בביצוע הזה.. (כולל שירת נשים)
וזה בשביל הבנים-
כמה דמעות בלעתי היום...
עוד לא אבדה תקוותינו
בביצוע הזה.. (כולל שירת נשים)
וזה בשביל הבנים-
כמה דמעות בלעתי היום...
עוד לא אבדה תקוותינו
אנחנו שנינו מאותו הכפר
חורף 73 (אוסלו 93)
מה אברך
החול יזכור
וממלחמת לבנון השנייה-ארים ראשי
אהבתי את הסוגרים
ללכת שבי אחרייך, מי שחלם..
את הגשם תן רק בעיתו
מאז הטקס שעשיתי בכיתה ה'..
זוכרת את עצמי על מדים במגרש, מורידה את החולצה של המדים ונשארת עם חולצה לבנה. את החולצה הנחנו על הרצפה ועשינו דגל ישראל.
אחד הזיכרונות..
אין פה מקום - עידן חביב
הכותל - בביצוע של עפרה חזה
הילדים של קיץ 93 - מאז לאטמה אני לא מסוגלת לשמוע את המקור
בלדה לחובש
ויש עוד הרבה
בס"ד
אין כמו שירים שנכתבו מכאב אמיתי, השירים הכי אמיתיים ויפים לדעתי.
סתם מה שעכשיו אני זוכרת: (ניסיתי למצוא גרסאות טובות ללא שירת נשים)
הנסיך הקטן
החיטה צומחת שוב
פרח
מליון כוכבים (שרה לזכר אח שלה, שירת נשים)
https://www.youtube.com/watch?v=WDDq6DYRD2o
החול יזכור
https://www.youtube.com/watch?v=RJ8UnHR16Uo
אני והוא
אושר תמידי
שיר עצוב מידי..קוצ'ינית =)
אבל תהיתי - האם אני היחיד שמפריע לו שבתוך כל פיאור ערך הרעות נכנס זכרון : "יפי הבלורית והתואר" ?
זאת אומרת: למה להכנס לתיאור פיזי (שבהחלט הולם את הגיבורים שלנו) במקום לדבר על ערכים יותר משמעותיים
(זה לא פספוס לתאר את יהודה המכבי/מצביא אחר כ"יפה"?)
דרך אגב: בפיזמון גם הרמקולים שלי הזדעזעו , שיר מרגש!
מרב.
מרב.משהו מבולגן לי פשוט בתצוגה של הפורום.

כל שנייה נפתחת הודעה חדשה עם ניק חדש, אני מרעננת והיא נמחקת.
כנראה זה היה קרב עקוב מדם, שלא הותיר ברירה אלא להשאיר את חותמו.
ותן טל
תאורים משעשעים..אושר תמידיאחרונה
מוטיבציה
יש בו מן תמימות כזאת. של ילדים.
הלוואי שתידבק גם בנו קצת.
(--לפעמים המציאות מכריחה אותך להתבגר).
מיד אח"כ חיפשתי גם את חיית החושך.
מסכימה עם מוטיבציה שזה תמים בצורה טובה
ואיני יכול לראות כרגע.
רשמתי לי.
בס''ד
סורי אבל לא ריגש אותי..
בקצרהשוב טקס, עם אותה חולצה לבנה, רק בלי מדבקה קטנה של יזכור.
מדהים.
קוצ'ינית =)אחרונה
|נערך|קוצ'ינית =)
ממש אורות!!בקצרה
בקצרהאחרונהמשהו שלמדתי בשבת
אני מניח שידוע לכולם שיש שש שבועות שהשביע הקב"ה את ישראל (כתובות קיא.)
בפוסקים על מצות ישוב א"י מבואר שמצות ישוב א"י לא בטלה בזמן החורבן, כי האיסור הוא רק לעלות בחומה, ולא לעלות כל אדם בפני עצמו
הענין הוא ששם בגמרא מבואר שהיה רב, שקראו לו רב יהודה, שהוציא אחד משלושת השבועות האחרונות, והוסיף שבועה חדשה - שלא לעלות לא"י מבבל בכלל!
כלומר אסור לעלות לארץ אפילו אדם יחיד. חייבים להישאר בגלות!
והרבנים האחרים (רבי אבא ורבי זירא) שרצו לעלות לארץ היו מתחבאים ממנו, כדי שלא יאסור עליהם לעלות, או ימחה בהם שלא לעלות (רש"י בכתובות קי:, ברכות כד: )
זה נשמע שרב יהודה היה מחובר מאד לגלות, לא? ממש לא קשור לאהבת הארץ, לא רק שהוא לא עולה בעצמו, אלא הוא אוסר על רבנים אחרים לעלות, עד שכולם מתחבאים ממנו
ובמקרה מצאתי גמרא אחרת (ברכות מג.), ששמן של עץ אפרסמון יש לו ריח מיוחד, ומברכים עליו ברכת הריח מיוחדת, ואומרת הגמרא שרב יהודה היה מברך עליו "בורא שמן ארצינו" (כי האפרסמון היה גדל ביריחו), והגמרא אומרת שזה לא להלכה, כי רק רב יהודה מתוך שחביבה עליו א"י בצורה מיוחדת, היה מזכיר את א"י בברכה, אבל כולם צריכים לברך עליו "בורא שמן ערב"
דוקא רב יהודה? דוקא הוא היה אוהב את ארץ ישראל בצורה מיוחדת?
