במדרש רבה (בראשית רבה, ג, ז), מביאים חז”ל את דבריו הידועים של רבי אבהו, שהיה הקב”ה “בורא עולמות ומחריבן” [כלומר, לפני שנברא העולם המוכר לנו, המתואר בספר בראשית, ברא הקב”ה עולמות אחרים והחריבם].
וכבר תמהו רבים, מה העניין בכך? וכי אין הקב”ה יכול לברוא את עולמנו מבלי לערוך קודם לכן “ניסויים”?
ובכלל, מה התועלת הצומחת לנו מידיעה זו שהיה הקב”ה בורא עולמות ומחריבן?
טבעו היסודי של העולם כבר מעת בריאתו: אין הצלחה ללא כישלונות ונפילות
הסבר יפה לעניין זה, כך: הקב”ה טבע בעולם הזה, כבר מתחילת ברייתו, שאין בו הצלחה מבלי להתנסות קודם לכל בדרכים אחרות שנכשלו.
זה מה שבאה ללמדנו העובדה, שהעולם הושתת מיסודו על עולמות חרבים קודמים שלא צלחו: שכבר ב”די.אנ.איי” היסודי והראשוני של העולם, מוטבע בו הטבע, שההצלחה בו תלויה בניסיונות ו”נפילות”. הכישלון וההצלחה ירדו יחד לעולם, כך שהכישלון בסופו של דבר הינו חלק בלתי נפרד מההצלחה.
[ויושם אל לב, שגם בריאת העולם עצמה כביכול רצופה “כשלונות” ושינויי דרך: סבר הקב”ה לברוא את העולם במידת הדין וראה שאין העולם מתקיים ושיתף מידת הרחמים (רש”י בפסוק א); ברא הקב”ה את האור וראה שאינו כדאי לרשעים וגנזו לעתיד לבוא (רש”י בפסוק ד’); בשני לא נאמר “כי טוב”, בשלישי חטאה האדמה (עץ עושה פרי וכו’), ברביעי הוקטנה הלבנה מגודלה המקורי, ביום החמישי הרג הקב”ה את בת זוג הלווייתן כי אין העולם יכול לעמוד בפניהם (רש”י בפסוק כא), בשישי חטא האדם וגורש מגן עדן וכו’. וגם כאן המסר דומה – בעולם הזה, התכניות משתבשות תדיר, תמיד יהיו נפילות, תמיד יהיו שיבושים, ומתוך כך נדרש האדם להמשיך ולפעול ולעבוד את בוראו – שבע יפול צדיק וקם].
“אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם”
אף ביחס לתורה (שהיא ה”תשריט” שעליו מושתת העולם), מצאנו שדרשו חז”ל במסכת גיטין, דף מג, “אמר רבא, אין אדם עומד על דברי תורה, אלא אם כן נכשל בהם” (ולמד כך בדרך דרש, מהפסוק בישעיה, ג, ו, “והמכשלה הזאת תהיה תחת ידך”).
וכך כתב הרב יצחק הוטנר, באחת מאגרותיו המפורסמות (אגרות ה”פחד יצחק” קכח), אל תלמידו, אשר התלונן בפניו על נפילות וכשלונות; באגרתו הוא מדגיש, שבניגוד למה שחושבים אנשים, הפסוק במשלי (כד, טז) “שבע יפול צדיק וקם”, לא בא לומר שהצדיק קם למרות הנפילות, אלא בגלל הנפילות:
“החכם מכל אדם [שלמה המלך] אמר ‘שבע יפול צדיק וקם’ (משלי כד, טז). והטפשים חושבים כי כונתו בדרך רבותא, אע”פ ששבע יפול צדיק מכל מקום הוא קם. אבל החכמים יודעים היטב שהכוונה היא שמהות הקימה של הצדיק היא דרך ה’שבע נפילות’ שלו”.
וכך מצאנו גם במשכן, שבשבעת הימים הראשונים היה משה מעמידו כל יום ומפרקו ולא שרתה בו שכינה, עד שביום השמיני שרתה בו (כמובא ברש”י על ויקרא, ט, כג).
“מוחק” כאב מלאכה
ביאור יפה לעניין אבות מלאכות: כידוע, אבות המלאכה האסורים בשבת, נגזרים מהמלאכות שהיו במשכן. אחד מאבות המלאכה האסורים הוא מלאכת “מוחק”. והיכן הייתה במשכן מלאכה כזו? מבאר רש”י (שבת עג ע”א, ד”ה כותב ומוחק), שהיו כותבים על הקרשים אותיות שיידעו את מיקומם וסדרם, ואם היו כותבים בטעות על הקרש אות לא נכונה, היה צורך למחוק, ונמצא שהייתה מלאכת מחיקה במשכן.
והדברים תמוהים לכאורה, הרי נמצא שבשונה מכתיבה, צביעה וכו’, המחיקה אינה באמת חלק מהעשייה ההכרחית, אלא רק עניין מקרי נקודתי במקרה של טעות (וכפי ששאל מישהו בלשון ציורית – האם העובדה שלפעמים הבנאי מתברר כ’למך’ ו’שלימזל’ מגדירה את המחיקה כאב מלאכה שהיא חלק מבניית המשכן?!). אלא שכאמור, הכישלון אינו נתפס כ”מקריות”; הוא חלק בלתי נפרד מההצלחה, ולכן גם הוא “אב מלאכה”, והרעיון נפלא ביותר.
"שהיה הקב"ה בורא עולמות ומחריבן" - לימוד יומי
?
