פורום צעירים מעל עשרים (עמוד 33)

למה מישהו חייב להיות בטופ?

למשל ביל גייטס היה הכי עשיר בעולם במשך הרבה מאד שנים. 

והופ - בשנים האחרונות כבר עקפו אותו, ואפילו עקפו אותו בגדול.

היו למשל כל מיני שיאי עולם בספורט שהיו נחשבים וואו גדול, וגם אותם שברו אחרי שנים.

וכן הלאה בכל מיני תחומים.

אז למה בתחום הרוחני אי אפשר לעקוף, ואם לא לעקוף, לפחות להשתוות?

רמב"ם הלכות תשובה ה ב

אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי אומות העולם ורוב גולמי בני ישראל, שהקב"ה גוזר על האדם מתחלת ברייתו להיות צדיק או רשע - אין הדבר כן. אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם, או חכם או סכל, או רחמן או אכזרי, או כילי או שוע, וכן שאר כל הדעות. ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים, אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאי זו דרך שירצה.

גם אם יהיה צדיק כמו משה רבינו 

כמו לדבר עם הקב"ה פנים אל פנים... עד כמה שידוע לי זה בלעדי למשה רבינו

וה' יתברך כבר עונה לנו עליה

"ישמח משה במתנת חלקו, כי *עבד נאמן* קראת לו" להיות עבד ה' זה לא פשוט בכלל, זה לא רק להתפלל ולקיים מצוות, זה לחיות את ה' יתברך בגוף ונפש..כשמשה רבינו נפטר יש מדרש מדהים על הפטירה שלו של דין ודברים בין ה' יתברך לנשמה של משה..בורא עולם אומר לה הגיע זמנך לעזןב את הגוף, הנשמה עונה לה' יתברך, "אין מקום קדוש יןתר לא בעליונים ולא בתחתונים מהגוף הזה" עד שהבטיח לה בורא עולם שהיא תהיה ממש תחת כסא הכבןד רק אז נתרצתה נשמתו ועזבה את הגוף..רק ללמד אותנו שכל הקדושים אשר בארץ המה..איפה נשמע כדבר הזה שנשמתם לא הייתה מוכנה לעזןב את הגוף כי הם כל כך קידשו אותו והפכו אותו לאין בבחינת הגשמיות ויש בבחינת רוחניות ודבקות באבא שבשמים.

משה רבינו הרועה הנאמן של ה' שהוא מתפאר בו ומעיד עליו "מה לכם לדבר בעבדי במשה? פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות ותמונת ה' יביט!" בשונה מכל הנביאים שמתנבאים בדרך של חיזיון, או חלום ולרוב מתעלפים בשעת הנבואה כי הגוף הגשמי לא יכול להכיל את האור של הנבואה, משה רבינו לא כך. ה' מעיד עליו, אני מדבר איתו פה אל פה(כמובן חס ושלום אין לבןרא עולם לא גוף ולא דמות הגוף אלא בא ללמד אותנו מעלתו של משה רבינו), אין לנו באמת הבנה בעוצמתו וקדושתו של משה רבינו שביטל עצמו בביטול גמור לה' יתברך..כשנחשוב על זה לעומק אולי נצליח להבין מעט מן המעט מקצה מעלתו של משה רבינו. ואת עלית על כולנה הענווה של משה שהכתוב מעיד עליו "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה".

יש עוד כל כך הרבה להרחיב ולפתוח ולהבין ולא משנה כמה נרחיב ונדבר ונסביר, אף פעם לא באמת נבין וגם אף פעם לא באמת נוכל לשבח את קדושתו ומעלתו ובאמת לכסות הכל. הפרשות האחרונות שמדברות על הפטירה שלו ממש גורמות לנו בתור עם להתחבר ולדמיין, שבמשך 40 שנה הוא הלך איתנו במדבר, הגן עלינו, התפלל עלינו, מסר את נפשו עלינו, לא משנה מה עשינו לא משנה כמה באנו בתלונות ומה העללנו על משה רבינו (חשדו אותו באשת איש!) הוא ביטל עצמו בשבילנו מרוב האהבה אלינו, ועכשיו כשהוא עומד להיפטר בפרשה הבאה זה מרגיש ממש עצב ושמחה ביחד על שזכינו לכזה רועה, הרועה הנאמן של ה' יתברך, המנהיג של עם ישראל שלא עוזב אותנו גם עכשיו ברגעים האלו ומתפלל עלינו ומבקש עלינו רחמים אשרינו שזכינו לכזה מנהיג. "עד כי יבוא שילה ולו יקהת עמים" שילה הוא משה, ושילה הוא המשיח, רבינו כותב המון פעמים "בחינת משה משיח"

אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלוקיו וזיכה אותו בכאלו צדיקים

א. הנסיבות משנות. אירוע יציאת מצרים ומעמד הר סיני היו יחידים וייחודיים. מעולם לא היה עוד צורך בנבואה כמו של משה. האדם הנכון במקום הנכון. אך הרמבם אומר שכל אדם יכול להיות צדיק כמו משה רבינו.

ב. הנבואה היא דבר שהקבה בוחר בו, ולא האדם. אדם יכול להתכונן כל חייו, לתקן את עצמו כראוי, להיות מתאים, ועדיין הקבה לא ינבא אותו. הבחירה לדבר עם האדם היא דבר שבסוף תלוי רק באלוקים. רק משה זכה שהקבה יבחר לדבר איתו באופן המסויים.