נקודה למחשבה למי שחושב שסאטמר לא אוהבים את ארץ ישראל
זה דיון בהלכה? (אהבתי את הניתוח שלך, אגב)
לא ככ יודעת לומר, אבל אם הוא היה מחובר מאוד לגלות, זה בהכרח אומר שהוא לא אהב את ארץ ישראל בכל רמח איבריו?
אבל הגיוני מאוד. מכירה סאטמרית שאוהבת מאוד את א"י. וודאי
המציאות היא שיש כאלה שהגלותיות משפיעה על האהבה ויש כאלה שלא. מה הרוב? זה כבר נתון לפרשנותך או לרמת החקר שלך (?)
מתי נאמרו שש השבועות? באיזו תקופה?
כי רב יהודה מביא פסוק שנאמר על כלי המקדש מפי ירמיהו "בבלה יובאו ושמה יהיו"
והמגילת אסתר למד שזה מהחורבן עד שיבוא המשיח
אם זה היה אחרי חורבן הבית השני, ניחא..
אבל מי אני שאערער על דבריהם
אני מנסה לנחש, לא יותר
בשיבת ציון לא היתה בעיה עם השבועות
הרי כורש התיר להם לעלות, זה לא היה בחוזקה,
ולא מרדו באומות (חוץ ממתי שהכריחו אותנו לעשות עבירות)
מצד שני לפי רב יהודה הרי אסור לעלות בכלל
אבל זה הרי לא יתכן, ירמיה הנביא בעצמו אמר שהקב"ה יפקוד אותנו אחרי 70 שנה.
לא יודע
למיטב זיכרוני הדרשה של רב יהודה היא לקחת פסוק שמשמעותו המקורית על כלי המקדש בזמן בלות בבל-
לכל היהודים בזמן חורבן בית שני
וזה שהאמורא האלוקי רב יהודה אהב את ארץ ישראל- כשיטה הלכתית ובהרגשת לב-
לא מוכיח בהכרח שסטמר אוהבים את ארץ ישראל (ייתכן שהם כן, אבל צריך לזה הוכחה נפרדת.)
ליבי- שאלה טובה מאוד שאלת
יש בראשונים שיטה שהשבועות תקפות לאלף שנים בלבד
הנה מאמר לעיון והרחבה
כ"ט בנובמבר
בגלל ההגבלות של הבריטים על העלייה.
[ואגב, אני משער שלא 98% מתוכם נספו בשואה. בהונגריה היה אחוז ניצולים גבוה יחסית לפולין וליטא].
שחשבו שבאתי להתווכח עכשיו בנוגע לשבועות.
ולא היא!
הנושא של השבועות הוא נושא תורני ארוך, שיש בו צדדים לכאן ולכאן, ואני לא חושב שאחד מהצדדים מופרך
באתי רק להדגיש שאם חושבים שאסור לעלות לא"י, זה לא אומר שלא אוהבים אותה. לפעמים להיפך
וצאדיקה - ברור שזה לא ראיה שסאטמר אוהבים, זה רק ראיה שאין קשר, והם יכולים לאהוב כמו שכל יהודי יכול לאהוב (ויכול שלא, יש בחירה לכל אחד)
אותי או בבית או בנהיגה
אם ב-11:00 - בדיוק לפני שיעור.
או בטקס.
נראה אם נגיע לשם בזמן.
פרקים
ככה זה שקוראים מהר..
ט!הרעבדו שם פועלים תאילנדים וכשהתחילה הצפירה, הם נבהלו ונשכבו על המדרכה, כנראה חשבו שפרצה מלחמה![]()
דינה ל.בתוך בי"ס חרדי, היינו בחדר מוזיקה, אז אפחד לא ראה שהפסקנו לנגן
מזעזע
יש ימים שהשמות לא נגמרים בהם, במיוחד בתש"ח ויו"כ
וההרוגים במלחמת לבנון הראשונה שהסתיימה בשנת 2000, עצוב
יעלי_אעצוב 
שיישאר 23,169 לנצח.
שיירת הדסה, גוש עציון ועוד ועוד, כמה דם האדמה הזאת ספגה...![]()
החלל הראשון הוא שומר שנרצח בתקופת העלייה הראשונה. (אם אני זוכרת נכון)
(עכשיו בדקתי את זה בצורה רצינית).
החלל הראשון הוא זה:
אהרון הרשלר ז''ל ד' בטבת תרל"ג (01.01.1873)
http://www.izkor.gov.il/HalalKorot.aspx?id=505715
23,169 הוא המספר המלא של חללי ישראל - הן מצבא ההגנה לישראל, הן מהמחתרות, והן מהפעולות שקדמו למחתרות.
