פורום צעירים מעל עשרים (עמוד 440)

מה הכנתם לשבת?

נראלי שהשבוע זה לא השבוע שלי:/
כל מה שאני מכינה יוצא מעפן

הי, אני לרוב לא כותב בפורומים, אני מידי פעם מגיב, אבל לעלות משהו שלי כמעט ולא, אבל יש משהו שאני פשוט צריך לשתף ולא יודע איפה.

אני די נתקלתי בבעיה, בחיים שלי יש לי טפיסת עולם מסויימת שאחת ההשלכות שלה היא שאני "בוחר את הקרבות שלי", זאת אומרת, נניח היה לי קשה עם שבת, אז לא ממש שמרתי, ולאט לאט כשהרגשתי מוכן התחלתי לשמור ממקום אמיתי, לא כי אמרו לי, אלא כי זה נובע בפנים.
עכשיו אני לא שומר נגיעה (כן יש לי גבולות אדומים), ובעקבות שהייתי בקשר עם בחורה והיא פקחה את עיני וגרמה לי הבין שאני כבר מסוגל להתחיל את המלחמה הזאת, אז התחלתי, (אני כבר לא בקשר איתה לא הנושא), אבל מה הקטע, זה לא פעם ראשונה שאני מתחיל, ומרגע שאני שומר נגיעה אני כאילו אדם אחר, אבל בקטע רע, רע מאוד.... אני פחות עם שלווה פנימית כזאת, פחות עם שליטה עצמית, פחות עם מבט מרוכז ומבין, פחות מחובר לעצמי ולתחושות שלי, כאילו אני ממש ממש מתחרפן בפנים.
אפילו אם אני לא אפגוש בחורה, הידיעה שאני שומר נגיעה, שזאת המלחמה שלי, זה כבר מפעיל את המנוע.
שיהיה ברור, אני לא פוחד משמירת נגיעה, אני לא באמת צריך יותר מידי, גם כשלא שמרתי לא ממש הייתי אדם של מגע, אבל עם אלה שאני מרגוש בטוח אני פתוח בנושא, וזה מאוד חלק ממני.
 

ואז החלטתי שאולי אני סתם הזוי, ואני חוזר לא לשמור... והופ, לאט לאט הכל נירגע, אני באמת לא יודע למה זה, וזה ממש ממש הורג אותי.
כי נניח עם כשרות, לא היה קשה
שבת, גם לא
אפילו לעשן, קצת חסר אבל זריז שלטתי על הנושא ולא רציתי יותר.
ויש לי רשימה ארוכה, אפילו על דברים קטנים שלאט לאט הכנסתי לחיים, נטילת ידיים לפני לחם ובבוקר, או לדבר פחות ולחשוב על כל מילה... (מצחיק שעכשיו אני כותב מהמוטן)

אז שיתפתי, לא יודע למה, תגיבו מה שבא לכם... ולא יודע, זה לא באמת מועיל אף פעם אבל מה זה משנה חחח

לא הצלחתי להבין מחיפוש באינטרנט
מותר ללכת או בגלל הקורנה לא?

לימודים של תעודה או משהו כזה, שאפשר אח"כ גם לעבוד בזה.
דברים טיפוליים וכד'.

אני ממש אשמח לשמוע רעיונות. תודה רבה.

יום חמישי, י"ז בתמוז בשעה 18:00

~שיעור תניא קליל ומרענן במיוחד

 

מחכה לך❤

מוזמנת להביא חברות

פול ווליום.
סורי שכנים יקרים שלי

אני הכי מפחד מסגירת בתי כנסת, במקום השני אני מפחד מתור ארוך מאוד של 40 איש רחוקים 2 מטר זה מזה מחוץ לסופר, כלומר יקח שעה לקנות לחם חס וחלילה.
במקום האחרון סגר על בני ברק (עיר מגוריי). מכיר מפעם שעברה 3 דרכים פשוטות מאוד לעקוף אותו

גזענות של רגילים
*
א. אפתח ברשותכם בשני סיפורים.
הראשון הוא מעשה שמספרים אצלנו תמיד במשפחה, על דוד שלי שהגיע בילדותו לאימו ודיווח לה בהתרגשות שהילדים האחרים מספרים שעומדים להגיע ליישוב "דוסים".
"דוסים?" חזרה סבתא שלי בשעשוע. "ומה אנחנו, לדעתך?"
"אנחנו?" אמר דוד שלי. "אנחנו רגילים".