ג. משה רבינו, אגב, לא ניסה להיות משה רבינו. הוא לא ניסה להגיע למעלות הרוחניות האלה, הוא פשוט היה משה. בדרך אגב, מתוך התנהגותו הוא גם זכה לכך, אבל הוא לא חיפש ולא רדף אחרי הנבואה. כזכור, הקבה היה צריך "לעודד" אותו כמה פעמים. 

מיליוני יהודים, בתוכם צדיקים, נביאים, חכמים, חסידים, התקרבו לה' בסגנונות שונם ובמדרגות שונות.
לכן אבי הנביאים, שעל ידו ה' כורת את הברית עם ישראל ונותן את התורה שתוביל את כל אותם אנשים - צריך להיות במדרגה כזו שמסוגלת להאיר לכולם את הדרך, ולכן חייב להיות במדרגה שגבוהה מכולם...

שאלה יפה. לא רוצה לענות עליה. אולי אפילו מפחד לענות עליה. לכתוב את זה מעורר אותי כן להתעסק בה. אז אני שם לב ש'רגש' מאוד מזדהה לי עם 'אינטואיציה' ו'שכל' מתאים ל'אידאולוגיה' (שיכולה עם זאת להבחר ולהשתנות [דווקא עלתה לי המילה 'להתעוות'] גם ע"י השפעות של 'רגש'). ואני חושב שבסוף זה לא שאלה דיכותומית, זה לא 'רק זה או רק זה', אלא 'כמה מזה וכמה מזה', או במילים אחרות - 'מה היחס' (אינשטיין שם שם).

לא בחנתי את זה במודע מאודי. אני חושב שפעולה ע"י רגש היא די 'רפסולוגית' (לא עלתה לי המילה הנכונה [עיזרו לי]) ופעולה ע"י שכל היא יותר מתונה. אם הגעתי לכדי שאלה 'על מי כדאי לי לסמוך עכשיו' אז כנראה שהצד של הרגש הוא לא 'רגש נקי' אלא מעורבב עם קצת שכל.

האידיאל - לפעול עם רגש מתוך שכל, להפעיל את הרגש אחרי בחינה נכונה עם השכל. מוח ולב. מל"ך. בפועל - אני חושש שאינטואיציה. ו-כן, חושש. לפחות ברוב המקרים זה ככה.

על איזה אדם אני הכי אסמוך? אדם שפועל עם שכל כמובן. (בעניינים שיכולים להביא ל'סחיטה רגשית' אני מן הסתם ארצה להתייעץ עם אדם שיותר מודע לרגש שלו, לרגש הטבעי. אנשים אידיאליסטים - לדעתי זה מסוכן לסמוך עליהם, גם אם אנחנו בעלי אותו אידיאל).  

אצלי זה הרגש בלי שאלה בכלל, אני לא איזה ילדה בת 4 אבל הרגש משחק אצלי תפקיד לא קטן בכלל.

ובא לי להגיד שהייתי סומך רק על בורא עולם. אז אני אגיד שאני סומך רק על בורא עולם.

לא הייתי סומך על האידיאולוגיה בכללללל..כי הם יכןלים להיות קצת משוג'ועים. פתאום תופס לבנה ומתחיל לבנות כביש "בשם מדינת ישראל" לא תןדה אח שלנו.

גם השכל לא כל כך הייתי סומך כי מי אמר שאתה תמיד צודק..בדרך כלל אנשים חכמים הם מאוד יהירים ונוטים לחשוב שהם יודעים הכל, אז גם הוא לא אופציה, גם אתה יכול לצאת.

רגש..טוב לא צריך להסביר(אבל אם בא לך תישאר).

נראה לי אינטואיציה נשמע טוב.

ועכשיו ברצינות..בן אדם שמשלב שכל ורגש זה מנהיג. כמו משה רבינו וכמו כל גדולי ישראל.

מצד שני, סיפור המלחמה הזו גדול יותר ומקיף את כולנו כעם וכמדינה. השכל מבין שללא ניצחון במלחמה, הטבח והאונס והחטיפות הבאות יהיו עניין של זמן. איראן שולחת אלינו טילים? פעמיים בחצי שנה? המזרח התיכון הפך למקום אחר. זו מלחמת העצמאות השנייה, ואם לא ננצח - נושמד.

האם אתה מקווה שימותו אנשים שידוע שהם חיים?

יכולת לענות "לא". מעניין שאתה חייב לסבך הכל במקום לענות ישר ולעניין.

אתה מתחמק מהתנהגות ישרה.

תרגיש בנוח.

אתה פועל בהתנהגות עקומה.

תרגיש.

מי שמך בדיוק?

משאיר לקורא לשפוט.

מי שמך לסלף את דבריי?

לך תציק למישהו אחר.

הן את הטקסט שלך, והן את מה שאוטומטית היה דרוש לשאול כפי שהצגתי בטקסט שלי.

ואינך יודע להבחין בין תקווה שיקרה משהו לבין תקווה שעובדה כלשהי כבר מתקיימת.

האם אני רוצה שימותו? לא.

האם היה קל יותר לו היו מתים? כן.

האם דווח שההוראה היא לרצוח את החטופים החיים במקרה של "סכנה" למחבלים? כן.

האם זה אומר שהחטופים גם סבלו שנה שלימה וגם נרצחו בסוף במיתה חפוזה? כן.

האם זה אומר שהיה עדיף לו היו מתים? כן.

מי שמסוגל בשורה הראשונה לשאול "האם אני רוצה" ולענות "לא", ובשורה האחרונה לשאול "האם היה עדיף" ולענות "כן", הוא דמגוג מומחה בהתעיית המונים.