(הוא כולל גם חיילים שהתאבדו או שנהרגו בתאונת דרכים בעת מילוי תפקידם, אך זה כבר דיון אחר...)
היו אנשים שומרי תורה ומצוות. מה ההסתכלות השונה?
23 לא 123..
-משה ר-איך אני זוכר את הלילה המר הזה
בשאר-ישוב. באנדרטה יש מזרקה כזאת עם 73 שמות עם עוד רווח לשם אחד. הבנאדם שהיה צריך להיות בתוך הרווח הזה ניצל כי ברגע האחרון הוא לא עלה על המסוק (יש על זה סיפור שלם ולא יודע מה המקור לזה).
פגשתי מישהו שהיה אמור להיות חלק מהל"ה אבל פרש כי נפצע.
לפני שלוש שנים. לא במקום חרדי.
הפדיחה היותר גדולה, היא שבכלל שכחתי שהייתה אמורה להיות צפירה, רק כמה שעות אחרי כן שמתי לב שלא שמעתי..
שהיתה בירושלים ב"עמוד ענן".
אני מניחה שלא שמעו שם גם את הצפירה היום, המדינה פשוט לא מתענינת בתת תנאים שחינו בהם.
מעולם לא שמעתי את הצפירה בכזו עוצמה.
הדלקנו רדיו כדי לשמוע.
ומחר הכל סגור?
אני מתכוונת בעיקר לחנויות מזון.
תודה רבה 
יש חנויות אוכל שפתוחות מחר חצי יום (כמו יום שישי)
-משה ר-אחרונה
אמונה123.אבל עזבו.
מי בא לככר ספרא?
חסרון - פחות זמרים
ייתרון - פחות פורום נוג"ה
(מה זה נוג"ה?)
ועל הדרך : נסיו:פ - ורום נסיונות פעילים, אר"מ - ארץ מולדת, מסו"ט - מחשבים, סלולרי וטכנולוגיה, לנ"ו אני מניח שאת יודעת
, או"ח - אקטואליה וחדשות. זה להיום
לילה טוב.
אבל לא מתחבר לרוב ככל הטקסים האלה (יצויין שאני לא מודע למתכונתו של הטקס הספציפי הנ"ל).
הם מַלאים, שבלונים, מלאכותיים, ולעיתים רבות - דביקים.
אני לא יודע כמה נחת רוח נגרמת לקדושים מאירועים כאלו.
(אני לא שם, אבל בלי קשר זה מעניין אותי).
ב. ישנה בכל זאת - תפילות. אזכרות. שיעורים. לימוד.
השואו כבר לא משחק תפקיד שם.
כל אחד ומה שעוזר לו להתחבר יותר ולזכור את היום הזה.
מסכימה עם הגישה שלך, אבל גם ה"שואו" לגיטימי בעיניי.
יש בהתכנסות הזו של כ"כ הרבה אנשים יחד, משהו מיוחד ומאחד.
("הם" - אין הכוונה למשפחות השכולות שדמעתם מצוייה תדיר),
להרגיש. להתרגש. גם בכח.
אם חושבים על הנופלים עצמם - כפי שאמרתי אני מאוד מאוד מסופק אם היו שבעי רצון מזה.
לא פעם שומעים או רואים נאום, ואי אפשר שלא לפספס את העצב המעושה והמאולץ, קריאה איטית
צבועה, העוויות פנים מלאכותיות וכו'.
בקיצור - על מי אתם חושבים שאתם עובדים?
שקר שנאתי.
אני לא יכולה להתייחס להכללה כזאת בלי דוגמאות.
וכל אחד יכול:
כבר השנה הטו אזניכם ושיתו עיניכם. אמרו לי מה מסקנתכם.
מנסים למלא את החלל.
אם זה בסיפור
בקטע
בשיר
מנסים לאפשר לחיות אחרי.
מנסים לחזק את המשפחות השכולות ע"י חיזוק ממשפחות שכולות.
מנסים לנתב את הכוחות העצובים ליצירה
לחידוש.
להפוך זכרון למעשה.
מנסיים לצייר את החלום.
ובניגוד למה שהיה לפני כעשור שאירעים אלו סיפקו עצב לכל השנה. כעט הם מספקים חוזק.
כדאי לך לבוא.
אך עכ"פ לפי דבריך יוצא שהמטרה המוצהרת היא לא לשם הנופלים.
וכל כי הא - הוה להו לאודועי!!
(סנהדרין מו: ) אך יש בו תועלת לנפטר - אחים בהספידא דהתם קאימנא (שבת קנג. ע"ש).
ב. לעומת ההספד, חושבני שבמודעות הפרסום לא משתקפת בדווקא אותה יומרה עליה כתבת.
את יכולה ללכת לטדי בשביל זה.
(אם אתה לא רואה הבדל בין השניים, זה משהו אחר).
הייתי שם בשנה שעברה ולא הרגשתי בנוח.
היה יותר מדי טקסי.
הייתי בטקס אחד בחיים שלי שבאמת נהניתי והוא חרוט בזיכרוני עד היום. הוא היה מלא תוכן, אמונה, אהבת עמ"י והארץ.