ב. את השני סיפר לי פעם חבר שלי, שניגש יחד עם תלמידים נוספים לראש הישיבה התיכונית שלו, מחנך מוכר ומוערך, והם העלו בקשה: אולי מדי פעם בתפילת ערבית של ליל שבת, יתפללו בנוסח ובמנגינה הספרדיים.
"נוסח ספרדי?" אמר הרב, "זה מתאים לשבת זכור, לא לשבת רגילה".

ג. במשך רוב שנות חיי היה לי ברור שאין גזענות בציבור הדתי-לאומי.
בציבור החרדי ישנם בתי ספר וישיבות לספרדים ולאשכנזים, אין שידוכים בין העדות, המפלגות נפרדות והמתחים בין העדות גלויים וידועים. אצל החילונים הנושא היה נוכח בדורות הקודמים, וכיום כבר הרבה פחות. ואצלנו? בכלל לא. סיפור מהעבר. מעולם לא חשבתי שמישהו שווה פחות או יותר בגלל המוצא שלו. מעולם גם לא שמעתי אמירה כזו מאף רב, איש ציבור או כל דמות שעניינה אותי, במפורש או ברמז. לא שמעתי ביטויים גזעניים. בערך חצי מחבריי לישיבה שנשואים למישהי מעדה אחרת.
בישיבות התיכוניות לומדים יחד תלמידים מכל העדות, ואיש לא מסנן על רקע עדתי או מגדיר "מכסה". הזמן היחיד שבו החבר'ה הספרדים צריכים לוותר בחלק מהמקומות, הוא בימים הנוראים – כשהתפילה בנוסח אשכנזי, והם צריכים לבחור בין הנוסח מהבית ובין ויתור על ראש השנה בישיבה (ויש שיאמרו שזה בכלל לא הפסד). גם בישיבות ההסדר והגבוהות המצב בסדר גמור. תלמידים מכל העדות, ר"מים מכל העדות (באופן אישי, שניים מארבעת הר"מים שלי הם בני עדות המזרח), בסעודות שבת שרים את השירים האשכנזיים הקלאסיים וגם את הפיוטים הספרדיים. בימים הנוראים יש אצלנו מניין אשכנזי ומניין ספרדי, ובתפילות ערבית נוסח משולב, כך שאף אחד לא צריך לוותר על שום דבר. בהקפות בשמחת תורה יש שירים כאלה וכאלה. אידיאלי. אין שום שד בבקבוק.
כששמעתי בישיבה התיכונית קצת דיבורים על גזענות, היה לי ברור שהם מדמיינים. אולי נהנים לשמר תחושת קיפוח. כשחבר בישיבה הגבוהה סיפר שמישהו לא רצה לבוא ללמוד אצלנו, כי לא קל להיות ספרדי בישיבה אשכנזית, באמת ובתמים לא הבנתי על מה הוא מדבר. זו לא ישיבה אשכנזית, זו ישיבה רגילה, שיש בה אשכנזים וספרדים ותימנים ואתיופים.
ברוב היישובים כבר מזמן נגמלו מהמחשבה שנעשה בית כנסת אחד, שישמש מעין כור היתוך (אשכנזי) וכולם יתפללו בו. יש בית כנסת אשכנזי, בית כנסת ספרדי וגם בית כנסת תימני. זה נראה אידיאלי – כל אחד יכול להתפלל בנוסח שלו, ובלי שעדה אחת תצטרך לכופף את מנהגיה.

