על עתידו ועל גורלו, על בריאותו ועל פרנסתו - ולא ללכת בצורה אוטומטית רק אחרי מה שהרבנים אומרים.
רוב מנהיגי היהדות החרדית היו אנטי ציוניים.
כנראה שיהודים רבים היו יכולים להינצל ולהיות איתנו היום, אם היהדות החרדית שלפני השואה היתה דוגלת בתנועה הציונית.
את הסיבות השונות של רבנים להתנגדות לתנועה הציונית בפרט ולכל ניסיון דומה, יש לחלק לחמש קבוצות עיקריות:
טעמים הלכתיים: התנגדות על סמך מקורות הלכתיים, בהם המחלוקת אודות התוקף של מצוות ישוב הארץ בזמן הזה, וכן האיסורים הנזכרים בשלוש השבועות על עלייה בעלת אופי לאומי לארץ ישראל שלא ברשות אומות העולם.
חשש למגמות התבוללות וחילון בהשפעת התנועה הציונית, זאת על רקע היותם של רוב מנהיגי התנועה לדורותיה חילונים שהושפעו מתנועת ההשכלה, וחלקם נטה להתבוללות.
התנגדות פרגמטית: בעיקר בתחילת דרכה של הציונות חששו רבנים רבים כי מאמצי הציונים להקמת יישובים יהודים בארץ ישראל ייכשלו, ובתוך כך ירד לטמיון ממון רב שהיה יכול לסייע ליהודים הנרדפים והנזקקים ברחבי העולם. כמו כן עלה החשש כי פעילות כזו עלולה לגרום לכעס מצד השלטונות בארץ ובאירופה, שיביא לפגיעה בקהילות היהודיות. רבנים אחרים טענו כי עם ישראל איננו מוכשר למעשי התיישבות חדשים או לפעילות מדינית.
המשך של המדיניות האורתודוקסית המתנגדת לחידושים באורח החיים היהודי שנובעים מרוחות העת המודרנית. עמדה זו מיוצגת באמירתו של ה"חתם סופר": "חדש אסור מן התורה". זאת בניגוד לציונות הדתית המשתייכת לזרם האורתודוקסי, אך תומכת בציונות ורואה בה חלק מתהליך הגאולה.
התנגדות מהותית ללאומיות הישראלית: התנגדות זו באה על רקע שאיפתה של התנועה הציונית לנרמל את מצבו של העם היהודי על ידי קיבוץ גלויות והקמת מדינת לאום ליהודים, ככל העמים. היהדות החרדית טוענת כי עם ישראל אינו דומה לשאר העמים שלאומיותם מוגדרת על בסיס שפה משותפת ומדינה ריבונית. ההשקפה החרדית מתבססת על האמונה שהעם היהודי נעשה לעם בשל בחירת הקב"ה, שבאה לידי ביטוי בקיום תורה ומצוות. החרדים מזכירים בעניין זה את דבריו של רבי סעדיה גאון: "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה"[2]
בבסיס הביקורת ההיסטורית של החרדים כלפי הציונות מודגשת העובדה שחלק גדול מהציונים אימצו את הלאומיות היהודית בלית ברירה, לאחר שלא נמצא פתרון אחר לבעיית השתלבותם בחברה הלא יהודית. הוגיה המרכזיים של הציונות נתקלו בכישלון מאמציהם להשתלבות בחיים האזרחיים במדינות מוצאם, וניסיונות ההתקרבות שלהם נתקלו בגילויי אנטישמיות ששיאם היה פוגרומים נרחבים, הן בתקופת העלייה הראשונה והן בעלייה השנייה. כשכשלו ניסיונותיהם של ראשי הציונות להשתלב בחברה הלא יהודית, אימצו את הרעיון הציוני שבבסיסו היבדלות לאומית. אידאולוגיה זו, נשללת בתוקף על ידי היהדות החרדית שרואה בציונות השקפת עולם חילונית המבוססת על ניתוק העם היהודי ממורשת אבותיו ומקיום המצוות. הציונות נתפסת כתנועה הרואה בדת מערכת אמונות שאבד עליה הכלח. על רקע השקפה זו לגבי התנועה הציונית דחו גדולי ישראל לאורך השנים את ההשתלבות בפעולותיה ובמוסדותיה של התנועה הציונית.
השינויים ההיסטוריים שהתרחשו במשך שנות קיומה של הציונות, בהם שתי מלחמות העולם, שואת יהודי אירופה והקמת מדינת ישראל, גרמו לזרמים שונים ביהדות החרדית לשנות את יחסם לציונות, ובעיקר את קשריהם השונים עם מוסדותיה הלאומיים ולאחר מכן עם רשויות המדינה.
)
!!
