והאחר מקבל בקלות, זה קשה. כמו מבחן שאתה משקיע ומקבל 100 מול מישהו גאון שמקבל 100 בלי בעיות.
וכשהוא כמצליח בזכותך, זה צובט קצת בלב...

מה שתחליטי מובן.

אישית הייתי נותן ומשאיר שם משהו שנותן לי קרדיט ומתנה את הנתינה במתן קרדיט, מי יודע, אולי הקרדיט יעזור לך.

בסוף הסתדרתי
וכמעט לא הייתי צריכה מילים חדשות נוספות.

51 תזמונים

34 טו גו

 

|מת|

 

דווקא הכל חיי בעיניי

ואולי כי לאנשים יש עוד חיים

יש לי אהבת שמיים

למה חס ושלום?
אם על אברהם אבינו התורה כותבת שהוא היה ירא אלוקים, גם אני רוצה להיות עם יראה כלפי ה'.

אני חושבת שכשאדם הוא ירא, הסיכוי שלא לחטוא הוא נמוך יותר מאדם אוהב. הוא מבין שיש מישהו מעליו, וזה מרתיע אותו מהחטא (ברור שהכי טוב זה שילוב ביניהם).

יש בדור שלנו (והרבה בציבור הדת''ל, לפחות לפי מה שאני רואה) משהו שסולד ניראה, כאילו יראה זה פסול. אנשים בוחרים אילו מצוות מתאים להם לקיים ואילו לא, הרי הם אוהבים את ה', וה' אוהב אותם אז זה בסדר אם הם עדיין לא ''בשלים'' לקיים מצוות כלשהן.
בעיני זה מה שמדרדר אותנו. אין בעיה בריבוי אהבה כלפי ה', יש בעיה בפחיתות היראה.

ומחילה שלא עניתי לפותחת, לא הצלחתי להבין עד הסוף את השאלה, אבל התגובה הזו ממש צרמה לי.

כ״ד

ד׳) יראת העונש, כפשוטה שאדם ירא מעבור את פי ה' אלהיו מפני העונשים אשר לעבירות, אם לגוף, ואם לנפש. והנה זאת קלה ודאי כי כל אדם אוהב את עצמו, ויירא לנפשו, ואין דבר שירחיק אותו מעשות דבר אחד יותר מן היראה שלא תבואהו בו איזה רעה.

ה׳) ואין יראה זו ראויה אלא לעמי הארץ, ולנשים אשר דעתן קלה, אך אינה יראת החכמים ואנשי הדעת.



אלא אם כן התכוונת ליראת הרוממות, שזה לא באמת יראה. זה משהו אחר לגמרי. זה לא פחד זה הערכה

אתה רואה שהוא לא אומר עליה "חס ושלום" אלא שהיא ראויה לדרגה מסויימת

 

וכן הוא כותב בפרק קניית הזהירות

שיש התבוננות לשלמי הדעת, לפחותים מהם, ולהמון העם

 

וכך הוא אומר שם בקיצור

יש אדם בדרגה שהוא בורח מעבירות בגלל יראת הרוממות - זה אדם שלם בדעתו.

מי שלא אוחז שם, אולי המחשבה שהוא יהיה פחות בעולם הבא תועיל לו..

אבל אם אדם רואה בעצמו שהוא לא מספיק חושש מעבירות כנראה שהוא עדיין המון העם וישתמש ביראת העונש

 

הוא רק אומר שראוי שתהיה יראה מעולה יותר

אבל זה ממש לא שולל את יראת העונש, וידוע על רבנים גדולים שדיברו על יראת העונש ואימת הדין, וקשה לי להאמין שמסתובב כאן בפורום צדיק נסתר שגדול מכל יראי החטא שבכל הדורות.

כל ה״עונשים״ זה תיקונים, לא עונשים

אין יראת העונש, אין יראה, אין עונש, אין מצוות, אין תורה

 

אם אנחנו לא יכולים להשתמש בשפה שבה השתמשו חז"ל וכל רבותינו במשך כל הדורות, אין שום משמעות ללימוד תורה. פשוט "יש אמת והיא נכונה" וזהו

עונש הוא מענה לא־נעים לבחירה גרועה, נכון שיש כל־מיני סוגים כמו עונש לשם עונש או עטנש שיקומי אבל הרעיון הוא אותו רעיון, שמוסר הוא לא רק בחירה טובה ומשובחת אלא כורח ממש, יש חובה מוחלטת להיות מוסרי, כמו שלא ניתן להיות גנב ורוצח כך לא ניתן לא לקיים מצוות, "כי אז יעשן אף ה' באיש ההוא ורבצה בו האלה הכתובה בספר הזה",

ובכל־מקרה גם אם נכנסים לעומק הדברים אין צורך לצאת מפשט התורה והנביאים

כמו שמובא בר' עובדיה מברטנורא על המשנה באבות

 

ויהי מורא שמים עליכם - אע"פ שאתה עובד מאהבה עבוד ג"כ מיראה. שהעובד מאהבה זריז במצות עשה, והעובד מיראה נזהר ממצות לא תעשה, ונמצאת דעבודתו שלימה.

וכן אמרו חז"ל, עבוד מאהבה עבוד מיראה. עבוד מאהבה, שאם באת לשנוא דע שאתה אוהב ואין אוהב שונא. עבוד מיראה, שאם באת לבעוט דע שאתה ירא ואין ירא בועט:

צריך לאהוב את ה'. חז"ל בשום מקום לא דיברו על אהבת שמים.

למה יראת שמיים כן - שאלה טובה

(אגב יש מי שמעיר גם על "בסייעתא דשמיא" שזה לא בסדר, כי זה "סייעתא מן שמיא" - עזרה מהשמיים אבל לא עזרת השמיים) 

""כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו, אין חכמתו מתקיימת".

המהר"ל מפראג בספרו "נתיב התורה" נותן תשובה לשאלה מדוע יש צורך בהקדמת היראה לחוכמה.

נתאר לעצמנו אדם שלא למד, מחוסר כל חוכמה. הוא נראה כמו נקודה. ככל שהוא מוסיף יותר חוכמה, הוא מתרחב ונראה יותר כמו מעגל - קודם הוא היה קטן ועכשיו הוא גדול. אם הוא ילמד עוד הרבה יותר חוכמה הוא יהיה ממש גדול. ואם ילמד הרבה מאוד חוכמה, הוא יהיה ענק, כמו מערכת השמש אלא שמול האינסוף זה שום דבר. יותר מזה, הגודל שלו מהווה כמין מגן שמונע משפע האינסוף לבוא עליו. כל זמן שהאדם הוא נקודה, הוא לא מפריע לשום זרם לעבור - אבל הוא קטן. ברגע שאדם גדל, הוא מפתח איזו מין בועה קיומית מסביב לעצמו שמונעת ממנו להיפגש עם מה שמחוץ לו.