ד. רק בשלב מאוחר הבחנתי בתופעה מעניינת – ביישובים רבים בכל הפרסומים, בלוחות המודעות וגם בשיח היומיומי בפי התושבים, ישנם "בית הכנסת התימני", "בית הכנסת הספרדי" ו..."בית הכנסת המרכזי". מהו בית הכנסת המרכזי? מתפללים בו העולים ממרכזיה?
אז בית הכנסת האשכנזי הוא "המרכזי", ובו מתקיימים בדרך כלל הכינוסים והשיעורים המיוחדים, וזה של עדות המזרח הוא "המיוחד". לעתים קרובות הוא גם בקומה התחתונה, והוא קטן יותר. כמובן, יאמר לך כל תושב ותיק, הגודל אינו מבטא חשיבות, פשוט יש ביישוב הרבה יותר אשכנזים. ובכל זאת, אם נבדוק מאיפה הגיע סבא של כל אחד מהמתפללים, נמצא לא מעט ספרדים בבית הכנסת המרכזי, אבל כמעט אף פעם לא את ההיפך.
וכשחושבים על זה, פתאום מבינים (רבים מהקוראים ודאי מגלגלים עכשיו עיניים ואומרים: בוקר טוב אליהו; יפה שלקח לך עשרים ושש שנים לשים לב) – ברוב הישיבות תפילות שבת והקריאה בתורה הן בניגון האשכנזי. החבר'ה מעדות המזרח צריכים ליישר קו מדי שבת בשבתו ומדי חודש בחודשו. למה זה ככה? ואיך פספסתי את זה עד היום?

ה. התשובה פשוטה: לא שמתי לב כי כמו אותו ילד קטן מהסיפור בסעיף א', תמיד הנחתי כמובן מאליו שזה הנוסח "הרגיל".
אנחנו לעולם לא אומרים שמוצא אחד טוב מהאחר, שמישהו צריך לשנות את מנהגיו, בטח שלא להתבייש בשם המשפחה שלו. בכנות ובתמימות אנחנו חושבים שאנו חפים מגזענות. אבל הנחת היסוד העמוקה של הציונות הדתית, היא ש"רגיל" פירושו אשכנזי, ובנוסף יש אצלנו מקום שווה לחלוטין גם ללא רגילים. אותו ראש ישיבה שאמר שתפילה ספרדית מתאימה לשבת זכור, לא אומר את זה מתוך זלזול. הוא באמת תופס שהתפילה הספרדית היא משהו שונה, שמתאים לתאריך שבו עושים דברים מיוחדים, אבל לא ליומיום.
אפשר להצביע על סיבות היסטוריות הגיוניות לתופעה הזו: מה שאנו מכנים "הציונות הדתית" צמח מתוך תנועת "המזרחי" האירופית. הרב קוק היה אשכנזי, וכמוהו הרב סולובייצ'יק, רוב הדור הראשון של תלמידיהם ורוב אנשי גוש אמונים. באופן טבעי כשאותם תלמידים הקימו ישיבות ובנו יישובים חדשים, הם הנהיגו בהם את נוסח בית אביהם. אפשר לומר, להצדיק, לפלפל. אבל זה לא ישנה את המציאות. עברו חמישים שנה, ודור שלישי צומח כאן עם אותן נקודות מוצא, עם אותן מנגינות, עם אותה מנטליות.

ו. אחת לכמה זמן עולים לכותרות כנסים שאף אחד מהדוברים בהם אינו ספרדי. המארגנים אומרים בתמימות שהם פשוט הזמינו אנשים שהתאימו לנושא הכנס, ובמקרה כולם אשכנזים. להפך, הם אומרים, המצקצקים הם הגזענים. בעיניהם מוצאו של האדם הוא שיקול – ואותנו זה פשוט לא מעניין.
אני מאמין להם. ובכל זאת, האם קורה שמתארגן כנס, וכל הדוברים בו ספרדים? ואם לא – מה זה אומר? האם יש כה מעט רבנים ואישי ציבור ספרדיים בולטים בציונות הדתית?
ומה לגבי ראשי ישיבות, אולפנות, מדרשות? כדי לכתוב את המאמר הזה הלכתי לבדוק את הנתונים, ואני מודה שהופתעתי. מעט שבמעט ראשי מוסדות בולטים ורבני יישובים בציונות הדתית הם מעדות המזרח. אפילו ר"מים – פה אחד מתוך שמונה, שם שניים מתוך עשרה. ישיבות שבראשן עומדים רבנים ספרדים, לעתים קרובות מקבלות את התואר "ישיבה ספרדית", והנה שוב מצאנו את עצמנו עם "ישיבה רגילה" ו"ישיבה ספרדית".
כלומר, לא רק שה"רגיל" הוא בעצם לבן והשחור הוא השונה. מסתבר שלאשכנזי יש גם יותר סיכויים להצליח.