גם השנה רציתי ללכת, אבל לצערי הגעתי מאוחר מהלימודים ולא נשארו כרטיסים כדי להיכנס.
ולכן החלטתי להישאר השנה בבית ולשמוע סיפורים ברדיו.
אני מבינה שיהיו שיחלקו עלי, אני מבינה שיש כאלה שזה מה שמחזק אותם. אותי לא.
שנזכה לקבל רק דברים חיוביים ביום הזה.
"דביקי" "מאלכותי" ו"שבלוני" הוא דווקא שלילי? אולי גם מזה אפשר לרוות נחת?
לא מבינה את השליליות הנוראית הזו שכולם נזעקים ממנה. ראיתם בזה משהו שלילי? חיובי וודאי יש, על השלילי אפשר להתווכח
The beanאפשר ללכת לכיכר ספרא או לשרים בכיכר!
אותו דבר כבר - אז אם שם נגמר המקום בכיכרות לא נגמר המקום
פעם האירוע היה שווה - לציבור הדתי
אירוע אלטרנטיבי - שגם היה שווה לשלם עליו כסף
לציבור הדתי הוא לא מתאים!
כל הנופלים-מגלים כמה שהם טובים!
(אולי זו הייתה כוונתך, אבל "מוצאים" היה נשמע לי קצת מאולץ..)
וכמו שאמר ה"פלא יועץ": "אפילו ריקנין שבישראל מלאים מצוות כרימון כי יש רבים מבני ישראל שנראים לפנים כלים רקים אבל יש בידם מצוה זו של הצלת ישראל שבזה הם מכריעים ועוברים את החכמים והגדולים שבישראל".
יש חיילים שנראה שממש חיפשו בהסטוריה האישית שלהם כל פיסת מידע עם קונוטציה חיובית.
"הוא אהב להסתכל על הנוף".
לא יודע. נשמע לי מאולץ.
הבן אדם נפל במלחמה על הארץ שלנו, זה לא מספיק גדול? למה צריך לחוף תיאורים בכח כשאין?
אנשים שמים דגש על דברים שנראים חשובים בעיניהם.
וללקוט שושנים"- לסלק את הצדיקים שבישראל.

בעצם העובדה שהם מתו על קידוש שמו יתברך. לא כל אחד זוכה :
"דודי ירד לגנו לרעות בגנים ללקוט שושנים"- לאסוף אליו את הנבחרים והמעולים
היום אני רוצה לחיות כדי שיגידו עלי שאני טובה...
חשבתי על זה בהלוויה של סבא שלי.
כולנו ידענו שהוא כזה וכזה וכזה.
אבל אפעם לא *אמרנו* את זה. קיבלנו את זה כמובן מאליו.
סבא בנאדם מדהים וזהו.
רק אחרי שהוא נפטר קלטנו מה היה לנו ביד..
נראלי זה ככה אצל כולם.
חיים בצורה הכי מדהימה והכי שקטה וטבעית,
ורק כשהם לא פה- אתה מבין כמה ההתנהגות שלהם חסרה, החל מהרגע שהם נלקחו ממנו.
פשוט מרגישים חוסר. חוסר של שלמות.
וככה זה, לדעתי, עם כל אדם שנפטר.
אין אדם שנפטר ואין מה להגיד עליו בהספד. אין בנאדם שנלקח ממנו וחושבים הרבה לפני שכותבים עליו כמה מילים.
זה פשוט החוסר של הבנאדם מתפרץ החוצה כשהוא איננו, ומבינים כמה הוא היה טוב וכמה הוא חסר.
ו'לחיות כדי להיות טוב'- די מתאר את ההרגשה שהובילה אותי לפתוח את השרשור הזה.
תודה.
ציונית ודמוקרטית.
אתה לא כאן בזכותו, הציונות והדמוקרטיה פה בזכותו..
חיפוש ״דמוקרטיה״ בגוגל אולי יעזור..

יותר חופש פרט ממה שיש היום ב-"דמוקרטיה" הישראלית.
נו טוב, יש עוד הרבה מה לתקן עד שיהיה שלטון יהודי אמיתי.
גם במלכות ה', השלטון עובר דרך בני-אדם.
ויש לא מעט דעות, שיש עדיפות לשלטון דמוקרטי משלטון מלוכני.
אם עומד בראש אדם ראוי, אז עדיף שלטון מלוכני.
אבל מכיוון שראינו ברוב הדורות ואפילו בתקופת המלכים,
שרוב המלכים לא היו ראויים, והם בעיקר דירדרו את עמ"י,
אז במצב כזה, עדיף שלטון העם!
כשיגיע הזמן הראוי והמלך הראוי, נעבור לשלטון מלוכני,
עד אז אני לא רואה שום סיבה להתנגד לדמוקרטיה.
וזה לא משנה אם יש דמוקרטיה כאן על הארץ או לא.
אז לאן זה יקדם אותך אם תלחם בה?
השאלה היא מי שלוחיו...