שאלה: זה לא גאווה?

תשובה: החוכמה היא גאווה במהותה. לכן רבי יהודה הלוי אמר: "והעולם אשר נתן בלבי, מנעני לבקש אחריתי", או במילים אחרות: "בלב שלי יש עולם, והעולם הזה מסתיר ממני את העולם, את הנצח"...
המהר"ל מפראג אומר שהתשובה נמצאת בדיוק בהקדמת יראת שמיים לחוכמה. יראה זה סוג של ענווה, זה לא פחד. המשמעות של יראה היא פתיחות - הפתיחות לאינסוף.

צריך להבחין בין יראת חטא ליראת העונש. יראת חטא היא הצד העליון של יראת הרוממות, דהיינו, של האהבה. הרמח"ל מבאר בספר מסילת ישרים שיראת חטא היא היראה של האוהב שמא יצער את אהובו ע"י חטאו נגדו. לכן מדובר במדרגה גבוהה מאד, מדרגתו של רבי חנינא בן דוסא.

יראת חטא זה היחס שלי לאינסוף, השייכות...
שאלה: איך אפשר להיות ירא חטא בלי להקדים איזושהי חוכמה?

תשובה: יש משנה בהמשך: "אם אין חוכמה אין יראה. אם אין יראה אין חוכמה". צריך קצת חוכמה בשביל קצת יראה, כדי שתהיה קצת יותר חוכמה וקצת יותר יראה וכו'. אבל ההתחלה היא "אתה חונן לאדם דעת". "חונן" מלשון "חנינה", זה בערך "חינם". קיבלת מענק בסיסי. נתנו לך בהתחלה קצת דעת. אחר כך אתה מוסיף דעת.

שאלה: אם אין לאדם חוכמה איך הוא מתגבר על מידותיו הרעות?

תשובה: הוא צריך ללמוד אצל מי שיש לו חוכמה. כמו שאומר הרמב"ם ב"שמונה פרקים", מי שיש לו מידות רעות ילך אצל החכמים שהם רופאי הנפשות וידריכו אותו (בפרק הרביעי ב"שמונה פרקים רמב"ם מסביר איך). בשביל זה צריך ללמוד – כמו נאמר במסכת אבות, "אין בור ירא חטא, ולא עם הארץ חסיד". אדם צריך לעסוק בתיקון המוסרי שלו עד ליום האחרון של חייו.

שאלה: יש אנשים חכמים שאינם לגמרי מוסריים – מה אתם?

תשובה: היהדות אומרת שכל האנשים שיש להם קצת שחיתות ואף על פי כן הם חכמים גדולים, אינם משיגי האמת באמת, אלא משיגים מימד מסוים."

ציטטתי חלקים משם, את יכול לראות את המאמר המלא -
פרקי אבות (ג'-י"א) - "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו..."

ש"חכמתו מתקיימת" הכוונה שכשאדם ניגש ללמוד מתוך רצון להגיע ליראת שמים

החכמה שהוא לומד תביא אותו לשם.  וזה כנראה גם עונה על השאלה שלך

 

יש עוד דבר שזכור לי שכותב ר' נחמן מברסלב על "חכמתו מתקיימת"

שאם מחזקים אדם אחר ואין יראת שמים אז הוא ישכח מהר את הדברים

לעומת זאת אם המוכיח אמר את הדברים מתוך יראת שמים אז חכמתו מתקיימת אצל השני

יראה מהתבוננות על פלאי העולם (רמב"ם יסודי התורה), ותיקון המידות הראשוני שזה נובע ממוסר טבעי (רלב"ג משלי). רק אז תלמד את החכמה לשם שמים ולא תעוות את התורה מכח המידות הרעות (רמב"ם מורה נבוכים).
אז מתוך הלימוד מגיעים למדרגות יותר עליונות של יראת ה', כמו שמובא בזוהר וארא ועוד מקומות.

לגבי השאלה השנייה, אז יש את פירוש הברטנורא על המשנה:
"אני שמעתי, שמקדים במחשבתו יראת חטאו לחכמתו, שהוא חושב בלבו אלמוד בשביל שאהיה ירא חטא", אז כנראה שזה בסדר לעשות זאת.

זה יכול להיות סדר עדיפות, כמו "עשה קודם את לא תעשה" בירושלמי, שמקביל ל"עשה דוחה את לא תעשה" בבבלי

 

ולעצם השאלה - יראת חטא או יראת שמיים היא שינוי פנימי בנפש ובמגמות.

חכמה היא הידע וההבנה שיכולים להיות עצמאיים (כמו "חכם להרע") או מתלווים לתוכן פנימי (כל ה"חכמים" שבספר משלי. אם אינני טועה מלבי"ם מסביר את זה).

המשנה בעצם אומרת שהתוכן הפנימי והיראת חטא שמלווים את התוכן הכמותי חייבים להיות בעלי משמעות ("קודמים") יותר מאשר הידע עצמו

ומוסיף לפי הבנתי במהר"ל בתפארת ישראל פרק י'
שללא יראת חטא החוכמה לא מתקיימת
כי המטרה היא להגיע לדבקות בקב"ה
החכמה בפני עצמה לא מביאה לדבקות בקב"ה
אלא יראת שמיים
החכמה רק משמשת להגיע למדרגה עוד יותר גדולה
ומי שיש לו רק חכמה ואין לו יראה יותר גרוע ממי שיש לו יראה ואין לו חכמה
כי מי שיש לו חכמה מראה שיש לו יכולת להגיע ליראה והוא בוחר שלא להגיע לזאת

לפי זה נסביר שהכוונה ב"קודמת" זה להבין שהיראה היא העיקר
והכוונה ב"מתקיימת"- שאז החכמה משמשת למטרה האמיתית שלה ולא נלמדת סתם אלא מחזקת את הדבקות בקב"ה. אפשר גם להסביר שככה היא מתקיימת לעד כי היא נקשרת בנצח

ר' אברהם מסלאנים ביסוד העבודה מגיע למסקנה שהכוונה היא לכל הפחות יראת ה' פחותה כמו יראת העונש, כלומר שלימוד התורה צריך לבוא מתוך רצון לשמור מצוות ולא לעבור על דברי התורה ובלי זה נעשית לו סם המוות.