ז. ופה אנו מגיעים לעוד עניין – ועדות קבלה.
אני לא רוצה להיכנס לעובי הנושא, אלא להצביע על נקודה: כשתלמיד מתראיין בפני רב, כאשר משפחה יושבת מול שלושה חברי יישוב ותיקים, מה שמשנה הוא לא רק הנתונים היבשים והמדידים, אלא בעיקר שאלת הרושם שעושה הנבחן על היושבים מהצד השני של השולחן.
האם אפשר לסמוך על מחנך מצוין, שחושב שתפילת ערבית ספרדית מתאימה לשבת זכור, שיסתכל על תלמיד מעיירת פיתוח שמדבר בחי"ת ועי"ן גרוניות, בדיוק כמו על בחור אשכנזי מיישוב בבנימין – או שאולי הוא יחשוב שהשני נראה כמו מי ש"יותר יסתדר" בישיבה? ומה הסיכוי שמשפחה אשכנזית תיראה לוועדת הקבלה "מעט יותר מתאימה" למנטליות של היישוב? הם לא יאמרו שהם גזענים, אפילו לא לעצמם. ביושר גמור הם יספרו שהמועמד נפסל כי הוא פחות מתאים; אדם אחר עם שם משפחה זהה יתקבל בשמחה, זה פשוט עניין של מנטליות. כלומר, אותו אדם צריך להיות קצת יותר "אשכנזי".
ואם נלך צעד אחורה – האם נער שמגיע לישיבה, ומגלה שהיא "אשכנזית עם מקום שווה לספרדים", ירצה ללמוד בה, או שיעדיף ללכת למוסד אחר, אולי עם רמה לימודית קצת פחות גבוהה, שבו הוא חלק מהמיינסטרים? האם משפחה ספרדית תרצה לגור ביישוב אשכנזי (שאפילו לא יודע שהוא כזה), או שתעדיף למצוא מקום אחר?
הראשונים להיפגע מכל אפליה הם כמובן המופלים, אבל בשלב הבא נמצא כל הציבור. אנחנו חושבים שכל עניין המוצא והעדות הוא כבר סיפור נשכח, אבל בפועל מפסידים המון אנשים טובים בגלל שמרנות וקיבעון מחשבתי. העולם התורני שלנו חסר, העולם התרבותי שלנו חסר. וזה בא לידי ביטוי אפילו בקלפי.

ח. אני לא רוצה לחזק את תחושת הקיפוח של אף אחד. אם המאמר הזה ייצר שיח של פילוג וכעס, של "אנחנו" ו"הם", טוב לו שלא נכתב. אני כותב כי התרבות שלנו מאמינה שהדרך לתקן עוול, היא קודם כול לדבר עליו. מסתבר שיש רבים כמוני, שלא מודעים לכך שאנחנו מקיימים, הלכה למעשה, "גזענות של רגילים".
והצעד הבא הוא תיקון איטי של המצב. למשל, ר"מ או גבאי בישיבה יכול לקחת על עצמו משימה: שהתפילות בישיבה (ערבית של שבת, שחרית, מוסף וקריאת התורה) יתחלקו באופן הוגן, על פי אחוזי ההתפלגות העדתית בישיבה. ועוד שינוי קטן: "בית הכנסת האשכנזי" במקום "המרכזי". זה נשמע סמנטי, אבל בפעם הבאה שיחלקו את תקציב היישוב, אולי יחשבו לשים קצת יותר בבית הכנסת הספרדי, כי הוא כבר לא ניצב מול "המרכזי".
ואני לא רוצה להציע שינוי פלסטי, מזויף, "העדפה מתקנת" שתקדם אנשים רק בגלל מוצאם. אבל כאשר שני מועמדים בעלי איכויות זהות מתמודדים על משרת ר"מ או רב יישוב, ואחד מהם הוא בן עדות המזרח – הבחירה דווקא בו יכולה להיות שיקול. לא בשבילו, למען דור שלם שלא תמיד מודע לכך שהוא מחפש השראה.

