כמה טוב שבאת שבת- מנוחת הנפש והגוף.
השבוע היום הארוך מתקצר בחצי, ויום חופש נוסף....
שבוע טוב ומבורך!
אני צריכה ייעוץ בנוגע לפיצויים (בעקבות התפטרות ולא פיטורין)
חוצמיזה... יש את מה שהמעביד מפריש כגל חודש לקרן הפנסיה,
ובהתפטרות אפשר למשוך את זה כפיצויים בסיסיים...
אבל אני צריכה מידע יותר ספציפי... אז אשמח לעזרת המומחים.
הפיצויים הם חלק אינטגרלי מהפנסיה.
מקבלים גם בהתפטרות
הסיבה היחידה שלא מקבלים זה אם פגעתם מהותית במקום העבודה שלכם

תודה לכולם!
כ"כ קלאסי.
תילי חורבותמחפש אקורדים למנגינה הכי קלה שאפשר לנגן.
אני צריך להקליט מנגינה בערוץ מידי (midi) למי שמבין בזה...
תילי חורבות
תילי חורבותאחרונההיי, כחלק מעבודת הסמינריון שלי אשמח אם תוכלו לעזור לי ולהקדיש מספר דקות לצורך מילוי השאלון.
השאלון כולל פעילות קצרה ונחמדה הדורשת קצת מחשבה.
תודה רבה!
יש שם הרבה, כמה מחוברים לידית, לכסא עצמו ובין לבין...
אנסה אחרי שבת, ואם לא אצליח אצלם.
תודה רבה וחג שמח!
אנסה.
שבת שלום