היראה הגבוהה כלומר הכרת מציאות ה' כו' היא כבר באה על־ידי לימוד התורה והתבוננות, כלומר יראת העונש היא המפתח החיצוני, התורה היא המפתח הפנימי, והכרת מציאות ה' וחובת האדם היא מה שנמצא בפנים,

מבחינת השגת אותה יראה גבוהה זה נראה לי כולם שואלים את עצמם, נפש החיים אומר שלא צריך לשים דגש על ניסיונות להשגת יראה מלבד תלמוד תורה שהמאור שבה מחזירו למוטב, אבל עינינו הרואות שאין ביטוח לכלום ושוב דבר בנושא הזה, במיוחד לא בדורנו,

לכן בהחלט צריך ללמוד ספרים שמעוררים את האדם לתשובה ולמעשים טובים כל אחד לפי תכונת נפשו,

בגדול יראת שמיים זה לחיות בפועל ממש ובכל רגע את השאלות מי אני, מה המשמעות של המעשים שלי, איפה אני ביחס לרצון ה' ולעולם שברא

לעניין הבפועל, התקדמות האדם היא כמו במדרגות ספירלה.
בעבודה של החיים אנחנו כל הזמן מתקדמים למעלה,
אבל העבודה היא מעגלית - פעם מחזקים דבר אחד ואחר כך מחזקים דבר אחר, כך שכל קומה משפיעה על כלל המדרגה של האדם.
לדעתי זה לא כל כך משנה על מה לעבוד קודם, ובכלל נראה לי זה תלוי תקופה וכוחות של האדם באותו רגע. יש מצבים שנוח ויש קריאה פנימית לעבוד דווקא על החוכמה ויש תקופות דיותר מתחשק לעבוד על היראה - וזה טוב לתפוס את הרגע הזה ולעבוד לפיו.

מתלבטת כי יש בו אווירה שהוא כן קצת קשה עם עצמו, לא?

הוא לא אומר שהוא מושלם, אבל גם לא מוותר לעצמו וממשיך לנסות.

כי הוא כאילו נותן מקום לכאב, לא מסתיר אותו, ואז עוזר לקום ממנו.
לי אישית הוא עוזר. תמיד.
וגם יש בך הכל של עקיבא מעודד ומחזק ממש.
אמממ... מה עוד? אה, כמו שאת של עקיבא גם מעודד ממש.
אם אזכר בעוד שירים בנושא אכתוב
(אני כותבת הכל רק מניסיון...)

יש בך הכל

כמו שאת

השני לדעתי יכול להתאים.

עזרתם מאוד(:

ידעתי!!

מקווה שיעזור למה שרצית...

במה מדובר?

עשית אותנו סקרנים על הבוקר

אבל יש מצב גדול שאני טועה.

תתפללי שזה יגיע לזה

ומה קוצץ כנפיים בזה?

הנתינה מתקשרת אצלי להזנה, שמתבקשת כשמגדלים את הילד. לא לאדם בוגר

זה ממש לא קשור לצורך וזה בטח לא אומר שהאדם זקוק לזה.

מתנות, בתור מתנה, הם בכלל לא מהמקום הזה.
גם לילדים. מתנות הם לא דברים שהם זקוקים להם, אתה שהם רוצים אותם.

זו תפיסה לא טובה בעיני שיוצרת לך עוגמת נפש מיותרת.

אשמח שתכתוב, שאפנים.

אולי תנסי לפני שאת באה להתכונן לזה? להזכיר לעצמך שאת כבר לא ילדה, לא משנה מה הסביבה משדרת לך.

תנסי להבין (אולי בשיחה איתה, אבל גם סתם לחשוב עם עצמך), למה היא עושה את זה למרות שדיברתן וביקשת שלא והסברת לה שזה קשה לך? הרי היא אוהבת אותך ולא רוצה לעשות לך רע.. זה יכול לבוא ממקום שמחפש לתת ולאהוב, ואז כדאי פשוט להזכיר לעצמך שהיא לא רוצה להקטין אותך, אלא זו הדרך שלה לשדר שהיא אוהבת אותך. אולי זה יותר בשבילה, כדי להרגיש שהיא משמעותית לך, ואז אפשר לנסות למלא את הצורך הזה שלה בדרכים אחרות...

יכול להיות עוד המון דברים. רק את יכולה לדעת למה היא עושה את זה, ולפי זה לנסות לשנות גישה ביחס למתנות האלה.

העיקר שתזכרי שהיא באמת אוהבת אותך ולא רוצה לתסכל אותך.

מקווה שעזרתי❤️

כן היא אמרה לי שהיא שכחה כמה שזה מפריע לי והיא פשוט רצתה שארגיש אהובה בכל הדברים שקורים לי בחיים.. אני צריכה לשנות את המבט, למרות שזה נורא תופס אותי בזמן אמת להמון זמן. לא מתליחה לרומם את המבט ולראות את הדברים בפרופורציה. בכיתי היום המון שעות מתוך תסכול ולא הצלחתי לאזן את זה. פשוט מתיישב לי על הנקודה ולא מצליחה להרפות ולקחת ברוח טובה

המתנה בכלל לא נועדה למלא צורך (היא יכולה להיות פרקטית יותר אם כן, אבל זו לא המטרה)

אני אוהב לקבל את המתנה כי זה מראה לי את החיבור אל הנותן. וזה מה שחשוב. לפעמים אלה דברים שבכלל אין לי מה לעשות איתם. כיף לי שהוא חשב עליי ושהוא מעריך את הקשר בינינו. וזה הדדי.

אגב, את יכולה לתת מתנות גם לאמא שלך 🙂
סתם. בלי סיבה מיוחדת. כי את אוהבת אותה.
אולי זה גם יעזור לך להתעלות מעל התחושות האלה.

כשאני עובר בחנות ספרים ואני רואה איזה ספר שאני יודע שאמא שלי תאהב, אני קונה לה ונותן לה בלי הקשר מסויים. סתם כי היא אמא שלי ואני רוצה לשמח אותה.
"לאמא היקרה, באהבה!".
סתם ככה 🙂
לא חסר על מה 😁

אני לא חווה את המתנה כמשהו פרקטי שהיא קנתה לי, אני חווה את המשמעות שאני מרגישה מזה. אני מרגישה שהיא אומרת לי "את הילדה הקטנה שלי, לא משנה כל השנים שעברו אני עדיין יודעת בדיוק מה את צריכה ויותר מזה, ואני לא אתן לך להזיז אצבע, אני אעשה בשבילך הכל"
ואני מרגישה שהיא מנטרלת את היציאה שלי לעצמאות, לא משנה באיזו נקודת זמן אני עומדת.

אבל אז באמירה שלה כביכול את כותבת "אני עדיין יודעת בדיוק מה את צריכה ויותר מזה"

זה לא צורך


אגב, את באמת תמיד תהיי הילדה שלה 🙂
אבל זה ממש ממש לא אומר שאין לך עצמאות, שאין לך כנפיים, שהיא לא תשמח ותרצה לראות אותך פורחת ומאושרת. זה לא סותר.
תמיד יש את המקום החמים של אמא, ותמיד יש את המקום לצאת החוצה ולהתפתח.

לשכנע את עצמך שהיא פשוט מנסה לאהוב אותך וזו הדרך שלה.