תפסתי אותך עושה את ההצגה שלך, ולא נוח לך שעכשיו כולם רואים.

משאיר לקורא לשפוט.

זה תמיד עבד, לחזור שוב ושוב על סיסמאות.

או שבעצם, כל העניין זה לומר את המילה האחרונה.

הריני להבטיח בהן צדק שאין בי כוח להילחם מלחמה כזו, אם התגובה לכל פרסום היא לחזור על המילים הקודמות.

בקרב שכזה, ניצחת מראש.

לא אתן שישמיצו אותי. נקודה.

מותר לך לשמוע ביקורת פעם במאתיים שנים.

כמובן.

ואולי אם שני אנשים שונים הבינו את אותו הדבר, אז אין כאן בעיית הבנה אלא בעיית הבעה...?

בסופו של דבר, יש היום מציאות. לא ספר, לא אגדה, מציאות.

במציאות הזאת יש חטופים חיים.

במציאות הזאת אתה כתבת "אני באמת ובתמים מקווה שהחטופים אינם בין החיים."

עכשיו שני אנשים שונים הבינו מדבריך שאתה מקווה שהם ימותו (למעשה זו לא הבנה אלא ממש פשט הדברים).

עכשיו אתה טוען שאתה לא רוצה שהם ימותו.

אז אולי כאמור אין לנו בעיית הבנה, אלא פשוט הניסוח שלך לא היה מוצלח במיוחד...?

לדעתו אם עובדת היות החטופים בחיים פוגעת במהלך הלחימה / אינטרסים אסטרטגיים של מדינת ישראל, הוא היה מעדיף שלא היו בחיים, כיוון שלדעתו האינטרסים האסטרטגיים חשובים יותר

אחרת, ברור שעדיף שיהיו בחיים

@מי האיש? הח"ח! באמת לא מבין מה ההיטפלות, "אה אמרת שאתה מעדיף שהם לא יהיו בחיים סימן שאתה בעד להרוג אותם כי אתה לא אוהב אותם", נו באמת, אף־אחד לא אומר דבר כזה

הפרט הקטן הוא, שאנחנו לא דנים היפותטית בשאלה אם בא לי שהשכן המעצבן שלי ימות, כאיזו קללה שמפטירין כלפי שמיא רק כי הוא זרק אשפה בחדר מדרגות, ואז כמובן שכעבור בערך שש שניות (בדרך כלל, אצל אדם שפוי), מצטללת המחשבה וחוזרת לכך שברור שאין רוצים חלילה שיארע לו כל רע, והכל חוזר לקדמותו.

אלא שכאן אין עסקינן בשכן בדירתו ממול, שרובץ עכשיו בערסל הרוח במרפסת שקט ושאנן. מדובר במי שרלוונטי ביותר לחשוב אם רוצים אותו חי או מת, כי נחש מה, הוא חטוף אצל רוצחים במנהרה בעזה.

מבחינתי, להעדיף את מותם - לא כי פירשתי את המימרא המקורית כאיחול מוות בהכרח לחטופים, אלא כפי שהודה בר הפלוגתא כאן, זה "רק" בהקשר של הדיון הפרקטי "הזניח" - זה מה ששייך לדיון. הא ותו לא. כל ניסיון אחר לייפות זאת, או לעטוף זאת בחמלה מהולה בצער תיאטרלי, הוא מבחינתי דמגוגיה שראויה לבוז וללעג. אם דעתו - בעניין הפרקטי, הממשי והריאליסטי, כעניין ההחלטות המתקבלות בקבינט הבטחון של ממשלת ישראל - היא לחרוץ את הדין למוות, כקיסר רומא המטה את אגודלו לחובת הגלדיאטור הפצוע המוטל בחול, אז שיענה את דעתו על זה.

אף אחד לא חושד כאן באחר שהוא ממש מחפש את מותם של אנשים (ודאי כשרובם ככולם יהודים, ואולי אף לאו דווקא אז). אבל ההתחמקות מלומר את ה"לא", וההתחכמויות הצלופחיות, ואז הבכיינות כאילו "חיפשו להשמיץ", כשמדובר בדיון רציני ועוד בדיני נפשות, כל אלו מייצרים תמונה עגומה יותר ממה שהצטייר בפתח הדיון.

גם בלי לקוות למותם ובלי להזכיר את זה שהברירה השנייה היא הרוגים נוספים.

פשוט לכאוב.

התשובה היא שההרגשה היא מורכבת ומסובכת.

אני לא מקווה למותם, ונא לא להוציא את דבריי מהקשרם. וחשוב בהחלט להזכיר שהברירה השנייה היא נרצחים, אנוסות, וחטופים נוספים. לא כדי לוותר על החטופים חלילה, אלא כדי להבין שההכרעה חייבת להיות מוחלטת.

מה קרה?

יש למטה קישור לפנות אליהם, בטוח יועיל בחלק מהמקומות 

לקיבוץ  למנין צהר והבנתי שהיום חסרות לקבוצה הזו דווקא נשים (לעזור להתמצא בתפילה וכו')

אבל זה גם דורש לוגיסטיקה

שאני הגעתי למיזם. דאגו לנו לחבר'ה לחדרי שינה + סעודה מפסקת + כיבוד לפתיחת הצום.

היו זוגות שהגיעו וקיבלו חדר משלהם.

אני לא יודע אם הם ערוכים לשינה (וארוחות) רק של נשים.

אבל שווה להתקשר לשאול

מקסימום יגידו לא

ועוד משהו.

אני ממליץ ללכת עם חברה למיזם.