למצות התגעגעתי
דגים זה טוב.
אולי אפילו כדאי לשאול מישהו שיודע/להגיד לו את הפרטים של המקרה...
זה קשה.
זה מישהו זר או שזה מישהו שסביבו?
אם זה מישהו זר זה יותר קל. זה פשוט לומר לעצמך שוב ושוב "טוב, אז אין לו מידות. לא רוצה קשר איתו". ולהכניס את זה ללב. שוב ושוב. ש.. נכון. אולי הוא התנהג גרוע. אבל.. אולי זה לא מכוונה רעה. וגם אם כן? טוב. אז הוא היה רע. הוא לא קשור אליי יותר. אני יותר טוב ממנו. וכו'
אבל זה יותר בעיה שלו מול עצמו מאשר בעיה שלו מול מי שלימד אותו...
מחזקים. מאמינים. מדברים. מתפללים. מחבקים. תומכים.
בהצלחה 
איך אתם הוגים את המילה:עברי אנכי"מִמָּחֳרַת"
יש פסוק, ברוח התקופה, כולנו מכירים אותו
"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת"
כולנו מכירים את זה כמובן מהגירסא דינקותא שלנו, השיר המהולל והידוע "הנני מוכן" 
עכשיו השאלה שלי היא כזאת - איך אתם קוראים את המילה ממחרת?
לייתר דיוק, איך אתם מבטאים את האות מ השניה? זאת שמנוקדת בקמץ?
מו? או מה? מה יש אצלכם בראש?
-השאלה אינה מיועדת לאנשים שקוראים את הפסוק בהברה אשכנזיות, וכן כל כיוצ"ב-
חשבתם איך אתם קוראים? ייאי.
למה אני שואל?
כי זה בערך (אל תפסו אותי על המילה) מחלוקת בין המסורת של הספרדים לבין האקדמיה ללשון.
הרי בארצות אשכנז.. כל קמץ היה או...
בתנ"ך קורן, החדשים - שבהם יש הדגשה מהו קמץ קטן ומה לא. הם סימנו את כל המקומות האלה שיש בהם מחלוקת כקמץ קטן (דהיינו מודגש) ושם סימן של געיא, מתג, מעמיד עליו. בעצם.. זה בדיוק המחלוקת במסורות. איך לבטא קמץ כזה שאמור להיות קמץ קטן רק שיש עליו העמדה.
רוצים דוגמאות?
אָהֳלוֹ, קָדָשִׁים, טָהֳרָה וכן הלאה
בדיוק היום בתפילה שמעתי מישהו שאומר "מו" ואז חשבתי לעצמי שיהיה מעניין לברר כאן.. מה קבוע אצלכם בראש?
כמו
מזרן או מזרון
אני מהאלה של המזרון
אני חושב שבדרך כלל כשאני מנסה לדייק זה קמץ גדול
אבל דווקא קדשים זה תמיד קמץ קטן
"כנגד ארבעה בנים דברה התורה" - ננסה לדבר על שנים שהם שלושה. המטרה: לבדוק את הרעיון (מסכימים או לא) ולבדוק את עצמכם (ולספר לי כדי שנדע את ההתפלגות). משם תקחו את זה להיכן שתרצו.
ראשית נכנה להם שמות - המרצה והמוכיר. (יתכן ששורש הדברים עמוק יותר, מוזמנים לשתף מה עולה בראשכם). ישנם שני סוגי ילדים שיקיימו את המצוה בפרשת השבוע ואת מקבילתה בעשרת הדברות - "איש אמו ואביו תראו" ולעומתה "כבד את אביך ואת אמך". נוכל לחלק אותם לשתי סוגי העבודות הידועות, אהבה ויראה, אבל נמתין עד אחר ההסבר הקצר.
אנחנו מדברים על שני ילדים בעלי מהות שונה אך שניהם ישתתפו במטלות הבית וינתהגו בכבוד להוריהם, כל אחד מסיבה אחרת.
הילד המרצה הוא הילד שפועל מיראה, יש לו חשש מדחייה, חשש מחוסר השייכות למערכת האחידה של "בית" ו"משפחה". אולי ברובד עמוק יותר יש להסביר זאת כך - הוא פוחד להפסיד את ה'זכויות' שב"בית ומשפחה" ולכן הוא משתדל לעמוד ב'חובות' - במילים אחרות: לרצות. אם יבקשו ממנו - הוא ישטוף את הכלים (אבל אם לא יבקשו - אין כאן דרישה של חובה וממילא הוא לא חושש להמנע מהביצוע). הוא יתאמץ, ישקיע וילמד את המקצועות שהוריו יכווינו אותו אליהם או שהבין מתוך השיח בבית שאלו המקצועות המוערכים בעיניהם (והנקודה הזו אינה דווקא בתחום הלימודים אלא גם הכלל תחומי ההתעניינות). הוא ישעה לבקשות האחים האחיות גם במקום שהדבר לא יהיה נח לו או שבאמת אין לו חשק ועניין בדבר (פה ראוי לציין שלא כל ה"תסמינים" חייבים להופיע).
לעומתו, הילד המוכיר (שהוא הפאזה החיובית של הסוג שאינו מרצה) אינו חושש מדחייה והוא אפ' מוכן להתנתק מן המערכת הביתית-משפחתית (הילד בעל הפאזה השלילית של סוג זה לא יחשוש להתבטא [לאיים] ואפ' לקחת צעדים לקראת עזיבת המערכת הנ"ל), וההתנתקות גם תסב לו פעמים רבות הנאה והתעצמות (התפתחות אישית ובין-אישית). אין לו את החששות של הילד המרצה, והוא הרבה פחות "ילד של בית". מה שגורם לו להשתתף ב'חובות' הוא לא ה'זכויות' אלא להיפך - ה'חובות' עצמן! הוא מבין שעל אף שמשיכתו היא אל מחוץ למערכת הביתית-משפחתית, עליו להוכיר תודה על כל החסד שנעשה עימו מרגע ההריון ועד עתה ולכן הוא מחפש אחר ה'חובות'. הזכויות פעמים רבות אפ' לא יעניינו אותו והוא יעדיף את החופש וחוסר התלות (סוג של "שונא מתנות").
מתוך אותה תכונה נפשית אולם בכיוון ההפוך מגיע הסוג השלישי, נקרא לו "הכבשה השחורה", או באופן יותר חינוכי 'הילד המחציף' (ולא החוצפן. אנחנו לא מגדירים לילד את מהותו אלא מתארים את פעולתיו, להורות שאין זה בעצמותו אלא חיצוני לו. זה חשוב לעניין איך שהוא יתפוס את עצמנו וגם לאיך שאנחנו נתייחס אליו בהמשך). כדי לחסוך בפירוט, הסברים ודוגמאות נגיד בפשטות שהוא לא משתתף בחובות (וכנראה שגם לא בזכויות, אם מתוך רצון עצמי ואם מתוך שהמערכת המשפחתית לא מוכנה להעניק לו אותן) ובמצבים רבים מגיע עד כדי חוצפה לבוגרים והגדולים ממנו במערכת המשפחתית ולפעמים לניתוק (חוסר רצון מאסיבית לקשר שמתבטא במעשים) ממנה.
למה ואיך זה קורה? על אף שזו שאלה שיש להאריך בה נאמר בקצרה כך: בכל אדם נטוע הרצון הטבעי להוכיר תודה, זהו יסוד גדול באמונתנו. לפעמים הרצון הזה מכוסה במסכים רבים עד כדי כך שהתכונה הזו כמו נעלמת. המסכים יכולים להיות צרות ולחצים "של החיים", מידות רעות (שגם הן נטועות בנו מצד החומר שבנו ועלינו להלחם עימהן ולסלקן), בעיות פנים-משפחתיות כמו הררכיה מעוותת במערכת המשפחתית ועוד. בהסרת המסכים "ישוב הסדר אל כנו".
ניתן אולי לומר שבאמת אין כאן שני סוגים אלא שאלו רק שלבים בהתפתחות הנפש של הילד.
היכן אתם מזהים את עצמכם?
אבל כמובן אין צורך למדוד את כף הרגל בסנטימטרים - השאלה מה מידת ה*נעל* שנוחה לך, ולא מה מידת הרגל שלך
)שהאמת תהיה ברורה
אם היו שואלים בשאלון אנונימי 30 אנשים שמכירים אתכם לשים אתכם על סולם בין 0 ל-100 בעד כמה אתם שתלטנים, מה היה הממוצע שהייתם מקבלים?
שמדובר על ציון שהיו נותנים לי אחרים. אז כנראה הוא היה נמוך בהרבההההה.
(בסוף המספר שרשמתי הוא חווייה סובייקטיבית, אבל אנשים חווים אותי אחרת)

כתר הרימוןאולי אני אספר על זה פעם.
עם כוונה להקריב קרבן
ונעצרים?
לדעתי האישית, למרות שאני לא מאלו שעולים להר, אני כן ממש מעריך אותם!
והלוואי שירבו אנשים כאלה שחיים ממש ממש את התורה.
אע"פ שיש מחלוקת גדולה בעניין הזה, אני כן חושב שזה טוב שיש אנשים שעושים את זה
כי זה מכניס לציבור את התודעה של בית מקדש.
שמרוב הגלות נראה שזה לגמרי נשכח וקרוב לגדר פנטזיה
בעוד שבפועל אנחנו ממש קרובים לזה, רק צריכים לרצות.
א. לא
ב. באופן כללי הייתי מחלקת תחביבים לפרודקטיביים ולא, נניח נגינה זה תחביב טוב, כי הוא יצרני (להבדיל מצפייה בטלווזיה) והאיזון צריך להיות מוכרע לטובת תחביבים שתורמים לעולם
כתר הרימוןאחרונה