פורום פרוזה וכתיבה חופשית (עמוד 109)

אתם/ן בתקופה פוריה במיוחד!!! 

אני בסוג של יובש... 

רעיונות/פתרונות?

אני מתגעגע
לפעמים את נחשפת,
כמו איזה חיוך קטן שמבליח.
שמראה שיש משהו מעבר,
משהו שרק אני עוד רואה בך.
יודע שהוא תמיד קיים,
מתחבא לו אי שם.
מחכה לשעת אושר-כושר
שיוכל לפרוץ ולנצנץ מעל פני השטח.
אבל את מחביאה, תמיד רק מחביאה.
ושאני מנסה להתקרב
לגלות קצת ולחשוף מרזי סודותייך
את נסגרת.
כמו פרח לב הזהב
שהרגיש שנגעו בו,
דווקא אחרי סיום הפריחה הגדולה
שאורו נחשף במלוא זוהרו והודו
דווקא אז הוא נסגר.
אבל אני יודע,
אני רואה את האור שעוד בוקע
מבין החרכים.
שעוד נמצא שם,
קבור מתחת לאינסוף שכבות.
ואני מאמין בך,
גם שאת שכחת מהי אמונה.
אני פה,
למרות הכל
גם שאת שכחת
מהי אהבה.

באבוד רשעים- רינה
באבוד רשעים- רינה

נשמת שלהבת
רכה וזכה
עלתה לפני
טרם בוא
שבת המלכה

נשמת שלהבת
עטורה כיסופים
מול מלאכי מרום
עטויי רינונים

ולשונות של אש
מול נשמת דימומים
מול כס מרום
מנצנצים

מול כאב ודם
של אומה מושפלת
מול זעם ואימה
של תפילה לוחשת

ממעמקי הכאב
מתהומות התפילה
מול דממת אימים
שזועקת הצלה

ובעת מחשך
יתגלה הקץ
ובעת בכיון
יתרונן הנס

וכאב
של חתן דמים
הוא לי
ולך
ורטט
של כיסופים נעלמים
נשאר לנצח
בליבך

ועל פרוכת אחת
רקומה לבנה
חרוטה אמירת
כסף
רקומה התפילה
לך אלי
הנורא
עטור הדממה
לך אלי
דומיה
תהילה.

**שנתיים לרצח רינה שנרב הי"ד**

..

שוב בור הכאב.
הנחשים, העקרבים.
אין מים, אין חיים.
איך נפלתי?!

די! נימאס מהצער!
מהכאב, מהבכי.
נימאס מצרות שלי ושל אחרים.
נימאס מכאבים.

 

בחדשות יש סבל
על ההוא שטבע
וזה שפונה
וההיא שכבר לא אתנו

 

בחיים יש מאבקים
כואבים.
פשוט  די! שיעצרו!
מיצינו.

 

כאב יכול לבנות
ולעזור
אבל גם לפרק ולהרוס
להשמיד ולמחוק.

 

הדיכאון והצער
פוגעים בי ובאחרים.
לקום!
להילחם למען החיים!

הפער
בין הרצון למעשה
בין הלב לבין שכל
בין האהבה למימוש
בין הרצוי לבין המצוי
הפער, זה האני
ושם אני גנוז
בפער

את האוצר שלשום גליתי
בלי הפסקה קראתי
לפעמים חייכתי ולפעמים דמעתי
אבל מהמידות ומאנושיות
ממש התרגשתי

...פעם בכמה ימים
שאת מתרגשת מידיי
ומקודם כיבית עליי סיגר
מנסה להירגע
ישבתי ליד החלון הפתוח
את מצאת אותי מביטה בכאילו
על נקודה נעלמת
באין סורגים
את נשענת
לידי
גם
במרפקים חבוטים
נשרטים על המסילה
וכל הזמן הזה שתקנו
תיכננתי לי איך אני עוד מעט
מוציאה את המסטיק האחרון שהדבקת על הקיר
ומחדירה אותו הין תלתלייך החצופים
אבל את הרמת פתאום את אחד מהמרפקים
מתחת אותו סביב ראשי הגאה