(פורסם בעיתון בשבע)

@קרדיט: אברהם אליצור

ר' אשר נשאל: מהו מחיית עמלק?

 

וענה: האדם צריך לשתוק, ולא לדבר מעצמו כלל!

 

ואף לא לתת דיבור על עצמו – בין לטוב בין לרע!

 

כי על ידי שהוא מדבר על עצמו הוא נותן לעמלק מקום להיתפס בו, והם יונקים את כל האדם!!

 

צריך לשתוק, ולהשאיר את הכול לריבונו של עולם!

 

זהו מחיית עמלק ---

כמה משפטים שאומרים שלחיות זה חובה ולא זכות ביחד עם המקור שלהם

אני עורך את המבחן במחשב בשכיבה על המיטה שלי ושומע מוזיקה תוך כדי ועושה הפסקה בפורום ומשחק במחשב

ידעתם ששם המשיח נרמז בפסוק הזה?
מי יוכל להגיד שהוא יודע?

סיפור אמיתי מדהים
אמנם ארוך, אבל שווה לקרוא

המלאך שהציל אותי מרעב

אוגוסט 1942. פיוטרקוב, פולין
השמים היו קודרים באותו בוקר כשחיכינו בקוצר רוח.
כל הגברים, הנשים והילדים של הגטו היהודי של פיוטרקוב הוצעדו לכיכר.
השמועה התפשטה שאנחנו מועברים. האבא שלי מת רק לאחרונה ממחלת הטיפוס, שהשתוללה בגטו הצפוף.
הפחד הגדול ביותר שלי היה שהמשפחה שלנו תופרד.
"מה שלא תעשה," איזידור, האח הבכור שלי, לחש לי, "אל תגיד להם מה גילך. אומר שאתה בן שישה עשר."
אני הייתי נער גבוה כבן 11, כך שיכולתי למשוך את זה. ככה אני הייתי עשוי להיחשב כעובד יקר ערך.
איש ס"ס ניגש אליי, מגפיו נקשו על המרצפות. הוא הביט בי מלמעלה למטה, ולאחר מכן שאל לגיל שלי.
"שש עשרה," אמרתי. הוא כיוון אותי לצד שמאל, שבו שלושת האחים שלי וגברים צעירים ובריאים אחרים כבר עמדו.
האמא שלי הייתה בצד ימין עם נשים אחרות, ילדים, חולים וקשישים.
לחשתי לאיזידור, 'למה?'
הוא לא ענה.
רצתי לצד של אמא ואמרתי שאני רוצה להישאר איתה.
"לא," היא אמרה בתקיפות.
"תתרחק. אל תהיה מטרד. תלך עם האחים שלך. "
היא מעולם לא דיברה כל כך בחריפות בעבר. אבל הבנתי: היא שומרת עליי. היא אהבה אותי כל כך הרבה שרק הפעם, היא העמיד פנים שלא.
זאת היתה הפעם האחרונה שראיתי אותה.
אחיי ואני הועברנו בקרון לגרמניה.
הגענו למחנה הריכוז בוכנוואלד לילה אחד מאוחר מאד והובלנו לצריף צפוף.
למחרת, הוצאנו מדים ומספרי זיהוי.
"אל תקרא לי הרמן יותר", אמרתי לאחים שלי. "תקראו לי 94983. "
שמו אותי לעבוד במשרפות של המחנה, לשים את המתים למעלית המונעת ביד.
גם אני, הרגשתי מת. קשוח, נעשיתי מספר.
לאחר זמן קצר, האחים שלי ואני נשלחנו לSchlieben, אחד ממחנות משנה של בוכנוואלד ליד ברלין.
בוקר אחד חשבתי ששמעתי קול של האמא שלי.
"בן, "היא אמרה בשקט אך באופן ברור, "אני הולכת לשלוח לך מלאך".
ואז התעוררתי. רק חלום. חלום יפה.
אבל במקום הזה לא יכולים להיות מלאכים. הייתה עבודה בלבד. ורעב. ופחד.
כמה ימים לאחר מכן, הלכתי במחנה, סביב הצריפים, ליד גדר התיל בנקודה בההשומרים לא יכלו לראות בקלות. הייתי לבד.
בצד השני של הגדר, ראיתי מישהי: ילדה קטנה עם אור, תלתלים כמעט זוהרים. היא הייתה חבויה למחצה מאחורי עץ ליבנה.
העפתי מבט סביבי כדי לוודא שאף אחד לא ראה אותי. קראתי לה בשקט בגרמנית. "האם יש לך משהו לאכול?
היא לא הבינה.
התקרבתי עוד קצת לגדר וחזרתי על השאלה בפולנית. היא צעדה קדימה. אני היה רזה וכחוש, עם סמרטוטים כרוכים סביב הרגליים שלי, אבל הבחורה נראתה חסרת פחד. בעיניה, ראיתי את החיים.
היא משכה את התפוח ממעיל הצמר שלה וזרקה אותו מעבר לגדר.
תפסתי את הפירות וכשהתחלתי לברוח, שמעתי אותה אומר ברכות, "אני אראה אותך מחר."
חזרתי לאותה הנקודה ליד הגדר באותה השעה בכל יום. היא תמיד הייתה שם עם משהו לאכול עבורי - חתיכת לחם או, יותר טוב, תפוח.