תחשבי שאת לבד. מתארחת אצל משפחה שהכרת לפני שעה. כל כיפור. אין תקשורת עם הבית. אין תקשורת עם העולם.

יהיה סימפטי יותר אם תהיה איתך חברה.

או אפילו גבר שמגיע לבדו, יכול לבוא לי טוב גם כן, יכול גם להיות חזן ו/או בעל קורא במקרה הצורך (אשכנזי).

רוצים להתנדב ולהיות חזנים במנייני יום כיפור שלנו?

התקשרו עכשיו או שלחו ווצאפ

וואטסאפ 052-4296936

hagim@tzohar.org.il

אמרו שמחפשים בעיקר קבוצות, אבל אולי אמצא משהו.

לא מכיר בנות.
בראש השנה/שמחת תורה נשמע יותר הגיוני.

מצאתי בקמיליון

אורך 3/4

או אורך מלא

זארה

גולף

מנגו

וסטדיו פשה

מן הסתם יש עוד פשוט עדיין לא בדקתי ..

אבל בהחלט התרשמתי שהאופנה זה יותר צנועה

וזה ברכה לנו.. כי לא צריך להתלבט זה יפה? כן 

עכשיו מראש עושים ארוך יפה וזה בהחלט כיף

כי אני ממש קשה בטעם שלי בחצאיות, ולובשת ארוכות.

כמו מסגרת כזאת

לשמלה

מחלוקת קורח וכל עדתו ולא מחלוקת קורח ומשה.

מי שבתורה לא שייך אצלו מחלוקת או פילוג הוא פשוט נמצא בתורה וכמובן יכול למדוד את עצמו האם הוא התחזק והיכן ומה ראוי לשפר ולשנות כו'.

מי שמחליט להפריש את עצמו מן התורה ולא ללכת לפי הדרכתה זאת בעיה שלו, לכל היותר אפשר לנסות לדבר עם מי שרוצה לנהל שיח כן או לתת דוגמה למי שרוצה לראות

ומי שמוכן לנהל שיח בוגר ובונה ממילא אינו בכלל פילוג לדעתי

מי שנאבק בתורה ובעם היהודי ומתייחס בזלזול לכל קודש, מילא ערב שמחת תורה, אבל אחרי המסר הכי גלוי משמיים שהיה בעשורים האחרונים, עדיין קורא לסרבנות עדיין "ביקיני עם פלאפל ביום כיפור" עדיין לא מרוצה מההקרבה של הציונות הדתית בשדה הקרב מסופקני אם יש לזה תקנה ואם יש אז היא אינה בידינו ואין צורך להתכופף ולוּ מילימטר בשביל אויבי עם ישראל הרוחניים או פסיכוזת ההמונים הפושה שעדיין לא מצאתי לה הסבר.

ובעיניי אין לי אלא דברי המהר"ם שיק

"כי לדעתי פשוט וברור דזה אסור לנו מן התורה ומן הכתובים ומדברי חכז"ל ומן המוסכם וכן הוא הניסיון. משה רבינו ע"ה אמר במחלוקתו של קרח סורו נא מעל אלהי האנשים הרשעים האלה ואל תגעו בכל אשר להם פן תספו בכל חטאתם וביאר בעקידה בשער ע"ח שמכן למדו כחז"ל להרחיק ולנדות הרשעים. ולהרחיק מהם. ופי' שם כמו שהם פירשו עצמם מאתנו ומכלל ישראל שהם כגוף אחד. כן אנו מצווין להיות בדול מהם עד שיחשבו החוטאים כציצין היוצאין מהגוף ההולכים לאיבוד ולהפסד ושאר הגוף יימלט ואסור לנגוע בכל אשר להם יע"ש. [...] ואמרו בתו"כ אם אתם מובדלים מהם תהיו לי ואם לאו וכו'. אעפ"י שמקרא זה נאמר בעמים בוודאי גם מחללי שבת בפרהסיא ומכחישים מצוות ה' הכתובים בתורה שאמרו חכז"ל שהם כגויים בכלל. וא"כ אנו מוזהרים מה"ת להיות נדבלים מהם מק"ו. דהרי מעכו"ם מותר לקבל קרבנות נדברים ונדבות אבל ממומרים אסור לקבל. ולא אמרינן דאפשר דעי"ז ישיבו בתשובה דמשום זה התירו לקבל מרשעים שמא יחזרו בתשובה אבל ממומר ומחלל שבת בפרהסיא ואפיקורסים אין מקבלין."

ואף אם אין ליישם הלכה למעשה כלפי מי שיש לו בסך־הכל זיקה ליהדות ולעם ישראל כו'

בוודאי מי שהפריש את עצמו מכלל ישראל ואינו רואה בשומרי התורה לפחות אחים ושותפים לגורל על־אף אי־ההסכמות זאת בעיה שלו ואך ורק שלו ואין מה להתעסק בזה.

"עם נבל ולא חכם", פיצול הממלכה המאוחדת, חורבן הבית. מה שהיה, זה מה שיהיה.

@הפי ??

אבל להבנתי קרע מסויים הוא מה שאמור להיות

כי כתוב שבדור האחרון יבואו כל נשמות הערב רב להתברר מעם ישראל, 

והקב"ה יעשה שמי שנלחם נגד היהדות אדרבא מכובד יותר זה יגרום להם להרשיע ואז הם יפרדו מעם ישראל לגמרי.

כמו שכתוב בדניאל יב י'

"יתבררו ויצרפו ויתלבנו רבים והרשיעו רשעים ולא יבינו והמשכילים יבינו"

וגם במדבר המונים מזרע ישראל הלכו אחר עצת הערב רב.