ושוב לא יכולתי עוד לומר דבר

ביום שנשימתי קפאה
לא העידו השמים
כי יום הדין הגיע
לא הטיל כוכב שביט זעמו
על יושבי הארץ
לא יצאה חמה מנרתיקה
וביקשה לשרופינו חיים
לא זעפו גלי הים
מבקשים לבלוע אל קרבם
את כל הנקרה בדרכם.

לפני שנקרע הים
היה שקט
רק הד חלול
מרוקן מכל תוכן
דממת מוות שלטה בכל
נושאת את חיוורון הצלם האחרון
מספרת את סיפור צל האנושות
את סיפור אחרון שברי האדם.

עת החילותי לפסוע
אל עבר סופי
לא עבר רעד בגווי השפוף
בלאו הכי
לא נחה חמה
מלהאיר ריפוטי נפשי וחיי
להציגני ערום ועריה
נושא כתם שחור
שאין לו מקום
ואין לו שם

לא יכולתי
רק לשכוח
לו יכולתי
רק לשמוח
לבכות את אחרון רסיסי
את הד מבועי חיי ונפשי
את שמחת הילדות
ערפלי הבדידות
כאב הבגרות
וסופיות החיים

תנו לי מוזיקה טובה
תנו לי שקט ושלווה
תנו לי אותי
תנו לי רק
אותה.

''בוא,  תחזיק חזק ביד שלי''

הוא הושיט לי את ידו.

היססתי.

שערו בנפשכם, אני עמוק בבור אפל ומעלי קרן אור שחודרת מראה על יד שנשלחת.

לא אסרב?

''למה אתה מחכה?''

אני מכיר את הקול הזה. הכל חזר אלי בבת אחת.

אותו אדם שרוצה להציל אותי כרגע, הוא האדם שזרק אותי לכאן.

 

הקולות והצעקות הציפו את הלב שנסחף למערבולת טובענית, הדמות שלו שהתסתתרה בחשכת הבור קפצה לי מול העיניים.

נהיה לי ערפל במוח. הכל הטשטש. הכל הסתובב.

היד המשיכה לגשש אחרי, לפתע אצבעותיו לפתו את זרועי בחוזק. התמכרתי למחשבת החופש, לאור היום שאצא לראות, רציתי להודות לאדם שהוציא אותי, לדמות.. והדמות! כן, זה הוא!
''לאאאא!!''

צרחתי בכל כוחי וניערתי אותו מעלי. כמה השקעתי בו. כמה רצית בקרבתו. כמה עבדתי רק בשביל לראות אותו. יום אחד זרק אותי לבור הזה.

ועכשיו הוא מציל אותי?

אולי הוא התחרט אולי? הוא השתנה אולי? הוא הולך לנקום בי? אולי זה אדם אחר?

הנפש מושכת לכל הצדדים באותו זמן וזה הופך לי את הבטן.

''דיייי!!!''

שקרן! אני רוצה לצרוח ושום קול לא יוצא מהפה שלי. האדם הזה גרם לי לסבל בלתי יתואר. ועכשיו רוצה להוציא אותי מפה??

-

אני לא רוצה להרחיב בסיפור מפאת קוצר היריעה וקוצר הרוח של הקוראים שליט''א. למורת שלבבי חפץ בכך. ממש.

אבל אני רוצה לזרוק שהסיפור הזה הוא מטאטפורה שלי ושל ה' יתברך הקב''ה אלוקים או איך שתרצו.

זה לא פורום הגיגים ולא פורום בינש''ים ולא שם פורום אחר זה פורום כתיבה חופשית. אז כתבתי חופשי....

מזעזע?

נראלי שכן.