לא העזנו לדבר או להתעכב. להיתפס משמעותו מוות לשנינו.
אני לא יודע עליה כלום, רק שהיא מסוג של ילדת חווה, פרט לכך שהיא מבינה פולנית. מה היה שמה? למה היא מסכנת את החייה למעני?
התקווה הייתה המצרך נדיר כל כך, והבחורה הזאת בצד השני של הגדר נתנה לי כמה כאלה, כמזינה דרכה לחם ותפוחים.
כמעט שבעה חודשים מאוחר יותר, האחים שלי ואני נדחסנו אל תוך קרון פחם ונשלחנו למחנה טרזינשטט בצ'כוסלובקיה.
"אל תחזרי," אמרתי לילדה באותו יום. "אנחנו עוזבים."
פניתי לכיוון הצריפים ולא הבטתי לאחור, אפילו לא אמרתי שלום לילדה הקטנה ששמה אני מעולם לא למדתי, ילדה עם התפוחים.
היינו בטרזין במשך שלושה חודשים. המלחמה הייתה לקראת הסיום וכוחות בעלות הברית התקרבו,
עדיין הגורל שלי נראה אטום.
ב -10 במאי 1945, הייתי אמור למות בתאי הגזים בשעה 10:00.
בשקט של שחר, ניסיתי להכין את עצמי. מוות כל כך הרבה פעמים היה מוכן לתבוע אותי, אבל איכשהו נשארתי בחיים. עכשיו, זה נגמר.
חשבתי על ההורים שלי. לפחות, חשבתי, נוכל להתאחד.
אבל בשעה 8 הייתה מהומה. שמעתי צעקות, וראיתי אנשים רצים לכל עבר במחנה. אני הדבקתי את האחים שלי.
חיילים רוסים שחררו את המחנה! השערים נפתחו. כולנו רצנו, כך גם אני. למרבה הפלא, כל האחים שלי שרדו.
אני לא בטוח איך. אבל ידעתי שהילדה עם התפוחים הייתה המפתח להישרדות שלי.
במקום שבו היה רוע נראה עכשו ניצחון, הטוב של האדם אחד שהציל את חיי, נתן לי תקווה במקום היה שם אף אחד.
האמא שלי הבטיחה לשלוח לי מלאך, והמלאך בא.
בסופו של דבר עשיתי את דרכי לאנגליה שבו הייתי בחסות צדקה יהודית, ובהוסטל יחד עם נערים אחרים ששרדו את השואה התמחיתי בתחום אלקטרוניקה. אז הגעתי לאמריקה, שבה אחי סם כבר היה. שירתתי בצבא ארצות הברית במלחמת קוריאה, וחזרתי לעיר ניו יורק לאחר שנתיים.
באוגוסט 1957 פתחתי חנות משלי לתיקון אלקטרוניקה. התחלתי להתיישב בעיר.
יום אחד, חבר שלי סיד שהכרתי מאנגליה קרא לי.
"יש לי דייט. יש לה חברה מפולין. בואו נארגן מפגש כפול."
פגישה עיוורת? לא, זה לא היה בשבילי. אבל סיד המשיך להציק לי, וכמה ימים לאחר מכן נסענו עד
ברונקס לקיים את הדייט ועם חברתה רומי.
היה עליי להודות, בתור פגישה עיוורת זה לא היה כל כך רע. רומי הייתה אחות בבית חולים בברונקס. היא הייתה אדיבה, חכמה. יפה, גם עם תלתלים מתערבלים חומים ועיניים דמויי שקד שנצצו בצבע ירוק ומאד מלאי חיים.