וכאן אנחנו בוחרים את השלטון היותר ראוי, במסגרת האפשרויות שניתנת לנו.
אז למה חכמים תיקנו את התפילה "מלוך על כל העולם כולו בכבודך"?
"ומלוך עלינו מהרה"?
כאשר אי אפשר לקיים את חוקי המלך (קורבנות), זה נקרא שהוא מולך?
כאשר בביתו מתהלכים שועלים, זה נקרא שהוא מולך?!
באופן נסתר ובלתי מובן הוא עדיין שולט בעניינים, אבל נכון לעכשיו שמו הגדול מחולל בצורה נוראה.
דמוקרטיה היא עוד צורת שילטון שמתנגדת למלכות ה' כי היא קודם כל שילטון העם,
שזה לא שלטון ה',
היא נותנת לפרט זכויות שאין לו, למשל הזכות לומר דברי כפירה בה',
הזכות לחלל שבת וכו' ובכלל, היא כופרת בעובדה שאנחנו עבדיו של ה' יתברך
נכון שאנחנו בוחרים בשלטון שיחלל את שם ה' באופן הפחות ביותר, אבל זה לא הופך אותו לשלוחו של ה' יתברך.
בד"כ בנות מדברות מהבטן,
לא ידעתי שגם בנים הם כאלה.![]()
בתפילה אנחנו מבקשים להרגיש את שלטון ה' בעולם.
אם אתה טוען שהקב"ה לא מולך על העולם, אז דע לך שזה עיקר האמונה הראשון של הרמב"ם!
וכל הדברים שאתה כותב, זה לא קשור לצורה השלטונית, אלא למי שולט (כאן בארץ).
בתקופת בית-שני, רוב הזמן חיינו תחת שלטון גויים, והיה קרבנות והיה מקדש.
לעומת זאת בבית-ראשון, למרות שהיה שלטון מלוכני, היו תקופות ארוכות שבהן לא היו קרבנות.
ואפילו בבית ראשון, לא רק שהיה זכות להגיד דברי כפירה, אלא אפילו המלכים הסיתו את העם לעבוד ע"ז!
בקיצור, הדברים שאתה אומר לא קשורים לצורת השלטון אלא למי עומד בשלטון!
עצם הדמוקרטיה לא באה להתנגד לה', זה דבר שתלוי בעם, לאן הוא מנווט את דרכו.
גאולתנו עדיין אינה שלמה, ואנו בוחרים כרגע בצורת השלטון שתאפשר לנו לבחור שליט שהוא הכי ראוי ממה שמתאפשר לנו כרגע.
שצריך להכפיף את עצמו למלכות ה'. הדמוקרטיה די דומה מהבחינה זאת.
לרעיון של "עבדי הם, ולא עבדים לעבדים". יש ניגוד בין שעבוד לבשר ודם, לשעבוד להקב"ה.
נכון שע"פ התורה מצווה שיהיה מלך. (וגם לגבי זה יש דיעות, אבל נראה לי שהההכרעה ברורה), אבל אסור שירום לבבו מאחיו.
להיות עם ככל העמים-
זה להיות עם חי, עם שיש לו מדינה וטריטוריה ושילטון-
ולא עם מנוון שמתגלגל בגלות
היהודי ההוא מסר את חיו על תקומת עם ישראל, על גאולת העם ושיבה לארץ ולריבונות
זה דבר גדול מאוד.
מרב. -
שמעתי לא מזמן על תרגיל כתיבה- לכתוב את ההספד שלך עצמך
המחשבה מאחורי זה- לחיות ולהיות האדם שהיית רוצה שאנשים יאמרו עליך דברים כאילו....
(אולי זה צריך להיות חלק ממה שאומרים לאדם ביומולדת שלו- כמה הוא יקר לנו בחיו פה, ואיזה דברים ראינו שהיו משמעותיים בעשיה של האדם בחיים)
)מאמע צאדיקה(טנגענס אני צריך את הסמיילי החדש שלך עם האצבע בעין..)



אבל, בעיניי, יש משמעות גם למקום הזה הנמוך. לזיכרון הזה.
שלא מאפשרים לצה"ל לגונן ולהתגונן מהערבים.

לא רואה בזה בעיה..
כיף לדעת שאני לא לבד 
יש בכך "רפיסות" כזאת... להראות אולי ש"בסדר, אנחנו אִין".... מה ה"בושה" למנוע שירת נשים - לפחות זמרת לחוד - אם יודעים שהלכתית זה אסור. התחשבות לפחות במה שמחייב את רוב הבאים לשם.
ועניינו של יום הזיכרון אינו להיות יום "דיכאון" חס ושלום.
מצד אחד, אבל על מות קדושינו, אבל דווקא מתוך זה להבין את גודל הענין שלשמו מסרו נפשם. את גודל המעלה. להתרומם עם ה"הרוגי מלכות אין בריה יכולה לעמוד במחיצתם".
נדמה לי שלשם זה בכלל זה התחיל. למרות שמעולם לא הייתי בטקס הזה - וגם לא הייתי הולך..