ויש מי שעתיד לחזור בתשובה שלימה, ומי שלהיפך.

הערב רב עצמו יכולים.ות להיות חרדים וחילונים, מימין ומשמאל, מכל העדות,

ככה שמסוכן להלביש את הרעיון הזה על מחלוקת קיימת.

אם אתה רואה שיש קרע שלא נתקן וכמה שמנסים הוא רק הולך ונקרע כנראה שזאת הסיבה

נפקא מינה, לא להיות עצובים ומודאגים מזה.  אבל בטח שצריך להמשיך לקרב בלי לחשוד אנשים 

לחשוב שבגלל מאורעות בדידים יקהה עוקצן של אותן נקודות מחלוקת, זה נאיבי במקרה הטוב, ומניפולטיבי במקרה הפחות טוב. אם כבר, מאורעות עשויים להוות אבן בוחן לתוקפן של נקודות המחלוקת, וככל שהכרתי מגעת כולן התחדדו לאור המאורעות. ולא מעט מביניהן באורח דוחק ביותר. אולי השינוי בנקודת המבט צריך להיות שלא לראות זאת כקרע, אלא כמחלוקת לגיטימית וניתנת לניהול. מובן שברגע זה הדוגמא הניכרת ביותר היא תפילות במרחב ציבורי, שהגיעה אל התרה מפתיעה-משהו, כשבית המשפט העליון חייב את עיריית תל אביב להקצות שטח ציבורי לתפילה אורתודוקסית בהפרדה, ודווקא במצב זה העותרים ויתרו על עימות מתוקשר מכל מקום.

לא מתנשאים עליו ולא חושבים שאני יותר צדיק ממנו

זוכרים שכל אחד יש בו תורה ואור גדול

איך עושים את זה? אומרים אני לא רואה את הנפש שלו.. אני לא יודע כל המעשים שלו מה עובר לו בלב במחשבה  ♥

בעז"ה שנזכה..

ברור לי שהמלחמה וזה שאין עדיין גאולה זה מפירוד וכמובן חוסר הערכה למצוות בעיקר שמירת שבת

ברגע שאנחנו נקרב ונאהב באמת את שאר האחים שלנו החילונים יהיה פה אור גדול..

והם יזכו לקיים שמירת שבת .

ואז גאולה 

לאהוב באמת ולשמור לכוון גם עליהם בתפילות.

"אהבת רּע מטוב, שקר מדבר צדק סלה" בפרק נ"ב

ראוי לציין שהרי"ש המקראית, כפי הנראה, אינה אות גרונית אלא עיצור מכתשי מקיש, כמו רי"ש ערבית או הונגרית וגם אינה נמנית עם קבוצת האותיות הגרוניות אהח"ע אלא זשסר"ץ

(כמובן אין לנו דרך וודאית לדעת איך היא נשמעה כי לא היינו שם)

לעיתים רי"ש מקבלת דגש כתוצאה מ"אתי מרחיק" (כמו במקרה שלנו) ולפעמים בגלל בואה של תנועה קטנה לפניה כמו "שֶרּאשי נמלא טל"

שהוא כותב בסימן סא סעיף ז': ידגיש בדלי"ת שלא תהא כרי"ש

זה יכול להיות רק במצב שאות רי"ש היא כמו שאמרת..

ראשית לאו דווקא, אם למשל ניקח את הדל"ת הרפה (th) אפשר שהיא דומה לרי"ש גרונית אם לא ממש להצמיד את הלשון לשיניים

וגם מהצד השני רי"ש "אסלית" לא ממש דומה לדל"ת... טוב, תלוי איך בדיוק מבטאים את הדל"ת ואת הרי"ש, יש מבטאים ספרדיים שבהם זה נשמע אותו דבר

מעניין שאותה הלכה הובאה גם בטור שהיה לפניו וגם אשכנזי כך שכנראה זה מדבר על אותה מסורת הגייה

מאידך יש דוגמה שבעל ספר הרוקח מתעתק את שם העיר מינצברג, כמינצברק, כלומר, הצד"י כבר בזמנו הפכה לאות Z הגרמנית, במקום צד"י הערבית

כמו־כן ידוע לנו שבימי חז"ל היו הבדלים בין ניבים צפוניים לדרומיים, חלק נחשבו כפחותים מבחינה דקדוקית (טבעונים וחיפנים)

ואף בתנ"ך עצמו מסופר על בני אפרים שהיו הוגים שיבולת כסיבולת

כך שאין זה מופרך שזה עניין של ניבים במיוחד שבהמון שפות אחרות יש התחלקויות בין ניבים שהוגים למשל רי"ש ספרדית לרי"ש אמריקנית, נגיד בהולנדית יש כך ויש כך, אנגלית בריטית וסקוטית, אפילו ביפנית יש הבדלים מקומיים

///

בכל־מקרה לשאלה מהי ההגייה המקורית, הדעה האישית ביותר שלי היא א' רוב הסיכויים שאינה שונה באופן ניכר מהגיית השפות השמיות הקרובות, ב' הכי קרוב שיש לנו זה ארמית סורית שעודנה מדוברת (או לפחות משמשת בליטורגיה) ועונה יפה מאוד על כל התנאים, הבדל בין קמ"ץ לפת"ח, כל הסט המלא של בג"ד כפ"ת (ועדיין, אנחנו מסתמכים על הניקוד הטברני בשביל זה)