ובמקביל לחזק את עצמך שאת כן גדולה ועצמאית. לשאול אותה מה היא חושבת על ההרגשה הזו שלך, שהיא לא נותנת לך את החופש. אני מניחה שהיא תגיד שמה פתאום, תנסי להאמין לה. גם אם את מרגישה אחרת. להאמין לה שהיא באמת רואה שגדלת ולא רוצה להפריע לך..

מכל אדם את מגיבה ככה?

כי לא מרגישה שהם מנסים להשתלט עלי דרך הנתינה

למה דווקא אצלה זה כן מרגיש משתלט?

שהיא תסמוך עליך תכבד יותר את ההחלטות שלך?אולי זה צורך שחסר לך איתה?

..

אגיד ישר ולעניין, הרבה פעמים במובן מסויים קל הרבה יותר להיות הנותן מאשר המקבל. האדם רוצה סיפוק בכך שהוא עושה את הדברים, הוא זה שמנהל, זה מה שהרבה יותר נותן אושר לאדם, שלא יהיה לו "נהמא דכיסופא". כי להיות אסיר תודה למישהו, זה כביכול תולה את האדם במשהו אחר, הוא חי מאחרים, חז"ל אמרו: "עני חשוב כמת", החיים שלו לא מעצמו, אלא מאחרים. ויש גם צד אחר לאדם שהוא העצלות, וזה מהכבדות של יסוד העפר, המשיכה אל החומריות, אל הארץ, ושם האדם לא תמיד אכפת לו לקבל, כי זה כיף לו לקבל את אותם דברים.

 

אבל באמת מה שהאדם צריך זה להבין שבסופו של דבר הוא צריך יראה (לפי ההגדרות של המהר"ל, האהבה זה חיבור בין שניים, שותפות, שבו כל אחד חלק וצד בעניין, לעומת יראה שזו התבטלות והבנה שיש פה משהו אחד שאני חלק ממנו, ולא שני דברים...), הוא צריך להבין שהוא לא יכול להגיע להכל בכוחות עצמו, וזה לא רק משהו פרקטי, זה משהו מהותי, האדם עצמו חסר והוא מקבל משמעות מכך שהוא חלק מחברה, מכלל גדול יותר, או חלק שקשור לה' יתברך, חלק מהמהלך הא-לוקי בעולם. ובאמת האדם צריך להרגיש שהוא אוכל מאת ה', רק אחרי שהאדם מברך ומודה לה' (מודה לשון להודות בדבר, הוא מודה שזה של ה'....) על האוכל, רק אז: "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני-אדם", והאדם צריך להרגיש ששולחן זה כמו מזבח, דהיינו, האוכל שהוא אוכל זה לא אוכל שלו, או אוכל של מישהו אחר, זה אוכל משולחן גבוה, מבית המקדש, מקרבן.

כתוב: "שלושה שותפין יש באדם", בשביל להגיע ליראה מה' וההבנה שאני בעצמי לא הכל ומקבל משמעות ממשהו גדול ממני, צריך גם את אבא ואמא, שהם מעין הדמות הזאת, ונותנים לנו אפשרות יותר מציאותית להתחבר להרגשה הזאת ולתחושה הזאת של הכרת התודה לה' יתברך על כל החיים שנתן לנו, ושאנחנו חלק ממשהו גדול יותר, משרשרת דורות, מהמשך של משהו שהוא לא רק אנחנו, מחינוך ונתינה וכו'....

 

מקווה שעזרתי....

רק סימפטום מסויים מאוד.

מאוד יכול להיות שקשה לאמא שלך לשחרר במובנים אחרים. נפשיים יותר. אולי היא משתלטת על העצמאות שלך כשהיא מתערבת לך בכל דבר? בוחרת לך מדוייטים? אומרת לך איפה תגורי כשתתחתני? אומרת לך באיזה שמות תקראי לילדים שלך? במה תעבדי? איך יראו שעות הפנאי שלך? איך תתלבשי? מה תאהבי? קובעת לך תורים?(אולי לא ברשימת הדברים הזאת אבל הבנת את הרעיון)

ואז המתנות זה סוג של הקש האחרון?

האמת, זה קשה לחשוב שהילדים שלנו שאנחנו כל כך אוהבים בסוף מתעצבנים מהאהבה שלנו. אני אומר את זה כאבא.

שאני לא לוקחת את זה בשמחה או לפחות בפרופורציה

וייבשה לך את הצורה 😜

בהתחלה רציתי לשאול:

אם נגיד חברות, חניכות, תלמידות (?), שכנה שעזרת לה, וכו' - אם מהם תקבלי מתנה, זה גם יפריע לך?

ובזוגיות - גם תרצי זוגיות בלי מתנות?

אם יש לך בעיה עם מתנות בכללי - תבחרי חברה שאת ממש סומכת עליה (ושיש לה תקציב סביר) ותסבירי לה שאת צריכה להתרגל למתנות...

 

וראיתי ששאלו וענית.

אבל אולי אפשר לעשות עבודה להתרגל לזה שזה דומה.

האמת שאני חושב שאני מסוגל להבחין במה שאת מרגישה גם אצלי - שמתנה מההורים מבטלת את העצמאות כי אין משהו מספיק חזק שמחזיק אותך "לעצמך"

אז כדאי לעבוד על התחושה שאת עצמאית ויש לך מקום בעולם (קל להגיד)

או לפחות לא לקחת את המתנות קשה מדי - לקבל את המתנה, להגיד "יש לי רב אחי, יהי לך אשר לך" וזהו

הִשְמטת פסיק: "...יש לי  רב, אחי, יהי לְך אשר לָך"

בסופו של דבר היא נותנת מתנה מכיוון שהיא אוהבת אותך והיא מעוניינת לשמח אותך.
היא לא מנסה לגדל או להקטין אותך.
וקבלת מתנה אינה הופכת אותך לאדם קטן אלא לאדם נאהב/אהוב.

אני במצב כזה יכול להיות שהייתי פועל בדיוק ההפך מההרגשה האישית. במקרה הזה, מחייך, אומר תודה רבה ועושה קצת עניין מזה לטובת אמא, לקראתה.