אבל זו המציאות.

טללים דופקים בעדינות
על סוודר הצמר הירוק שלך;
כשאת נשענת על אדן החלון
את כל כך אוהבת לראות את משאית הזבל מתקרבת
אחרי שהתעוררת פעמיים הלילה;

פעם ראשונה מהכרוז המכריז על לוויה;
זה היה כל כך מדכא שקפצת וסגרת את כל החלונות
וכשחזרת לישון הירהרת על אותה "האישה החשובה מרת יהודית - משהו "
וככה נרדמת

קול רעם משאית הזבל הירוקה
העיר אותך בפעם השנייה בלילה זה;
והוא היה כל כך ענוג
כי זה רעש המבשר על שיגרה
כל יום באותה השעה
ניחוחות של ילדות ;
חורף קדום
אדים של ריח מתוק
עלים משייטים ומצחקקים בכוס תה
גשם קל
חלונות מוגפים
חיבוק כי קר
רחובות חשוכים

ההיא מצחיקה וקורעת - להיט
ההיא רצינית ואחראית

קלילות וטבעיות
שחרור מכל עיוות

בטחון ושלווה בי נוסכות
על החיים - אופטימיות ואור שופכות

אוהבת אתכן חברות
נעמתן, היה כיף לי באירוע אתכן לראות

לפני שנים רבות, ובמרחק עולמות מכאן, חיה נסיכה צעירה, שהתיימתה בתקופת המלחמה.
היא נקראה להוביל את צבאות ממלכתה, שכן לא היה איש מלבדה שיוביל.
היא הייתה לוחמת אכזרית, נאהבת על ידי בני עמה, בלתי ניתנת לעצירה בשדה הקרב.
בכל יום היא יצאה, והצילה את נתיניה קרב אחר קרב.
אבל בכל לילה, בתום הקרבות,
היא הייתה לבד.
עד שיום אחד הגיע נער כפר, וביקש להתגייס לצבאה. בודד וכעוס, ועז בדיוק כמוה.
לראשונה היא גילתה שכשהיא צעדה אל שדה הקרב כדי להציל אחרים,
היה מישהו לצידה שבא להציל אותה.
ואז בא הקרב האפל ביותר במלחמה. הנסיכה ונער הכפר שלה עמדו זה לצד זה
ונשבעו שיופרדו אך ורק על ידי המוות עצמו.
היא נפלה בידי חרב אויב... ומתה לנגד עיניו.
ואלה ששמעו את הסיפור, בכו על מות האהבה.

גֵּרוּי וְעוֹד גֵּרוּי
דִּכּוּי וְעוֹד דִּכּוּי
סֶכֶר עֲנָק שֶׁנִּפְרַץ בְּאַחַת
וְאָז מַבּוּל

טִיק טַק
טִיק טַק
טִיק טִיק
טַק טַק

מֻכְרָח לְכַבּוֹת אֶת הַשְּׂרֵפוֹת
לְהַשְׁתִּיק רְמָזִים
שׂוֹרֵף לִי בְּעַיִן
יָבֵשׁ לִי בַּגָּרוֹן
מֵצִיק לִי כָּאן וְכָאן וְכָאן וְכָאן
גֵּרוּד
כִּחְכּוּחַ
עוֹד נְקֻדּוֹת שְׁחֹרוֹת עַל הַלּוּחַ

טִיק טַק
טִיק טַק
טִיק טִיק
טַק טַק

הַאִם הֵם בִּכְלָל אוֹהֲבִים אוֹתִי
הַאִם מְרֻצִּים
וּלְאָן לָרוּץ כְּשֶׁכֻּלָּם רָצִים
אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ מָה הֵם רוֹצִים
שׂוֹרֵף לִי, יָבֵשׁ לִי, בַּחוּץ, בִּפְנִים.