?"אבל לגבי המסר של הטקס,
הבנתי שייסדו את הטקס, כאלטרנטיבה לשאר הטקסים בארץ, שבהם משתקעים בעצם השכול.
אמנם אף פעם לא הגעתי לטקס,
אבל מהמעט שראיתי היום, שמתי לב שמצד אחד הם מתייחסים לנופלים,
אבל מצד שני הם מאד מדגישים את ההמשכיות, ואת הנקודות שאנו רוצים ללמוד מהנופל, ולא להתעצב מעצם הנפילה.
וממתי טקסים ממלכתיים הם טקסים דתיים או לדתיים?
בעז"ה כשהשלטון יהיה בידי דתיים והמדינה כולה תהיה דתית- טקס ממלכתי פירושו יהיה טקס דתי.
כרגע זה לא, וכל עוד זה לא מוגדר לדתיים- לא רואה בעיה בשירת נשים.
[מה שהיה יפה אתמול זה שהדתיים התחילו לשיר "אני מאמין" אחרי התקווה, וראיתי גם כמה חילונים שנשארו לעמוד ולשתוק, לזמזם או ממש לשיר..
חמודים...]
אבל כל דתי וכל חילוני יכול לבחור לאיזה טקס להגיע. מודיעים לפני מה יהיה בכל טקס, ואם לא טוב לו- שלא יבוא.
בס"ד
יהודי, ערכי, מחנך וממלא וגם... בלי שירת נשים
חבל שכל שנה יש מאות(!!!) אנשים שהיו רוצים כרטיס אבל נגמר מהר מדי..
(אגב , אפשר היה לצפות גם באינטרנט. רציתי להביא קישור אבל לא הייתי בבית)
סיפר הרב יהודה ליב מימון זצ"ל:
"בשנת תרפ"א, כשאומות העולם התאספו ב"סאן רימו" והכריזו מתוך הכרה כי ארץ ישראל שייכת לעם ישראל, הודיעו לי את הבשורה הזאת וביקשו ממני לסדר עוד באותו יום אסיפה בבית הכנסת של רבי יהודה החסיד, כדי לעשות פומביות להכרזה זו.
פניתי אז למרן הגאון הצדיק רבי אברהם יצחק הכהן קוק ז"ל והוא נענה תיכף לבקשתי להשתתף באסיפה זו. הוא בא לבית הכנסת לבוש בגדי שבת ונאם מתוך שמחה וצהלה על אודות מה שאומות העולם הכירו אז בזכותו של עם ישראל על ארצו. דבריו הנלהבים הכניסו בלב רבים מתושבי ירושלים שמחה עצומה והתלהבות מיוחדת, אבל כמובן שנמצאו אז כמה אנשים מטפוסם של "נטורי קרתא" שהתרעמו בכתב ובעל פה על הרב ז"ל ועל שמחתו היתירה.
אחרי מספר ימים היתה לנו ישיבה בבית מרן הרב ואחדים סיפרו על אודות הקנתרנים האלה ומה שכתבו ודיברו בנוגע לשמחתו של הרב על הכרת הגויים בזכות ישראל לארצו. ענה מרן הרב ואמר כדברים האלה:
חז"ל אמרו [תענית ל:] "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה", ולכאורה יפלא הדבר, שאמרו "זוכה ורואה בשמחתה" ולא אמרו זוכה ורואה בבנינה, כי סוף סוף הרי העיקר היא בנינה של ירושלים ולא השמחה שיוצאים בריקודים ושמחים. אבל חכמינו ידעו כי כשנזכה לראות בבנין ירושלים הרי יראו זאת גם אלה שלא התאבלו על ירושלים, אבל את השמחה ירגישו רק אלה שהתאבלו והצטערו בצערו של החורבן והתגעגעו לבנינה של ירושלים. ומשום זה – סיים הרב – אין כל פלא אם יש אנשים שאינם מרגישים שמחה על ההכרזה הזאת מצד אומות העולם. מכיון שהאנשים האלה לא כאבו את כאב ירושלים, לא דאגו ולא התאבלו על חורבנה, לא הרגישו את העלבון הצורב שארץ ישראל זרים מושלים בה, על כן אינם מרגישים בשמחה זו שאומות העולם הכירו סוף כל סוף בזכותנו על ארצנו. אבל אלה שבכל ימות חייהם היו מלאים אבל ותוגה, צער ויגון, על חורבנה של ירושלים, על שהיא נתונה בידי זרים – הללו בודאות מלאים שמחה על ההכרזה הזאת מצד אומות העולם, ועל כן אמרו: "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה".
[קובץ 'סיני' כרך לג עמ' קד].
בעז"ה שנזכה לראות עין בעין.
"עוד אבנך ונבנית".
"מדינתנו, מדינת ישראל, יסוד כסא ה' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ה' אחד ושמו אחד." ~ אורות ישראל ו ז.
ב"ה שזכינו לראות ולחיות בתק' שחלק מבניינה בידיים יהודיות. ב"ה.
שנזכה לבניין ירושלים השלם.