חפירה בתור הסבר:
לפעמים המלחמה מייצרת התנגדות יותר חזקה בנפש ומחזקת את החומות הפנימיות. אם משפטים הגיוניים לא עזרו בשביל להתגבר על התחושות שלך, כדאי לנסות לשנות את המעשים בבחינת אחרי המעשים נמשכים הלבבות. אפילו שזה רק חיצוני, אבל בתוספת המודעות העצמית (הגבוהה והמבורכת שיש לך, ראוי לציין) זה יכול לעזור להמס את הקרח הפנימי ולהחליק את הדברים השליליים שהמתנות מעוררות בך.
יותר מזה, בשלב הבא המתנות יוכלו להתקבל אצלך בברכה! כי אחרי שתתרגלי להגיב אחרת את גם תצליחי לעשות את ההפרדה בין מה שעושה כיף *לאמא* שלך (שזה לתת מתנות, ככה היא חושבת שהיא עושה טוב) לבין מה שעושה כיף *לך* (שזה מלא דברים אחרים שיש בעולם + לתת הרגשה טובה לאמא, כיבוד הורים וזה). בסופו של דבר, את לא צריכה להרגיש את מה שאמא שלך חשבתים לגבי מתנות. מצידה, אפילו אם היא באמת חושבת שאת ילדה קטנה - זה עניין שלה. אבל את מקבלת ממנה את המתנה פשוט סתם כי קיבלת אותה ואין סיבה לזרוק. את לא מקבלת אותה כילדה קטנה, אלא כאדם בוגר שהחליט החלטה מושכלת לא להלחם באמא לו אלא לתת לה לחיות כמו שבא לה ולעצמך לחיות בשלום איתה אך במנותק ממנה.

מה לא עובד?

אז לא באמת יש מה לעשות חוץ מלנסות פסיכולוג או משהו בכיוון הזה. לחילופין, פשוט לא לבקר בבית.
בכל מקרה לא נראה לי שיהיו פתרונות פשוטים, עם כל הצער והכאב שבסיפור הזה...
בסך הכל ניסיתי לענות מה אני הייתי עושה. מצטער שלא עובד לך.

נשמע שזה יושב לך על מקום מאוד רגיש. יש אולי דרכים אחרות שאת יכולה "להוכיח" לעצמך שאת כבר לא "ילדה קטנה" ואז תוכלי לסבול יותר את קבלת המתנות מאמא שלך?
זה כיוון אחד..

כיוון שני שיותר מורכב ויותר יסודי זה קשור למהות התקשורת בינך לבין אמא שלך. לאמא שלך יש צורך לתת לך מתנות. את צריכה להיות מודעת לצורך הזה ולכבד אותה. לך יש צורך לא לקבל מתנות, אמא שלך צריכה (בצב האידאלי לפחות) להבין ולכבד את הצורך הזה. ואולי אם יוכל להיות דיבור פתוח שמתנהל בצורה תקשורתית אז יכול להיות התקדמות בעניין. צריך להבין מה היה חסר בפעמים שדיברתם על כך כדי שזה יהפוך לאפקטיבי. כאשר תהיה הבנה ההדדית זה יוכל להיות יותר אפקטיבי.

את לא חייבת לקבל את המתנות.. לא באופן מוחצן אבל כאילו מבחינתך את לא שמה את זה במקום שאת חייבת לקבל אותן 

השתמשת במילה אונסת במובן של מכריחה אותך לקבל את המתנות שלה, וזאת תחושה קשה ולא נעימה.

זכותך וביכולתך להחליט אם את רוצה או לא רוצה לקבל את המתנות. 

גם אם זה נשמע קצת מוזר כאילו כי כביכול זה דבר טוב שהיא עושה בשבילך אז למה לא לזרום עם הנתינה שלה.. אבל בכל זאת לדעתי את צריכה לכבד קודם כל את המקום של הרצון האמיתי שלך.

שאתה לא חרדי.




ועכשיו ברצינות : שמעתי פעם שהרב שרקי אמר שאצל חרדים הדברים האלה פחות חשובים מרוב שהם שקועים בקודש (בחלק מאד מסוים של הקודש) אבל זו מעין כף זכות יפה כזאת

באותו רגע, מאבק ביטול תורה

יצא שכרו בהפסדו

טמון באש פטור, אז בוודאי שאפשר לשרוף

חש"ו פגיעתן רעה וכו', הם פטורים בכל אופן.

ניסית חיפוש בפורומים לפי מילים שאת זוכרת שהופיעו שם?
וגם מספיק ניק אחד שאת זוכרת שהגיב שם ואז אפשר לחפש בכרטיס אישי שלו את השירשור

אשמח שתעלי פה את הקישור בבקשה... מעניין אותי...

זה היה רק מקרה קצר ואז כמה דרכי תגובה לפי אותיות..

@ימ''ל תוכל בבקשה להעביר את השרשור לשם?

אך זה לא זה..

אוף, מתסכל.

אולי עוד מישהו יוכל לעזור לי?

משהו כמו: שאלה, איך הייתם מגיבים אם בחורה היתה מספרת לכם שהיא עברה תקיפה מינית/אונס

ואז אפשרויות

א.

ב.

ג.

וכו'

פורום חדש-פורום סגור לבנות דתיות נפגעות תקיפה מינית. - צעירים מעל עשרים
נתקלתי תוך כדי גיגול מה שכתבת.
תנסי לחפש בגוגל את מה שאת מחפשת עם ההטיות בצירוף המילים פורומים ערוץ 7 כדי שיחפש לך פה.
בהצלחה גיבורה

תצחקו קצת

אנחנו מקיימים את המצוות בגלל שילוב של כמה אמונות:
יש בורא לעולם, הבורא הביא לנו את התורה, הבורא ציווה עלינו בתורה מה לעשות ומה לא לעשות.

מי שלא מאמין בכל זה לא יוכל להבין את החשיבות שבשמירת נידה למשל, וגם דיסק עם סרטון בו מסבירים ששמירת נידה מצילה נשים מסרטן (דיסק שאשתי ואני קיבלנו כשפתחנו תיק נישואין ברבנות ומיד הבנו למה חילונים שונאים את הרבנות) לא יצליח לשכנע חילונים אחרת.

מאוד קשה למדוד את התורה בקנה מידה של מוסר אנושי ברוח הנאורות המערבית ולהגיע לתוצאות משביעות רצון,

או למדוד את התורה בקנה מידה של ספרי רפואה עדכניים ולראות עד כמה התורה מגיע לפריצות דרך,

 

אם לרדת ליסודות עליהם מושתתת ההגינות של אותו אדם חילוני, לרוב נמצא דברים כמו אהבת אדם, רצון לעשות טוב, תחושה נעימה, רצון להיות חלק מהחברה, מצפון, דברים בסגנון,

היות והאדם הוא חומרי אין ביכולת האדם ליצור שכל אלוקי, כלומר השכל האלוקי הוא לא תוצאה של הערכים האלה,

 

(אמנם יש בו גם יסוד אלוקי או על־כל־פנים קלי' נוגה, בהתאם לזה הוא יכול לייצר ערכים מסוימים כמו לא תרצח, לא תגנוב, כו')

 

גם הרש"ר הירש שכותב המון על מוסר ומסביר את כל המצוות באור יפיפה דברים המתקבלים, מצריך מהאדם לבוא עם "ראש פתוח" לאלוקות, להיות מוכן לקבל את הרעיון האלוקי, ואז הוא יכול להבין גם את רוח התורה האלוקית,

 

היה לי פעם עמית בעבודה חילוני גמור, הוא תמיד הלין על איך שהתורה לא מוסרית ויש בה דברים תמוהים, אז מדי־פעם הייתי מסביר לו את הרעיון, אבל מה לעשות שהדברים נשענים על יסודות רוחניים־אלוקיים, ובסוף המסקנה תמיד אותו דבר, אם הוא לא מוכן לקבל דברים המיוסדים על רוח אלוקית תורה למה לו.

