במדרשים ובפנימיות התורה מובא שהדבר (בהא הידיעה) שאבד לנו עם חורבן בית המקדש הוא האמונה! הראיה הזאת שעיקר ההשתדלות היא לפעול אצל השם-להעלות את הדברים לשורש,לסיבתם האמיתית.
זה עיקר היציאה מהגלות.
המיקוד הוא החשוב-
אח"כ,משם אפשר לראות מה אנחנו וכמה אנחנו מחוייבים לעשות בפועל ואיך.
לא כתבתי לא לעשות השתדלות,אבל הבעיה בהחלט בריבוי השתדלות,כי ריבוי השתדלות הוא קצת ללכת ב"כוח".לא הולך?טוב, ננסה יותר בכוח...זה חוסר אמונה .
ויותר חשוב:
לדעת שהלחימה היא לא סיבת התשועה-אם תגידי שאנחנו לוחמים אך ורק כי הצטווינו-מלחמת מצווה (לא יודעת אם לשיטת כולם זו מלחמת מצוה,אבל לצורך העניין נניח שכן)-כמו שהיצטווינו ליטול ידיים ולברך על המזון-זה אומר שאנחנו בכיוון. אני לא נלחם כי אני חושב שמשם יבוא הניצחון.
אם אדם הולך לרופא ושוכח שהחולי בא לאותת לו משהו ושלפני הכל הוא צריך לזכור את זה ,זה גרוע מאוד.
אם אדם מפשפש במעשיו,מקשר לאמונה ויודע שהסיבה שבגללה השם שלח לו את זה ושהדבר הזה הוא סיבת החולי -הסיבה האמיתית השורשית,אז גם ההליכה שלו לרופא תראה אחרת.
אם ממורמרים על ראש ממשלה כזה או אוחר,ואם חושבים 99% מהזמן מה עוד אפשר לעשות במישור הפוליטי מדיני.. ואולי באחוז הנותר גם מתפללים וחושבים מה עלינו לתקן,סליחה ,אבל זה ממש ,אבל ממש לא בכיוון,ועל זה דיברתי.
וגם החשמונאים שיצאו למרד לא עשו את זה כי הם חשבו שהתשועה תבוא כתוצאה מהמלחמה,אלא כי הם מצווים,והראיה היא שהם פעלו גם מעבר להגיון -פעלו כמעטים מול רבים,ללא כלי נשק נורמאליים-זה נקרא להשתדל מתוקף הציווי ולא לתלות את הביטחון בלחימה, ושוב, על זה דיברתי.
*ולמה תפיסה גלותית לחשוב שהכל זה רוח? מה נעשה בגאולה אם לא לגמרי נעסוק ברוח? הרי האלף השביעי הוא יום שכולו שבת-כולו רוח?נהיה עסוקים בלדעת את השם,ללמד וללמוד תורה. עתידה א"י להוציא גלוסקאות וכו'.לא יהיה שעבוד מלכויות,משמע לא יהיו מלחמות...
זו תפיסה גלותית?