אפרופו ארמית, כבר בתנ"ך אפשר לראות הבדלים בארמית, בין "כדנא תאמרון להום", לבין "להון" בספר דניאל, ובספר עזרא זה די מעורבב יש גם להון להום עליהון עליהום

(בערבית מדוברת של ימינו ככל שאני יודע בניב הפלישתי – או לפחות ככל שאני שומע אותו מהכרזות באוטובוס וברכבת הקלה... הסיומת לרבים היא מ"ם, בעוד בניב הלבנוני הסיומת היא נו"ן)

///

מזכיר לי סיפור מצחיק, הייתי פעם באיזה מקום שעלה חזן "מדקדק" ביוה"כ, עכשיו מה־זה מדקדק... הבן־אדם מתפלל במבטא הערבי־פלישתי הכי כבד ששמעתי, מה־זה לא נעים לאוזן... יש אמנם עניין להבדיל בין אותיות כמו קו"ף וכ"ף, ת"ו רפויה ות"ו דגושה, אבל אני חושב שאפשר לעשות את זה בטוב טעם ודעת... עברית אמורה להיות שפה נעימה בסך־הכל נראה לי לא? הנה למשל בניב הלבנוני או בארמית סורית גם יש עי"ן וחי"ת והכל אבל זה כל־כך הרבה יותר עדין ונעים. לך תבין

בד' רפויה קידמת הלשון עולה לחיך והאחורה נמצאת למטה, לעומת זאת ב-ר' אחורי הלשון עולה קצת והקידמה יורדת. 

אצלי לפחות זה היה ככה. לא הצלחתי לראות איך הן מתחלפות

בגללך אתמול מצאתי את עצמי יושב ועושה ד' רפויה ואז את ה- ר' שלנו ושוב ד' ומנסה להחליף תוך כדי

יישר כוח על כל התגובה המחכימה מעבר לזה

ר' דגושה - פורום אוצר החכמה

זה מה שנקרא extraversion + neuroticism, להיות פתוח ועצוב

השורשים יכולים להיות רבים יש כאלה שאצלם זה נובע מצד נרקיסיזם ועיסוק אינסופי בדימוי עצמי, יש כאלה שאצלם זה יותר היסטריוני כלומר צורך אינסופי בתשומת לב (אם כי אז זה מתאפיין בפחות עומק), יש שזה נובע מרצון עז להרגיש נאהבים לכן הרגישות לביקורת כ"התראה לפני נטישה" או משהו בסגנון

אני כלל לא מאמין בקונספט של בדידות.

יש מצב ממשי של להיות לבד במובן שאין לידך אנשים כמו אסיר בבידוד.

לחילופין אפשר לתאר "לבד" אחר במובן היעדר קשר אינטימי (חברי, משפחתי, רומנטי) עם אנשים אחרים.

שני המצבים האלה הם בסך־הכל תיאור של מציאות פיזית וזה לגמרי העניין שלנו האם לפרש את זה כאסון או לא, כדברי המשורר: "עזוב תן לי לבד גם בלבד שלי תמיד נשאר ממוקד קטונתי יותר לא אכפת נולדתי מזן מיוחד עזוב תן לי לבד."

לצורך העניין אפשר גם להגיב באופן אפוקליפטי לפיטורים אבל אין צורך במילה נוספת לתיאור אותה תחושה ביחס לפיטורים ("פטירות"?). כי לתחושה יש שם וזה נניח דיכאון / סטרס / חרדה / חוסר אונים / שעמום / כו'. גם ההיצמדות למצב הממשי בתיאור התחושה (בדידות מלשון לבד) מקבעת את הרעיון שהתחושה האישית שלנו תלויה במצב חיצוני.

נחזור לנושא מן־הסתם מדובר כאן על מבנה יותר חרדתי מכיוון שנטיית המדוכא היא להסתגר ולמעט בפעולה. לעומת זאת חרדה ביסודה היא פחד מדיכאון (או סבל) לכן הניסיון הנואש לברוח מהדיכאון הוא חרדתי מעצם ההגדרה (גם אם הוא כבר נעשה אוטומטי), לכן גם הרגישות לביקורת כו' כי זה בדיוק אותו דבר.

בחזרה לאותו אסיר, אסירים בבידוד מאוד סובלים אני מתאר לעצמי. זאת מהות העונש. אבל פעם קראתי איזה סיפור מעניין על אחד מבעלי המוסר שביקש שיסגרו אותו באיזה חדר קטן, ישאירו שני פתחים, אחד למזון בשרי ואחד לחלבי, ולא ידברו איתו יותר במשך לא יודע כמה זמן והסתגר שם עם הספרים שלו במשך איזה כמה שנים בלי לצאת. ולא הזיז לו כלל וכלל.

בסופו־של־דבר אני חושב שלכל אדם יש סט של חוטים (בעוביים משתנים) שקושרים אותו לחיים, כל־מיני דברים שמסיבים לו הנאה ומשמעות. נגיד כמו עבודה, דת, אחרויות, חברים, תחביבים כו'. אם 99% מהחוטים קשורים אצלו בקשרים עם חברים, ומלבד זה אין לו שום עוגן, אז אם תהיינה תזוזות באותו עניין, הן תהיינה מאוד מורגשות. מה שאין כן אם החוטים מתפזרים בנושאים שונים. ועל דרך הדרש, על־זאת התפילה "אל תאסוף עם חטאים נפשי", אל תקרי חטּאים אלא חֲטאים, כשאדם עושה תשובה הוא מתנתק מכל־מיני דברים שהיה תלוי בהם בעבר והנפש שלו יכולה להיות מאוד פגיעה עד שימצא חבלים רוחניים שיחזיקו אותו.