ארבעתנו נסענו לקוני איילנד. עם רומי היה קל לדבר, ומאד חברותית. מתבר שהיא היתה הייתה לגבי דייטים עיוורים מדי!
שנינו פשוט עשינו טובה לחברים שלנו. יצאנו לטייל בטיילת, ונהניתי מהאוקיינוס האטלנטי המלוח עם משבי הרוח, ולאחר מכן אכלנו ארוחת ערב על החוף. אני לא זוכר שהיה זמן טוב יותר.
אנו נכנסנו בחזרה למכוניתו של סיד, רומי ואני במושב האחורי.
כיהודים אירופיים ששרדו את המלחמה, היינו מודעים לכך שהרבה לא נאמר בינינו. היא העלתה את הנושא, "איפה היית," שאלה בשקט, "בזמן המלחמה?"
"במחנות," אמרתי. הזיכרונות הנוראים עדיין חיים, האובדן בלתי הפיך. ניסיתי לשכוח. אבל לא תוכל לשכוח לעולם.
היא הנהנה. "המשפחה שלי הסתתרה בחווה בגרמניה, לא רחוק מברלין," היא אמרה לי. "האבא שלי הכיר כומר, והוא השיג עבורנו ניירות אריים. "
דמיינתי איך היא כמוני בטח סבלה מדי, פחדה, בן לוויה קבוע. ובכל זאת, הנה שנינו היינו הניצולים, בעולם חדש.
"היה מחנה ליד החווה." רומי המשיכה. "ראיתי ילד שם ואני נהגתי לזרוק לו תפוחים כל יום ".
איזה צירוף מקרים שהיא עזרה לאיזה ילד אחר. "איך הוא נראה? " שאלתי.
"הוא היה גבוה, רזה, ורעב. אני הייתי חייבת לראות אותו כל יום במשך שישה חודשים. "
לבי פעם בחוזקה. לא יכולתי להאמין לזה. זה לא יכול להיות.
"הוא אמר לך שיום אחד לא לחזור, כי הוא עוזב את Schlieben? "
רומי הסתכלה עליי בתדהמה. "כן!"
"זה אני הייתי!"
הייתי מוכן להתפרץ בשמחה וביראה, מוצף ברגשות. לא יכולתי להאמין לזה! המלאך שלי.
"אני לא אתן לך ללכת." אמרתי לרומי. ובחלק האחורי של המכונית שבפגישה עיוורת, הצעתי לה נישואים. אני לא רוצה לחכות.
"אתה משוגע!" היא אמרה. אבל היא הזמינה אותי לפגוש את ההורים שלה לארוחת ערב שבת בשבוע הבא.
היה כל כך הרבה להסתכל קדימה ללמוד על רומי, אבל הדברים החשובים ביותר שתמיד ידעתי:
כושר עמידתה, טוב הלב שלה. במשך חודשים רבים, בנסיבות הקשות ביותר, היא הגיעה לגדר ונתנה לי תקווה. עכשיו שמצאתי אותה שוב, אני לא יכול לתת לה ללכת.
באותו יום, היא אמרה שכן. ואני עמדתי במילה שלי. אחרי כמעט 50 שנות נישואים, שני ילדים ושלושה נכדים, מעולם לא נתתי לה ללכת.