הגאון החסיד ר' ניסן טעלושקין זצ"ל, שהיה מחסידי חב"ד הגדולים בדור הקודם, ומידידיו של הראי"ה קוק, כתב בספרו 'טהרת מים' דברים חשובים על קדושת יום העצמאות
"אינני רשאי לעבור על המהפכה הגדולה שנפלה בישראל במשך זמן זה. העם הנודד זה 1879 שנה ממדינה למדינה בלי היות לו ד' אמות מבוססות, ובתרמיל של עניים, חזר על פתחי האומות לבקש מפלט לנפשו ומקום להניח ראשו הכאוב וגופו הנדכה, - זכה סוף סוף למדינה בארץ אבותיו.
ראה הקב"ה שאפס כוחו של העם לסבול ייסוריו ופגעיו, ראה את החולשה הגשמית והרוחנית שתקפה בעם עד שסכנה מרחפת עליו להשתקע בין הגויים, והראנו את חסדו ואת נפלאותיו ועשה לנו ניסים שא"א להבינם בדרך הטבע והשכל. רוח גבורה עברה על בני עמנו, צעירינו שבא"י היו פתאום לגיבורי מלחמה, וכמעט בידיים ריקניות גברו על מליוני אויבים, עד שהם ברחו מרוב פחד והשאירו את ארצנו לפליטה לבניה המעונים בגולה. וביום ה' אייר שנת תש"ח, אחרי לידה קשים, ואחרי שאבדנו אלפי צעירים יקרים הוכרזה הקמת מדינת ישראל, שבה אנו מקוים ובטוחים לקבל פני משיח צדקנו במהרה בימינו.
ואני מהלל ומשבח בוראי שנתן לי רצון עז וכוח לעלות ולבקר את אה"ק ערב שנת הקמת המדינה, בקיץ תש"ז, לקחת חלק בסבלות ישראל בסופו של שלטון המנדט, וליהנות מזיוה ומאורה של ארץ ישראל במשך ג' חדשים.
עברתי בארץ לארכה ולרחבה, ונהניתי לראות ביישובן ובפריחתן של ערי ישראל וכפריה שנבנו ע"י אחינו בני ישראל, בדמם ובזעת אפם. זכיתי לטעום טעמם של סבלות ישראל משלטון זרים, אבל שבעתי נחת רוח משלטון התורה ויראת שמים בין רובי תושבי הארץ. שאפתי מרוח של אהבת ישראל השולטת בכל פינה שבישראל, ושאפתי מזיו השכינה השוררת בקרבה ומרוחה של קדושת ירושלים שאין דוגמתה בכל העולם. ברוך המקום שזכיתי לכך אעפ"י שאיני כדאי".
עם מקורות.
רק אני לא מרגיש את יום הזיכרון??
למרות שהשתתפתי בטקסים, ראיתי סרטי דוקומנטרים, שמעתי שיחות, אני כן מרגיש את הצער אבל זה לא מזיז לי יותר מדי. לא רוצה לדרוך פה על אנשים, אבל לשמחתי אין לי קרובי משפחה שנפלו במלחמות או נרצחו בפיגועים (אולם קרו דברים אחרים בסגנון אחר). מאוד קשה לי להתחבר ליום הזה שבעיקר מתעסק באבל ולא במה צריכים להתקדם כמו יום השואה, שבכל השיחות ששמעתי מניצולים מהזוועות שלהם, הייתה להם תקווה ומטרה וזה מה שמיקד אותי ביום הזה.
לא יודע מה לומר, קשה להשתתף.
גם ביום הזיכרון יש מה ללמוד.
על גבורה, על הקרבה למדינה.
על מזה בכלל מדינה.
על מזה עצמאות..
תכל'ס גם לי אין *קרובים*. מי שכתבתי עליהם בשרשור שלי הם קרובים רחוקים.. בנידודים של סבא וסבתא וכאלה..
החלטתי לאמץ אותם כקרובים שלי... כדי שאתחבר ליום הזה.. כי אני קצת נאבדת בו בד"כ..
מי שלחם- נהרג בלחימה,
ומי שלא לחם- נהרג כי הוא יהודי.
אפשר ללמוד מזה.
בטקס אתמול הזכירו את אילן חלימי הי"ד שנרצח בצרפת.. לא זוכרת בדיוק מי דיברה עליו, אבל היא חזרה על זה ש"הוא נרצח כי הוא יהודי. עם ישראל חי".. ואז שרו את "אין לי ארץ אחרת"..
אפשר ללמוד גם מזה,
ולהתחבר גם ככה..
זה נותן לי יותר עומק ליום הזה,
מאשר להתרכז בעצבות ובשכול.
צה"ל שמסרו נפשם על הגנת העם והארץ ועם חללי פעולות האיבה, והריני מכוון בזה לקיים מצוות אחדות ישראל ומצוות 'ואהבת לרעך כמוך' ו'נושא בעול עם חבירו' ו'עימו אנוכי בצרה' ו'זכור את אשר עשה לך עמלק' והכרת הטוב.