 

עריכה: סגנון

לא אכנס עכשיו להתפלספויות
אבל בעקרון לכפור או לחשוב שהעולם ברא את עצמו זה יותר הזוי
מלהאמין באלוקים ובתורה

כוונתי היא, אם לשפוט את התורה לפי קנה־מידה של שכל חילוני לא מגיעים רחוק

טעמים למצוות מוסיפים המון רק אחרי שיש את הבסיס של מחויבות לדבר ה'.

סיפורי הפחדות ו\או ניסים למי שקיים את מצווה X, באמת מרחיקים הרבה אנשים בעלי שכל ישר ברעיון הפשוט של "הסיפור הזה מגוחך מכדי להיות אמיתי".

 

זה לא אומר שדתיים מקיימים מצוות כמו תוכי בלי שום משמעות, אבל המשמעות הזאת היא רק השלב הבא אחרי הבסיס של קבלת העול של המצוות.

אפשר לומר ששבת זה זמן המנוחה והקשר עם ה', נידה מחזקת את הזוגיות, ועל כשרות דווקא יש מחסור גדול של טעמים וסיפורים. יש את ההסבר שמאכלים לא כשרים "מטמטמים את הלב" מה שזה לא אומר, אבל אין הרבה מעבר לזה. לכולם ברור שזה "פשוט ככה צריך לעשות" בלי התחכמויות והתחברויות.

מעניין למה דווקא בתחום הזה זה ככה.

החסרון שלו, שבלעדי ציווי מאלהים שהוא כפוף אליו הוא לא היה עושה כי התאווה שלו חזקה מדי מכדי שיוכל להגיע להחלטה מושכלת.
הציווי מעיד על הנחיתות של האדם, לא של התורה.
הציווי זה רק החיצוניות. בוודאי שמה שחשוב (ואמור להיות העיקרי) זה התועלת שבמצוות, הנפשית והרוחנית, והקשר עם ה' שנוצר בעקבות כך.

לכן לדעתי הרבה פעמים הדיון הזה מגוחך.
הייתי בחתונה לפני כמה שנים. אחרי החופה דלתות האולם נפתחו. מיד החלה הסתערות של אנשים מעונבים ומכובדים ושל נשים מגונדרות על עקבים.
חייזר היה חושב שבחירי המין החי בכדוה"א, נזר הבריאה, יפי התואר וטובי השכל, רצו כדי לעשות איזה מעשה מוסרי חשוב כמו להנשים מישהו או לתת צדקה לאיזה מסכן. אבל לא. הם רצו בשביל דג מת ובשר עם שעועית.

עשרות אם לא מאות אלפי אנשים פה שונאים אנשים אחרים רק כי הם אוהדים קבוצת כדורגל אחרת משלהם. לתכניות טלוויזיה של חטטנות לשמה יש רייטינג גבוה. גברים נשואים מסתכלים על נשים אחרות רק כי יש להן איבר יפה כזה או אחר. נשים חושפות את הגוף שלהן לכל צופה רק כי לא יודע מה. אנשים נכנסים לדכאון אם הטיול בחו"ל השנה לא היה משהו.

אז ה"ככה צריך לעשות", זה לא בגלל שהתורה פרימיטיבית או משהו כזה, אלא בגלל שבמין האנושי, לצד התפתחות גדולה, גם נשאר צד פרימיטיבי חזק.
הבעיה היא שהרבה אנשים חיים בבועה של תאוות ואי אפשר אפילו לדבר איתם על זה. אנשים חכמים ומודעים יותר מבינים שיש פה בעיה אבל מצדיקים אותה בטיעונים פילוסופיים ו(כאילו)לוגיים כדי להתנהל כרצונם.

אם נחשוב, אז לגבי כל הבעיות הנ"ל, שכמעט כולם נגועים בהן ברמה מסויימת, שמירת מצוות כ"אוסף עצות לחיים טובים יותר" הייתה עוזרת.

אבל היופי בכל העניין, זה שהתורה מכוונת גם לצד הפרימיטיבי שבאדם. המעשה (לא הרעיון) של הנחת תפילין נראה פרימיטיבי, ובדיוק בגלל זה הוא מתאים לתיקון הצד הפרימיטיבי בנפש האדם. רק צריך שהאדם יהיה עם רצון לתקן את הצד הפרימיטיבי שבו. וזה תהליך כללי שעם הזמן כנראה יקרה ואז אנשים יבחרו בתומ"צ ובמי שנתן אותם.

באמת מה הטעם בתורה שטובה רק כשהיא "מאששת" השקפות עולם קודמות, מה הטעם לתת אותה במעמד הר סיני עם קולות וברקים כאילו מדובר בחידוש גדול, אם ערכה נמדד רק לפי כמה היא מתאימה לדעתי האישית?

לא מתחיל שם.
הוא מתחיל ביחס,בקשר ובמהות הקשר בין נברא לבורא.
על זה מתבססים כ-ל המצוות

ברגע שהוא יהיה מחובר, הוא לא יצטרך לרדת לכל פרט ולהגיון שלו

גם אם אפשר לתת לכל פרט הסבר הגיוני, לא זה הסיבה שאנחנו עושים את הדברים בסוף.
הסיבה היא המכלול, המערכת האמונית שאנחנו מאמינים בה.
לעניות דעתי..
 

איך אנחנו מצפים שקולנו ישמע בצלילות?
הכוונה, איך אנחנו יכולים לא להישמע פרמיטיביים?!
בדרך כלל השיח היום מושתת על היגיון ומוסר..
עכשיום אם היהודת מכילה הרבה דברים שהם במידת מה חסרי טעם, או לא מותאמים למציאות הנוכחית.. אז אנחנו נמצאים בעמדה נחותה..

מה הפתרון?

לא יצא הכי מובן ומדוייק, אבל כל התייחסות זה מצויין.

בתרבויות מסוימות למול תינוק נחשב למעשה פרימיטיבי, אבל במדינת ישראל רק השוליים של השוליים חושבים כך.

אם אני אבוא לכפר נידח בארה"ב הם יכולים לחשוב שזה פרימיטיבי מצידי לקשור רצועות עור מסביב ליד ולראש, אבל במדינת ישראל רוב היהודים לא רואים בכך פרימיטיביות (אלא "מצווה" או "מסורת נחמדה" וכו').

 

את "קול ה' בכח".
צריך יראת ה' כבסיס ואז: "יראת ה' טהורה עומדת לעד משפטי ה' אמת צדקו יחדו. הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונפת צופים."
צריך אמונה במצוות: "טוב טעם ודעת למדני כי במצותיך האמנתי".
משם מגיע ההבנה של מתיקות התורה ומצוותיה.