טִיק טַק
טִיק טַק
טִיק טִיק
טַק טַק

"אני אתונך אשר רכבת עליי מעודך עד היום הזה ההסכן הסכנתי לעשות לך כה"

מסכנה האתון, מה היא עשתה שבלעם הרביץ לה...?

אך בלעם הגיע למצב של עיוורון שהיה יותר גרוע מבהמתו, שאפילו שהיא ראתה את המלאך הוא לא ראה, כי כשאנחנו עיוורים אז אנחנו גרועים מן הבהמה, שהיא לפחות כשרואה משהו שמזיק לה, היא בורחת מאינסטינקט, אך אנחנו ממשיכים להעלים עין למרות שזה פוגע בנו, בגלל תאוותינו.אנחנו גרועים מן הבהמה שאנו עושים תאוותינו רק לשם התאווה, למרות שמבחינה שכלית אין היגיון למה לעשות את זה והיא רק מזיקה לנו.

ויגל ה' את עיני בלעם

וירא את מלאך ה' ניצב בדרך וחרבו שלופה בידו

ותירץ ואמר: "לא ידעתי כי אתה ניצב לקראתי בדרך ועתה אם רע בעיניך אשובה לי".

לפעמים אנחנו עיוורים בכוונה, דהיינו, עושים עצמינו כאילו אנחנו עיוורים, לא רוצים לראות מהו רצון ה' כי הוא לא מסתדר לנו, ואם זה בכוח אז לא משנה מה יקרה לא נראה אותו, אלא אם כן המלאך יתגלה אלינו...

אבל גם אז, אחרי שהמלאך התגלה אל בלעם, מכיוון שהמלאך אמר לו שהוא יכול אם הוא רוצה להמשיך, בלעם בחר עוד פעם להיות עיוור, ולא קלט את הרמז העבה, המשיך בדרכו למרות שכבר המלאך התגלה אליו.

זה מה שקורה, בדר"כ מי שרוצה להיות עיוור, גם אם המציאות תתפוצץ לו מול העיניים, הוא לא ישתנה אלא ישאר אותו דבר, כי כך הוא רוצה, המציאות לא באמת משנה...

ומדובר פה על אינטילגנט, בחור אינטילגנט, אבל זה לא משנה, כי גם לחכמים יש יצר הרע, ואולי אפילו עוד יותר, והם יכולים לקחת את החוכמה והכוחות הגדולים לטומאה, לתאוות ולסיפוק רצונות נמוכים במקום להבין מה רצון הא-לוה, מה הקב"ה רוצה מאיתנו בעולם הזה.

לאחר מכן בלעם מכה את האתון שלוש רגלים, והקב"ה פותח את פי האתון והיא מתחילה לדבר אל בלעם:

שימו לב, הוא אמר שאם זה רע בעיני הקב"ה הוא מוכן לשוב, הוא מוכן לחזור לדרך הישר. אך מכיוון שתאוותו סנוורה אותו, הוא לא הבין שרצון ה' שהוא ישוב, שרצון ה' שלא יעשה את זה, וכך פספס את התשובה.

בסוף הוא ניסה לקלל, לדבר סרה, למצוא פגמים, למצוא חסרונות, והגישה השלילית הזאת, העין הרעה הזאת, מראה את הגישה של בלעם הרשע, שמלכתחילה הוא לא חיפש טוב, הוא לא חיפש איך לעשות טוב, אם הוא היה מחפש לעשות טוב הוא היה מבין שזה לא טוב, זה רע, ובעצם אין כזה דבר עין רעה, שהרי המציאות הכללית היא טובה, ואם אתה בכל זאת בעל עין רעה יש שתי אפשרויות, או שאתה טיפש או שאתה עוצם עיניים בכוונה. אלו שתי האפשרויות, וחבל להיות מתלמידי בלעם הרשע.

בסופו של דבר ניסה בלעם לקלל, ומפיו יצאו ברכות.

אבל איך...?