"והריני מזכיר את זכותם וצדקתם העומדת לעד על שמסרו נפשם על קידוש השם למען כלל ישראל וזכו למעלת קדושים שאין מי שיכול לעמוד במחיצתם. ויהי רצון שזכויות אלה יעמדו להם לעילוי נשמתם הקדושה והטהורה. אמן".
בלי נדר, ארחיב אח"כ.
הרציונאלי:
מצד האחדות של עמ"י ביום הזה, כשכולם עומדים יחד בצפירה וזוכרים אותם.
מצד הזיכרון שלהם ושל מה שעשו ותרמו כדי שנוכל להיות כאן, נתנו את החיים שלהם. מתוך רצון להרגיש שותפה לכל זה,
לקחת חלק, להיות איתם.
והכי הכי, מצד הכרת הטוב. לדעת ולהעריך את כל המבצעים והמלחמות בהם הם נפלו, את אלה שקפצו על רימון בלי לחשוב פעמיים ואת אלה שנהרגו מאש כוחותינו במטרה להגן על המדינה הזו בגופם ובנפשם.
מצד זה שהם זה אנחנו, במובן הכי בסיסי. שיש לנו מטרה להמשיך אותם, לזכור אותם, להמשיך את הדרך, לשמור על המדינה הזו, לשמור על עמ"י מאוחד, להעריך את המדינה הזו על הכל מכל כל.
יש בי גם צד של-- מה אני עושה היום כדי להמשיך את דרכם? איך אני מתנהגת? מה בפעולות הכי יומיומיות שלי ממשיך אותם? את המטרה שלהם? את הדרך שלהם? את המדינה?
הרגשי:
טוב, את זה פחות אפשר להסביר. אצלי גם בלי לראות סרטים או להשתתף בטקסים, הברז לא נסגר.
מה שהדהים אותי הוא סרטון על מרים פרץ (יש המון סרטונים עליה ביוטיוב). אישה חדורת אמונה באופן יוצא מהכלל.
למרות כל מה שהיא עברה, היא מעידה על עצמה שהיא לא שואלת שאלות את הקב"ה, היא מספרת על הבנים שלה, שנפלו. כמה הם אהבו את המדינה הזו וכמה הם נתנו את כל כולם למענה. רוצו לראות.
בנוסף, הסרט על רועי קליין ז"ל שכותב לאשתו על ענווה והתבטלות מול האידיאל ישראל. על אדם שחי את עמ"י, את א"י ואת הקשר בינהם.
לענ"ד ההשתתפות ביום הזה היא קודם כל מתוך הרצון לקחת חלק בהם ובמה שהיו ועודם.
(ומשם נגזר כל השאר שכתבתי למעלה).
על מרים פרץ והיה קטע בכתבה שהיא מדברת על בניה והיה לה קשה את מי לבקר ראשון בבית הקברות.... קטע ממש קשה לקריאה...
כלומר, המעלות של הזכירה, ושל הלוחמים עצמם, באמת נכונות כמו שהזכרת, אבל הצפירה היא לא קודש, היא כבוד. ויש הבדל.
"צורם" זה קצת חזק כאן, לא?
לא יכול להיות שאת רצינית!
מאיפה זה??
אבל כבר כתבתי בשורה הראשונה שהשתתפתי בכל מיני דברים ועדיין הצד הרגשי פחות מורגש אצלי...
ניסית לשבת לשתוק?
לתת לכל הרשמים שצברת כבר- לעלות לך, להציף, להערבל, לעבד....
להרגיש לוקח זמן, ופנאי נפשי וטכני
הוא מתעסק בכאב שמוביל לצמיחה.
א"י נקנית ביסורים- חיילים קדושים מתים על קידש ה' למעננו, ע"מ שנוכל לשבת פה בארץ בשקט, ברוגע..
ועל זה אני מודה להם. אני מרכינה ראש לדקותיים, כואבת את כאב המשפחות השכולות..
ולאחר הצפירה, מרימה את הראש בגאון ובגאווה על שאלו הם אחיי. ומודה להם שבזכותם אני פה ואני חיה.
ואני מודה לקב"ה שאני חיה. זה כ"כ לא מובן מאליו! למה שאני אחיה ודווקא אחרים ימותו? איך זה שאני נסעתי באותו כביש חמש דק' לפני שהם נרגמו באבנים? איך זה שאני *במקרה* לא עליתי באותה שעה על אותו קו אוטובוס שספג כ"כ הרבה דם?
לכן, אני מצדיעה לנשמות הנרצחים ומתפללת לשלום משפחותיהם.
ערבוב של רגשות.
זה נהדר לקום ישר לותיקין, בלי זמן לחשוב מחשבות חיצוניות. כל היום הרבה יותר צלול ככה.
חוזרת
עצוב לי
חרותיקכל הטובים אצלו 
כל מי שאצלו-הוא טוב!

אחרי הבלגן של אתמול (עבדתי כ-13 שעות כמעט ברציפות) קמתי היום בסביבות השעה 9:30
מזל שהטקסים ב-11, אז אפשר היה להספיק להכין הכל בניחותא.