מה הערכים שאתה מזדהה איתם במגזר החילוני?
הפילוסופיה החילונית היא מאוד פשוטה, היא פשוט נמצאת איפשהו בין ההפילוסופיה ההדוניסטית לבין הפילוסופיה האפיקוריאנית, לפי המדרגה של האדם, קרי, היסוד של החיים הוא ליהנות ולחוות כמה שיותר דברים חיוביים - חיצוניים (כמו כסף, מין, נופים יפים) או פנימיים (שלווה, שלום, אהבה, השגות שכליות), לפי בחירת האדם.
לכן כל מה שמקדם את האדם לעבר השגת אותם קניינים נחשב לחיובי - חופש, טכנולוגיה, ידע, שיוויון, זכויות אדם. וכל מה שמונע את השגתם נחשב שלילי ("אל תכפה עליי").
כמובן היא לא חייבת לבוא דווקא במובן הכי בהמי והדוניסטי, כי זאת סקאלה, זאת יכולה להיות חילוניות "יפה" של זכויות אדם ועזרה לזולת והתנדבות כדי להרגיש תחושה טובה עם עצמנו, אבל ההבדל לא מהותי, זה רק הבדל בין הנאה חיצונית לבין הנאה פנימית.
האם אפשר בכזאת קלות להגיד שאתה מזדהה עם ערכי מגזר שהמהות שלו היא נגד אמונה, נגד גדרי המצוות, נגד כל מה שקדוש ויקר לדת היהודית?
אם כי, אני מבין לגמרי את התחושה.
אכן בחברה הדתית יש כל־מיני מגזרים, מכל־מיני סיבות היסטוריות. בעבר עם ישראל היה מאוגד סביב קהילות מאוד מגובשות עם דמויות רבניות חזקות, אז הקהילה יכלה לאמץ שיטה או השקפה שתהיה הנורמה. כי אי־אפשר לבנות חברה בלי ערכים מוגדרים, בלי להתוות דרך, ולומר שאלה ערכי החברה, וכל מה שיוצא מזה, לא משנה איזה בסיס איתן יש לו, הוא לא מקובל חברתית. אז או שהיית מקבל את מערכת הדעות שלה, או שהיית מתנצר.
אבל אנחנו חיים בזמן שונה מכמה בחינות.
ראשית הכוח של קהילה כבר לא מה שהיה, בן־אדם יכול להסתדר יופי לבד, וככה בדיוק עושה העולם החילוני, בו אין כזה דבר "להתבטל" כלפי ערכים של מישהו אחר, כי זה סותר את הערך הבסיסי, לעשות מה שטוב.
שנית הידע נעשה יותר נגיש ובסופו־של־דבר לאדם יש שיפוט אישי והוא יכול לשמוע משהו ולהחליט לעצמו על פי העיקרון שניכרים דברי אמת. בחברה החרדית ברגע שאתה יוצא מהשבלונה של ה"השקופה" אתה כבר לא תקין והפתרון הוא "לתקן" את עצמך לאופן השיפוט של גדולי הדור. אבל, כשאדם לומד תורה הוא פתאום רואה שזאת לא ההשקפה היחידה ושיש גדולים עצומים עם שיטה אחרת לחלוטין, ובמקום לכפות על עצמו התאמה, הוא מאמץ את השיטה שנראית לו.
כמובן יש עוד תהליכים ברקע כמו ריכוזיות עולם התורה והקהילות לעומת הגלות ועוד עניינים נוספים שמשפיעים.
התוצאה היא שלאט־לאט נוצר "ציבור" בלי ציבור באמת, כלומר ציבור שהוא לא חסידי, כי הוא לא רוצה אורח חיים סגור, ולא חרדי, כי הוא לא מאמין ב"השקופה", ולא דתי לאומי, כי הוא לא ציוני, במקום "להזדהות" עם מגזר החילונים צריך פשוט להבין שיש כזה דבר שנקרא מגזר "דתי־עצמאי", פשוט הוא בלתי־נראה, כי הוא מסתפח לציבורים אחרים, מחזיק קצת ומזה וקצת מזה,
אני לא יודע להגיד לך אם זה חיובי או שלילי - בוודאי עדיף מאשר להיות חילוני,
אגב היו בעבר כל־מיני השקפות שונות ביהדות שכבר לא כל־כך קיימות בימינו, למשל הרציונליזם של הרמב"ם ושרידיו רק בקרב הדרדעים, תורה עם דרך ארץ של יהדות גרמניה, חסידי אשכנז (הישנים), כרגע יש מבחר מאוד מצומצם של אידיאולוגיות שליטות,
אני אישית הייתי בשלל סוגי ציבורים, הייתי כמה שנים חרדי לגמרי, ולא הצלחתי לאמץ את ה"השקופה", אז מה היו האפשרויות? להיות מזרוחניק? להיות חילוני? הייתי גם בסביבה דתית לאומית, הייתי גם חילוני, בסוף הגעתי למסקנה שאני לא מתחבר לאף־אחד, בשביל להיות חרדי - אני לא מאמין בעולם הישיבות, בשביל להיות דתי לאומי - אני לא ציוני, ועדיין אני רוצה לדעת את ה' ולעבוד אותו בכל כוחותיי, אז מה כן? אני אישית רואה את עצמי משתדל ללכת בדרך הרש"ר הירש, אלא דא עקא, אין לה כיום ייצוג מגזרי, על־כל־פנים לא בקרב מגזרים שמנופפים בדגלי אידיאלים והשקפה, לכן אני לא משתייך לציבור כלשהו, וההגדרה שלי היא פשוט דתי עצמאי, או בלי הגדרה בכלל, אבל זה לא מפחיד אותי, כי זה לא באמת משנה.