שונא את תרבות הPolitical Correct.

גם בימי הנביאים הם לא היו פופולריים, אבל הוכיחו את העם בלי משוא פנים.

הרעיון היהודי כמכלול, נכנס ודאי לחוקי ההגיון והמוסר
גם בני הדור הזה.
כשמקבלים אותו אז מקבלים את כל הפרטים, וגם את זה שיש בו כאלה שלא מובנים.
זה א'.

ב'. רוב ככול הדור הזה גאים באמונה שלהם באלוקים.
משם זה לא כזה מסובך

ג. אני לא חושבת שכלל השיח היום מושתת על הגיון ומוסר.
ואני לא רוצה לכתוב "הלוואי שהיה כך" כי גם זה לא לגמרי האידאל.





 

כמו שאמרת השיח של ימינו מושתת על היגיון ומוסר אבל צריך לדייק שהוא מושתת על הבנה מאוד מסוימת שלהם,

ואם לדייק יותר, מדובר בסך־הכל בגלגול קצת פחות מעמיק של פילוסופיה הדוניסטית (במקרה הרע) או אפיקוריאנית (במקרה הטוב, כי היא קצת פחות הרסנית):

Although Epicureanism is a form of hedonism insofar as it declares pleasure to be its sole intrinsic goal, the concept that the absence of pain and fear constitutes the greatest pleasure, and its advocacy of a simple life, make it very different from "hedonism" as colloquially understood. Epicurus believed that the greatest good was to seek modest, sustainable pleasure in the form of a state of ataraxia (tranquility and freedom from fear) and aponia (the absence of bodily pain) through knowledge of the workings of the world and limiting desires.

אין פה באמת חכמה גדולה או מוסר גדול, ויותר מזה, אין פה גם חידוש גדול, בסך־הכל נקיטת עמדה מתוך כמה פילוסופיות מתחרות, שלרוב גם אינה מבוססת על עיון שכלי עמוק אלא רוח תרבות מערבית עכשווית,

וזה כבר נכנס לסיפור מסיפורי מעשיות של רבי נחמן, שהיו שלל ממלכות שכל־אחת קידשה ערך אחר לפי איזושהי הבנה על החיים,

למשל היו החכמים שקידשו את החכמה האנושית, כי היא היסוד לכל טוב, ושמו בראשם את החכם מכל אדם, ואם מישהו טיפש, הוא לא לגמרי אנושי כנראה,
והיו כאלה שהגיעו למסקנה שיסוד החיים זה פרייה ורבייה וזה כוח החיים החזק ביותר, לכן מינו למלכה את האישה הכי יפה שמצאו,
ואלה שהגיעו למסקנה שהעיקר בחיים זה קרבת ה' מינו למלך את ה"בעל תפילה"...

ברגע שיוצאים מתוך הנחות מסוימות אין מה להתפלא שמגיעים למסקנות מסוימות או שהשקפות אחרות נשארות בסתירה ביחס לאותן הנחות,

ויותר מזה, לימוד התורה מחייב את האדם להיות פתוח לשינוי, להיות פתוח לתקן את ההבנה שלו על החיים, איך אומר הרש"ר הירש, אנחנו חייבים להיות רפורמים, פשוט הרפורמה היא צריכה להיות בתוך עצמנו, להתאים את עצמנו לרעיונות הגדולים של התורה, להתאים את הזמן ולתקן את המציאות שתתאים לתורה,

אם אדם לא מוכן לזה, אם הוא רוצה להתבצר ברעיונות ששאב מהסביבה בה גדל, או שהגיע אליהם בעצמו, אולי אפשר לתרץ את התורה אאוף אורט באופן של כיבוי שריפות אבל לא להגיע לעיקר,

המהר"ל בבאר הגולה מסביר המון מדרשי חז"ל כולל המופלאים שבהם אבל הוא תמיד חוזר ומזהיר, לא לנסות לשפוט את התורה לפי רוח התקופה או רעיונות פילוסופיים מסוימים ואז להתאכזב,

לסיכום פרמיטיבי הוא כל מה שלא מתאים לשבלונה מאוד ספציפית וקצת שרירותית,

יש המסתכלים על אפגניסטן כחשוכים פרמיטיביים, אבל אם נלך לאותם זקנים אפגניים מסורתיים, ונגיד להם שיש כזה מושג שאישה תצא מהבית, הם יחשבו שאנחנו משוגעים בהמיים וסוטים, כל כבודה בת מלך פנימה, וזה עיקר יופי האישה להיות עיקר הבית ותכשיט הבית, נו, אז מי בדיוק צודק, האפגנים, או אלה שעורכים תחרויות מלכת היופי ובוהים במתמודדות במבט מזוגג כמו נתחי בשר בקצביה, שיעשו לי טובה.

התורה. "תורת ה' תמימה משיבת נפש".
לא שצריך להלעיט לו את הכל בפעם אחת, אבל זה חייב לבוא מראייה כוללת של התורה, ולא בהסבר כל מיני מצוות פרטיות.
הכלל צריך להיות ידיעת ה', דבקות בנשמת התורה וחיבור לכלל ישראל, והכל נובע מזה.

ומשם תגיע לבין אדם למקום.

אני חושב שזה אפשרי ברוב ככל המצוות, אבל לא נכון לדעתי לעשות את זה על ידי הורדת הדברים לרמה שלו.

עולם הערכים של התורה מתוקן יותר מעולם הערכים החילוני, והרבה פעמים זר לעולם החילוני.

לדעתי (ומניסיוני) לא צריך "לכפות" עליו את האמונה שלך. אל תנסה לשכנע אותו.

הדרך הנכונה היא להגיד לו- התורה מאמינה בהשקפת עולם שבה ... ומזה נגזרות מצוות ....

אם הוא שומע על השקפה הגיונית, אז הוא מכבד את זה, גם היא שונה מההשקפה שלו.

 

לגבי השבת זה טיפה מורכב אבל לא כי הטעם שלה לא ברור, אלא להיפך, כי יש לה כמה טעמים, שכולם מפורשים בתורה, וכולם גם קשורים אחד לשני. באופן פשטני אני חושב שאפשר לומר שהשבת היא החג שבו אנחנו זוכרים שה' ברא את העולם, וברא אותו לתכלית מסויימת. המנוחה, השביתה ממלאכה, גם מסמלים את העובדה שהמלאכה היא רק אמצעי, וגם מאפשרים לנו לעסוק באופן ישיר בתכלית - בתורה ובערכים. כמו כן, יש צד שדומה לשמיטה, שה' נתן לנו לנהל את העולם, אבל יום אחד בשבוע אנחנו מרפים מהשליטה שלנו על העולם ומסתכלים בגדולת ה' והבריאה (אני אישית מרגיש שהטעם הזה מתיישב לי יותר על הלב).