הוא כיוון לרעה...

הקב"ה הראה פה דרך מיוחדת, של "נהפוך הוא", שבה דווקא אותו אחד עם עין רעה, שרצה לקלל, הוא זה שבירך. הכוחות שהלכו לרע עכשיו הלכו לטוב. רואים פה שבסופו של דבר האדם יכול לבחור בחירה חופשית ברע, אך זה מטומטם, זה להתכחש לא-לוה שהוא אינסוף, בסופו של דבר רצונך מתבטל לרצונו, אז עדיף כבר לרצות אותו ולקבל שכר ולא עונש, כי אין לך סיכוי מול הקב"ה במלחמה הזאת, והקב"ה דווקא מציע לעזור לך, אם רק תסכים לקבל ותהיה מוכן מספיק לקבלת השפע.

אז קודם כל, לשמוע, אפילו לאתון. אולי יש לה משהו ללמד אותנו או איזה משהו חכם לומר שהיא ראתה ואנחנו לא שמנו לב, מזחיחות דעתינו, ודווקא היא, שהייתה למטה, ראתה ואנחנו פספסנו.

ואחרי זה, לראות, לא לפספס דברים שאנחנו רואים ולא להיות עיוורים או לעשות עצמינו כעיוורים, סתם חבל.

הפוטניציאל שלנו כ"כ אדיר, חבל לקחת אותו דווקא למקומות נמוכים ולהיות שפלים מהבהמה, אפשר להתעלות כ"כ הרבה רמות מעל.

שנזכה...!

חתונה. כרגיל. אירוע שבו כל דבר חי גואה לך מול הפרצוף עד שאתה משתכר. ממה? אף פעם לא ידעתי להסביר. מין תערובת של תחושות של חברות נאמנה, אופטימיות, אהבה פשוטה, של חיים, שהם הרצון, שהוא לחיות. והרצון הזה, שברגע מסוים כשאני נסחף בריקודים, כל פעם מחדש, הוא מתעורר לפתע, ואני כל כך שמח פתאום, וממחר אני כבר יוצר וחבר יותר טוב ולומד כמה דברים חדשים, וכמובן שהתשובה לשאלת חיי היא לנגן בלהקת חתונות, וכמה שזה ממכר, והאם זה בכלל בריא לי להיות בדבר הכל כך עוצמתי הזה כעובד של קבע ותלוש?
הולך לשירותים... הראש עדיין מסתובב...
חוזר לרחבת הריקודים. עכשיו הזמר עבר לטראנס בייצור מקומי, וכל החברים מתפרעים על המגרש ביחידים ובזוגות, ופתאום אני מרגיש לא שייך, קצת לא מתאים לי שאמא שלי תראה אותי מתפרע ככה.
האדרנלין יורד.
בורח.
וגם אני רוצה לברוח. הפלאפון פתאום נזכר שהוא בכיס, וכל בס שולח את ידי לבדוק האם היתה זו הודעה דחופה כמובן.
זרות.
ופתאום הידיים מחפשות התעסקות, ולמה אני כל כך שונה, ורק אני לא נהנה, ובטח הורס לכולם את החגיגה, עומד ככה באמצע, לבד, בפרצוף חתום, אבל ממש חתום.
ואולי עדיף שפשוט אלך משם? זה לא מתאים לי, זה באמת לא אני, אני אדם של שגרה, אני צריך את השקט שלי, אני.
אני הולך. לא יודע לאן. פשוט בבדידות הזו להמשיך לעמוד גולם ולצפות נותן דרור ליותר מדי מחשבות דיכאון וליותר מדי עיניים להינעץ לי בגב. ובפרצוף.
הכל בסדר, אני אגיע הביתה עוד מעט, אומר לעצמי, שם אחזור להתעסק מיד בדברים שבאמת עושים לי טוב. ומהמחבוא בשירותים אני שומע שני חברה צועקים ברמקול ביחד עם הזמר, ופלאשבקים של יצירה ביחד עם חבר בגיל 16 עומדים להכריע אותי ולהפיל אותי לגל דיכאון כי אני נזכר מה באמת עושה לי טוב. והערגה פתאום לשנים האלו, ולמה זה קורה לי בכל חתונה? זה קורה לכולם? אני רוצה לצאת ולשאול מישהו - גם אתה סובל מפרצי נוסטלגיה בחתונות? והפרצוף שאני מדמיין מיד - תן להנות אחי. אל תהרוס.
וזה מתכווץ יותר עמוק. והנוסטלגיה - היא לא סתם. היא יותר בכיוון של ערגה, של תחושה שאז היה טוב והיום לא, ולמה אני לא יכול לעשות את זה גם עכשיו.