הרמן רוזנבלט ממיאמי ביץ ', פלורידה.

סיפור זה נעשה לסרט שנקרא הגדר.

דואר אלקטרוני זה נועד להגיע ל -40 מיליון בני אדם ברחבי עולם.
הצטרף אלינו ולהיות חוליה בשרשרת הזיכרון ותעזור להפיץ אותה ברחבי העולם.

אנא לא למחוק מכתב זה. זה ייקח רק לך דקה להעביר את זה הלאה. תודה.

אבא שלי,
יש כאן הרבה נסיונות , לא רק נסיונות חיצוניים שצריך להוריד את העיניים וללכת מהר מהם או לסתום את האוזניים ולהתעמק בנקודות אחרות בזוית העין ולהסית את המחשבה עם שתי הידיים,
יש גם נסיונות בין האדם לבין עצמו.
ביני לבין המידות שלי, לבין התפילות שלי, לבין האופי שלי, לבין המחשבה שלי, לבין הדיבור שלי ובין הגוף שלי.
ביני לבין עצמי.
את בטוחה שהכל זה לטובה לא רק לגבייך אלא לגביי כול מי שסביבך.
זה עצוב לך שכולם עסוקים בעולם של שקר.
הכוונה- יותר נותנים מקום לשקר מאשר לאמת שתוביל אותם לדרך הישר והמאושרת אבל הם רואים בדרך זו עיוות,
והראיה שלהם גורמת להם לחיות בתוך העיוות הזה.
זה די ברור שקיים פן שמאפשר קושיי מסויים לחיות בדור הזה אבל באיזשהו מקום אם אתה 'מתבודד' הרבה- יותר עם ה" ופחות עם הסובבים אז הנקודת ראיה שלך נעשית יותר שחור או לבן(שקר או אמת)
כאשר אתה מסתכל על מצבים בחיים.
כואב הלב לראות איך אנשים שבאמת יודעים תורה מצליחים ליפול לבילבול בעולם הזה .
אני לא מצליחה להבין את האהבה לזה ואת הרצון החזק שלהם לרוץ אחרי דבר שהוא לא הגיוני, לא אמיתי, לא נצחי ומרוקן אותך.
איך הם לא שמים לב למה שזה עושה להם?
ואם הם שמים לב למה הם ממשיכים לעשות את זה ולא מתעוררים כבר? אני לא אומרת את זה מתוך נקודה של שפיטה כי כולי שק של עוונות , אבל זה כואב לי . זה שורף לי בלב.
ברור שזה קשה להפוך להיות צדיק ביום אחד וכמעט בלתי אפשרי
אבל בן אדם צריך לנסות לעלות בכל יום על מדרגת התשובה לה"
ואם לא התחיל בתהליך צריך להתחיל כי הוא מפסיד הרבה יותר אושר מהדמיון השני שמסנוור אותו.
בתחילה התהליך נראה קשה ולא אפשרי אבל אחרי הצעד ה1 ה" ברוך ה' עוזר ולא מפקיר אף אחד ולאט לאט יעזור לרציניים לעלות ולשוב עוד גבוה ועוד גבוה עד המקום שהכי בטוח ונכון בשבילך
ורק ככה תרגיש אושר אמיתי בעצמות שלך , סיפוק ושמחה שאי אפשר להכיל כי הרי אנחנו יהודים והתכלית שלנו בעולם זה לעבוד את אבא שלנו ולעשות אותו מאושר ושמח ע"י עבודה על המדות שלנו והתקרבות אליו .
ובעיקר להודות לו על כל מאית השניה שהוא מחיה אותנו ועושה את הכי טוב בשבילנו תמיד.
תודה אבא על הכל.

'תשובה' פירושה להשיב,

להשיב כל דבר אל הבורא, 

ולהבין - שאילולי ה'סיבה' ששלח לנו,

היינו נכשלים בכל החטאים שבעולם, 

ולא היינו עושים מעולם אף דבר טוב!

 

כיצד יכולים אנו להתגאות במעשינו הטובים? 

הרי הם נגרמו כתוצאה מ'סיבה', 

והסיבה היא לא מאתנו!

המעשה הטוב שעשינו הוא לא 'שלנו'!