ברור שככל שהחוטים האלה תלויים בעניינים חיצוניים (עבודה, מעמד חברתי, מערכות יחסים), האדם יותר פגיע. ויש בזה היגיון כי אין המטרה שהאדם "ירחף באוויר" כמו נזיר בודהיסטי. וזאת גם הנטייה הטבעית להיאחז בכל־מיני דברים חיצוניים בדיוק כמו שיותר קל להאמין בעבודה זרה וסגולותיה מאשר ברעיונות מטפיזיים מופשטים, או לקחת סם מאשר "למצוא את הנירוונה הפנימית בתוכך". וזה המעבר הנדרש בין הגשמי למופשט, בין תלות לעצמאות, וכמובן מתוך עולם פנימי עשיר אפשר אחרי זה להשפיע טוב ולהיות מוחצן או מופנם, פעיל או סביל, ולהיות שמח מאוד.

אבל חסרים כאלה שכן? או מחבלים "מנוסים" שמכווינים פיגועים?

קרוב משפחה שלו רצח חייל בעבר אגב

לק"י

באופן אישי (מדברת על עצמי).

ואני מוחה לא כל העיר מלאה בשלטים האלה.

מניחה שהתכוונת כביטוי, כי בטוח לא הסתובבת בכל העיר. אבל שיהיה.....

מוצא...

להגיע לקצה השני של הנאמנים.

לא קרה כלום. את מרגישה שאת מכורה, וזה מגיפה היום.

את צריכה רק לשמוח בזה, ה' נתן לך את הידיעות וה' לקח לך. א-מ-ו-נ-ה.

הכל בטוב, יש עניין כזה שנתהפך הכל בסוף לטובה.

אווירה אידילית עם סיומת לירית, כתיבה פשוטה וכנה.

מוזמנת לפורום פרוזה וכתיבה חופשית!

לא צריך לשבור תראש עליה.

יש בזה משהו יפה, כמו גל אחד באוקיינוס,

שבחרת להתעסק בו לכתוב עליו שיר.

ולא חייב להיות עומק בכל דבר.

אם הצלחתי לקרוא מההתחלה עד הסוף,

זה אומר שהשיר בסטנדרט גבוה גם אם לא התכוונת.

זהו בהצלחה!

תמשיכי לכתוב!

מאוד לפי דעתי

אמרנו את זה שזה קטן רק כדי שלא יקומו עלינו מהעולם🙈

צה"ל עובד לפי משימות.

זו משימה קטנה. זה לא אומר שלאחריה לא מתוכננת משימה גדולה.

אגב, כך זה היה גם בכניסה לעזה.

שיהיה דשדוש לפני שהחזית תתרחב, וביידן יאסור עלינו לפלוש לבאר שבע (לפני הפלישה לרפיח הוא אסר עלינו לפלוש לחיפה)

לא יודע אם זה עוזר לך אבל גם אני תמיד מרגיש שכל מילה טובה נובעת מרחמים.

בעיות רציניות של בטחון והערכה עצמיים

עצמית,

ממליץ לחפש איש מקצוע, פסיכולוג או פסיכיאטר,

זה אתגר קשה אבל כמו שאדם עם קשיי ראיה לא אמור להסתמך על אמירות של אנשים אלא גם לקנות משקפיים, גם כאן נראה שאתה זקוק למשקפיים מטאפוריים.

המון בהצלחה 

אם לספוג חוויה - אז ישיבות לגווניהן..

אם לתת ולתרום:

יש את ארגון אילת השחר שמארגן מניינים בקיבוצים חילוניים

יש חוות וגבעות בודדים ביהודה ושומרון שמחפשים אנשים שיבואו להשלים להם מנין

יש בתי חולים ובתי אבות שמחפשים אנשים שירימו להם את החג

שמעתי גם על יישובים בצפון הרחוק שמחפשים דוקא עכשיו תגבורת של אנשים לחזק את המניין ולהעלות את המורל

פחות להשלים מניינים..

כן להגיע למקומות שצריך מי שישמח..

השנה יש כל כך הרבה מפונים, נשיח שהבעל מגוייס, פצועים ומשפחותיהם...

שלא חסר למצוא איפה יהיה משמעותי לעשות את החג..

אצל בנות הייתי מתחילה בלברר בסביבה הקרובה איפה יש משפחות שהאישה נשארת לבד בחג ואפשר לעזור לה ולהיות איתה..

יותר מקום של לספוג חוויה?

יש רעיונות בקהל?

מה שהצעת מבחינתי זה רעיון טוב לסוכות שמחת תורה..

גם הם פותחים שמפניות

ובהתחלה אתה חושב שזה היה משאלת לב 🤣🤣🤣

החיים המתוקים, שהאוכל יורד מהשמים, נגמרו בתום 40 שנות הנדודים במדבר והכניסה לארץ ישראל.  