אגב, הסיבה לחומרה של מצוות שבת, היא בגלל שזה מצווה שהיא עדות על בריאת העולם על ידי ה', ולכן זה ממש מיסודות הדת.

 

לגבי כשרות ונידה, אלה שני תחומים ששייכים לקטגוריה של טומאה וטהרה שהיא יחסית יותר בעייתית שבאמת ההסברים שם קצת יותר עמומים, במיוחד כשנכנסים לפרטים. (בהנחה שהמדובר על כשרות של בעלי חיים. הלכות הכשרות בדברים מן הצומח הגיוניות מאד.)

אני מכיר כל מיני הסברים על טומאה וטהרה, רובם חלקיים ולא עונים לי על כל השאלות, במיוחד בתחום המאכלות האסורות. חלק מהם כן נשמעים לי הגיוניים ונכונים, אבל זה עדין מורכב ואין כאן המקום לפרט.

בגדול ההסבר הכללי שכן מתיישב על הלב (באופן כללי) הוא שהדברים הטמאים הם דברים שמערערים משהו בתודעה האנושית, בדרך כלל עם קשר למוות ו/או תחושת דחייה פנימית עמוקה. וכמו ששבועת שקר היא חמורה מאד כי אתה לוקח את שם ה' שהוא קדוש ומערער את היחס אליו, ככה התעסקות בקודשים בטומאה מחללת ומוזילה את הקודשים. 

רוב הטומאות נוגעות אך ורק לענין של מקדש וקודשיו ומתנות כהונה מסויימות שיש בהן קדושה. אבל יש כמה טומאות חריגות: חיות טמאות אסורות באכילה (אגב, מפורש בתורה שזה משום קדושתם של ישראל), נדה אסורה ביחסי אישות, בעל קרי היה אסור במתן תורה ועזרא גזר על לימוד תורה ועל תפילה, מצורע טעון הסגר וכן יש דינים מיוחדים לצרעת הבגד והבית, כהן ונזיר אסורים להיטמא למת. ואני לא מצליח להיזכר בעוד טומאות עם דינים חריגים.

השאלה שעליה יש לי תשובות חלקיות בלבד היא מה החילוק בין חיות טמאות לטהורות. יש לזה הסברים, אבל אני לא שלם איתם. אבל אני מאמין שיש הסבר הגיוני גם אם אני לא יודע אותו.

 

ואני לא מרגיש מבוכה לומר לחילונים שאין לי הסבר להכל. אני אומר להם שהתורה היא גדולה, ושככל שאני זוכה להעמיק בה יותר, ככה אני מרגיש שאני מבין יותר, ושיש לי אמון גדול בה' ובתורתו, ושמכל מה שלמדתי עד היום רק מצאתי בתורה חכמה מופלאה.

 

הטעמים הללו הם בהחלט הגיוניים ורציונאליים, רק שהם לא מנסים להיכנס למיטת סדום של עולם האמונה והערכים החילוני. אני לא חושב שהתורה היא ספר רפואות וגם לא ספר עצות טובות לחיים. אבל אני כן חושב ש"תורת ה' תמימה משיבת נפש... מצוות ה' ברה מאירת עיניים".

אני גם לא בא לומר שדווקא ההסברים שנתתי הם הנכונים, או שהם מקיפים את הכל, אבל אני כן חושב שהם חלק מהענין.

ואני אציין כאן משהו נוסף (שקשור גם לדברים שכתבתי כאן)- שאני רואה חשיבות גדולה בכך שהתורה תהיה בשבילנו "דרך חיים", שאנחנו נרגיש שהיא משתלבת בחיים שלנו, מתקנת, מכוונת, ומקדשת אותם. לא שהיא סתם כל מיני טקסים חסרי הסבר שצריך לקיים כי ככה א-להים גזר.

 

 

האם חילוני שישמע את הדברים האלה ירוץ לקיים את המצוות? כנראה שלא. אבל הוא יבין שהתורה היא חכמה ושהיא עולם ערכי ותרבותי עמוק של קשר עם א-להים. לגבי עצם הקשר עם ה', אני מן הסתם לא צריך להגיד לך שבתחום הזה בהחלט יש הסברה...

נכון יש חלוקה כזו למצוות שמעיות וכו אבל מצד האמת יש טעם מאוד גדול לפרה אדומה שאנחנו פשוט כרגע לא ממש מחוברים לעצמנו והטבע לא מזוקק מספיק כדי שנחיה את זה באופן כזה שטומאה וטהרה (לדוגמא) ברורות כמו לא תרצח.

יש צורך במצוות שמעיות, כי יש צורך לקיים מערכת של מצוות ולא רק מה שמבינים. אם מקיימים רק מה שמבינים "בקצב שלי", זה אומר שאתה לא שומר מצוות אלא לוקח את התנ"ך כמקור השראה. זה אומר שאין לך מחויבות, ולכן במצב של קונפליקט כנראה תתיר לעצמך גם את הדברים שבאופן בסיסי אתה חושב שאסורים

 

למה העונש על שבת חמור יותר מעונש על בין אדם לחברו - מהרבה סיבות

1 זה בינך לבינו, תסתדרו ביניכם

2 אתה הרי שומר על הכסף שלך גם ככה, אז יש הרתעה. לשבת אין מי שיגן עליה

3 שבת היא יסוד אמונה, היא לא סתם מצוה. היא עדות על בריאת העולם

4 שבת בונה מסגרת חיים ושגרת חיים, ולכן היא שונה מאירועים שקורים במהלך היום

5 שבת היא דבר לא מובן ולכן צריך להפיד אותך כדי שתשמור בכל זאת...

 

בקיצור, אם אתה רוצה להסביר כל מצוה באופן פרטי - כנראה תגיע בסוף לכמה מצוות שלא תצליח להסביר.

אבל העקרון של מצוות שמעיות הוא עקרון חשוב.

והאמת היא שמנקודת מבט דתית ומבחינת ערכים דתיים, אז המצוות האלה לא ממש שמעיות. הלכות שקשורות להגבלה של הקשר בין איש לאשה ואפילו לאשתו, הן מאד מובנות אם יש צורך שאדם ירגיש שיש מה לעדן ולטהר ם בתחום הזה. כנ"ל בהגבלות על האכילה. לכן הרמב"ם שם את ההלכות האלה בספר קדושה - כי זה הדבר שמקדש אותך, בזה שאתה נוהג איסור בדברים ואתה לא עושה מה שבא לך.

נכון, יש כמה ערכים שקיימים בעולם הערכים הדתי ואילו החילוני לא מבין מה ערכי בזה.

אבל זאת סתם סגירות מצידו שהוא לא מסוגל לראות עולם ערכים טיפה שונה ממה שחינכו אותו