אתה עומד שם שוב.
מה איפה?
שם.
בדבר הזה המוכר שפוגשים אחרי כל התקדמות,
בכל צומת חדשה.
כןכן, שם, בכיכר.
ואתה שוב משתוקק לטרמפ, לאיזו גאולה קטנה,
שתמשוך אותך לכיוון, שתעלה אותך על השביל שמגיע ליעד שלך.
ואתה שם כבר תקופה ארוכה.
הספקת לשכוח מאיפה באת..
ואתה מסתכל סביבך ורואה
שבנתיים האנשים שמגיעים ונעלמים
מתישהו חוזרים, כי ככה זה החיים..
בשלב מסויים פתאום ת'קולט
שהם רק נראים לך אותם אנשים ובאותו המקום,
אבל שבאמת באמת, זה לא נכון,
כי עכשיו הם בצד השני של הכביש וישלהם יעד שונה..
ועכשיו הם עם חפצים חדשים במזוודת ההשגות והתובנות של החיים..
ואתה, אתה עוד עומד ומתבונן..
מידי פעם רואה גיטרות על גבים ושקשים קשורים לתיקים..
וגם אתה רוצה איזה ניגון שילווה אותך ואיזה משו שיאפשר לך בכל מקום לעצור לנוח ולאסוף כח.
ומידי פעם ת'רואה חבר'ה מרססים גרפיטי וילדים שרצים להם לשומקום,
וגם אתה רוצה.
רוצה אומץ להוציא לבחוץ מילים שיש בפנים. בלי להתבייש ושכולם יראו.
ו.. בלי להכחיש שאתה זה אמרת, אומץ להוסיף בסוף עיגול קטן שבתוכו C עוד יותר קטנה, ומחוץ לעיגול בצד שמאל- את השם שלך.
וגם אתה רוצה לזרוק ת'שכל ופשוט לרוץ ולקפוץ ול... רגע, מה? בעצם לא. לא לזרוק. פשוט שכל יותר קטן, כמו של ילדים. עם תוספת של הרבה הרבה תמימות וקלילות. ואיפה היינו? אה. ולרוץ ולצחוק ולדלג ולקפוץ ולהמשיך פשוט לרוץ ולרוץ. כי אז מה אם אתה לא יודע לאן..?
פעם בכמה זמן נהגים עוצרים תוך כדי הסיבוב ושואלים אותך בעיניים של סבתות לחוצות אם הכל טוב ואם צריך משו
ואתה עונה להם כמו תמיד ש'לא תודה+חיוך נימוסי'. וכשהם שואלים 'בטוח?' אתה עונה 'כןכן'
ופתאום עוצר בצד איזה רכב מצוקמק ושרוט כולו,
ויוצאים ממנו כמה בחורים שנראים גם הם לא הכי מטופחים..
פאות גדולות, כיפות שחוקות,
חולצות זרוקות ומכנסיים מוכתמות בבוץ.
אבל מה?
עם שמחה גדולה שיוצאת מהלב לבחוץ דרך כל האיברים בערך..
אם זה החיוכים הענקיים והאור שבעיניים, ואם החיבוקים שבידיים ודרך הריקוד שברגליים..
והם רקדו המון המון וצעקו ברחוב שה' הוא טוב ושאין רע בכלל. שהם אוהבים את כולם.
צעקו שה' הוא המלך. וצעקו לו ככה בפשטות 'טאטעעעעעע!!!!!'
צעקו שאין ייאוש בעולם ושמצווה גדולה להיות בשמחה תמיד.
צעקו שהם רוצים גאולה וצעקו שארץ ישראל של עם ישראל.
צעקו לה' שימשוך אותם מהפיאות ומכל הבלבולים וצעקו עוד ועוד שה' הוא טוב ושהם אוהבים את כולם ושה' יתברך אוהב אותנו.
ואז הם רקדו שיר בלי מילים, רק ניניניאאיאיינינננייללילייניני. ועוד ניליליי ליי איאיי לי.
ואתה מסתכל בהם, מחייך, ומשו בך מתעורר.
רואה תפשטות ומקנא..
ואז, פתאום גם הם קולטים אותך..
ואתה מסתכל עליהם והם עליך,
ושניים מהם מתקרבים אליך,
אומרים לך 'אהלן אח שלנו.. מאיתך? בא, בא' ומושכים אותך אליהם..
ואיכשהו, באופן לא צפוי
אתה מוצא ת'עצמך גם רוקד בתוכם..
'מה נסגר איתי...?!' אתה תוהה לעצמך..
מרגיש מוזר.
ויותר מיזה, מרגיש שאנשים מסתכלים עליך כמוזר.
חושב שהשתגעת אבל פתאום מבין שהשיגעון הזה הוא הגאולה שחיכית לה.
משו השתחרר בתוכך.
ותוך כדי הריקוד אתה פתאום מרגיש לעצמך ככ.. לא מוזר.
ככ מוכר.
וכשהם התקפלו כבר היה לך ברור שאתה איתם.
וככה עד היום אתה לא בדיוק יודע בדרך לאן אתה,
אבל אתה מסתובב, ביחד עם אנשים טובים ופשוטים,
וישלך אומץ לצעוק את מה שבפנים,
ואתה משמח אנשים.
וזהו, זה מה שאתה עושה בחיים.
תודה 
בדיוק, זה ענין של חוויה, תודה! 