זה גם בתפיסה שלי שככל שיש יותר קשר עם ה' יש פחות צורך לשתף אחרים, אבל עדיין זה בסדר, השאלה מאיזה מקום ההתייעצות... האם ממקום שתולה רק בזה תקוות, או ממקום שמאמין שהישועה מה' פשוט פתוח לראות מאיפה תשלח הישועה. "דאגה בלב איש ישחנה" בשביל זה יש לנו אחד את השני, הרבה פעמים בזכות שמשתפים במקומות הנכונים שומעים על פיתרון שלא ציפינו בכלל. או אם אתה מחפש עבודה בטח שתשתף אנשים זו אחת הדרכים הכי טובות. מה שכן לפעמים יש עצלנות מחשבתית שזה אנשים שכל דבר עובר אצלהם ישר דרך הפה לפני שעבר במוח...🤪

הצורך בלשתף מישהו הרבה פעמים נגמר בזה שצריך לסדר את המחשבות קודם כל לעצמנו.  לכן גם "לדבר עם ה'" (או בגירסא השניה לכתוב מכתב לרב'ה זצ"ל) זה עובד יפה. וגם לכתוב לבד בפנקס רשימות זה עוזר, ובכלל לעשות סדר במה שעובר עלינו ולהפוך אותו ממחשבה אמורפית למשהו שאפשר להגדיר ולהתקדם איתו - זה מועיל.

ורבונו של עולם

מעליו

ורבונו של עולם

מעליו

לעניין הכתיבה /קוויטל לרבה

זה דבר ידוע בחסידות

לא רק בחסידות חבד שנהנים 'להסתלבט' עליה

אני טוען שעצם הכתיבה עושה את רוב העבודה, בלי קשר ליעד הכתיבה או הדיבור. עצם העובדה שצריך לנסח את הדברים בצורה מסודרת, זה כבר עושה הרבה מלנקז את הבלגן מהמערכת ואם יש רצונות נוגדים בנפש - אפשר להעלות אותם על הכתב ובכך להבין "מי נגד מי".

היעד זה עוד המשך (ספציפית הספרים שבהם נהוג להכניס את השאלות האלה הם ספרים מצויינים כדי להוציא מהם תשובות, בגלל התוכן שלהם והמבנה שלהם, אבל אודה על האמת שניסיתי שיטה דומה על כל ספר שהיה לידי במקרה באותו רגע מתחת לידיים וזה עבד יפה).

בעולם המחשוב מקובל להסביר בעיות לחפצים דוממים (כמו ברווזי אמבטיה), בין השאר כדי להשיג את האפקט הזה בדיוק.

ניפוי שגיאות באמצעות ברווז גומי – ויקיפדיה (wikipedia.org)

עבר עריכה על ידי נפש חיה. בתאריך ט"ז באלול תשפ"ד 18:13

נראה לי שבקוויטלך זה פחות בשביל העניין של ברווז גומי

כמו העניין של עיצה/ פריקה למישהו אחר

שיש לו מה שקוראים "שכל של תורה " או "דעת תורה"

מניסיון

זה חוויה טובה

בעיניי זה לא סותר.

החברים והשדכנים הם שליחים של ה' ודרכם אתה יכול לקבל את מה שאתה מתפלל לה' דרכם אתה שומע את התשובה של ה'.

יש מקרים שיותר שייך להשקיע ולשתף דווקא את ה'. ויש מקרים שה' שולח לך בכוונה שליחים שלו שדווקא אותם תשתף ויכול להיות שבדרך הזאת תקבל את התובנות שה' רוצה שתקבל.

אפשר יותר לדייק אבל זה בגדול בעיניי.

אליעזר התפלל קודם ההשתדלות. ומזה לומדים שלפני השתדלות גשמית עושים השתדלות רוחנית.

אתה לא יכולה לערבב פה בין עבודות של שני אנשים שונים.

אליעזר לקח גמלים, הלך לארם נהריים ורק אז עם הגעתו התפלל  אל ה'. כמו כן, לפני הנסיעה, במקום סתם לבטוח בה', אליעזר דיבר עם אברהם על תסריט אפשרי שבו הבחורה לא תרצה להתלוות אליו. 

לקראת פגישתו של יעקב אבינו עם עשיו אחיו, אומרים חז"ל (ורש"י מביא זאת בפירושו) שיעקב "התקין עצמו לשלושה דברים: לדורון, לתפילה ולמלחמה".

דורון, תפילה ומלחמה:

בעניין הדורון - מספרים חז"ל שיעקב היה שרוי בכעס על שהוא נאלץ לשלוח מנחה לעשיו, דבר שיש בו משמעות רוחנית של העברת חלק מכוחותיו לידי הצד שכנגד. בכל-זאת התגבר על עצמו - 'התקין עצמו' - ושלח את הדורון.

בעניין התפילה - יעקב חשש שמא חטא ואיבד את הבטחת ה' לסייעו. בכל-זאת התגבר על חששותיו והתפלל אל ה', בבקשו לקיים את ההבטחה "היטב איטיב" - בזכותך ובזכות אבותיך.

מעל הכול חשש יעקב מפני המלחמה, כפי שנאמר "וירא... ויצר לו" - הוא פחד פן יהרוג או ייהרג. בכל-זאת התגבר, 'התקין עצמו' למלחמה ובטח בה' ש"והיה המחנה הנשאר לפליטה".

לפחות במקרה זה, קודם ההכנות הפיזיות ואחרי זה באה התפילה.  

בראשית, פרק כ"ד

גם לא כתוב בתורה שאסור להדליק מזגן בשבת.

וגם כתוב בספר בראשית "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו.." אז אתה למד מזה על שיתוף חלילה?

לא מה שלימדו אותי.

"אין המקרא יוצא מידי פשוטו". תקראי את השתלשלות הדברים המתוארת בבראשית כ"ד.

Import Charges are a fi‎xed amount for all customs-related processes and costs, including Import Fees paid to Customs authorities on your behalf. Import Charges may not represent the actual amount paid to Customs authorities.

כלומר זה סכום קבוע שהם גובים שאמור לכלול לא רק מע"מ אלא גם דמי רשימון ועמילות