ולצאת. והידיים בכיסים, וה"ראש ישר לא להסתכל אחורה". והתחושה שזהו, יצאתי מהעולם הקסום הזה, מלא האנרגיות והפוטנציאל, חזרה לעולם שלי, מלא כעסים ואפרורי.
בפה טעם של החמצה. יכלתי להיות כה משוחרר, זורם, שהאירוע הזה יהיה כל כך מהנה, ולא יותיר טעם כה מר.
ובכלל - מה נכון? מי אני באמת? בחלקה הראשון של החתונה - או השני? וכבר רואה בעיני רוחי את כל המגיבים החמודים שאומרים שודאי שהראשון, כל אלה שאוהבים לדבר על כוח הרצון, ועל השינוי, ותשתחרר ומה בכלל מגביל אותך, לך בכוחך זה והושעת את עם ישראל, או את עצמך לפחות.

בחוץ. אוויר קריר מרפה את הגוף. פעם לא היה גם החלק ראשון של החתונה. זו מחשבה מרגיעה.

"לפחות יש קרב, לפחות יש מים
פעם היה רק בור
לילה כיום יאיר"

הצטרפות דרכי בפרטי. **שיחה אישית בלבד**

בואו בשמחה! קבוצה שווה לאללה🥳🥳🥳🥳

"למות זה כואב?!"
דבר לא הכין אותה לשאלה הזאת, שאלה שניבטה מתוך עיניו של ילד קטן ותכול עיינים, הילד שלה.
"אמא, למות זה כואב?!" הוא שאל בשנית כשראה שהיא לא עונה.
היא הביטה בו, ילד בן חמש בסך הכל שכבר עבר כל כך הרבה בחייו הקצרים.
שוכב לו במיטתו בבית החולים, מלופף צינורות מכל עבר. מחלת הסרטן שקיננה זמן רב בגופו החלה לתקוף בעוצמה לפני כחודש, זה החל עם כאבים חוזרים ונשנים שחזרו על עצמם יום אחרי יום ונפתרו על ידי רופא המשפחה ב"זאת רק שפעת קלה" עם המלצה למנוחה ואקמולי.
אך ליבה- לב אם אמר לי כי משהו רוחש מתחת לפני השטח ורק מחכה לשעתו לפרוץ באחת לחייהם. היא לא האמינה כמה שהיא צדקה.
זה החל בהקאות בלתי פוסקות באמצע הלילה, תמר העירה אותה בצעקות "אמא, מלאכי לא נושם" כשהגיע לחדרו ראתה אותה מתבוסס בשלולית קיא, כחול כולו וכמעט לא נושם.
תוך כדי שהיא צועקת לתמר להתקשר לאמבולנס החלה היא לבצוע בו החייאה.
האמבולנס הגיע ביללת סירנה מבשרת רעות היא ראתה את הפראמדיקים שועטים אל הבית והיא צעקה אליהם "הוא לא נושם, מלאכי לא נושם" הם החלו לבצע בו החייאה מסיבית תוך כדי שהם מכניסים אותו לאמבולנס ומשם הם נסעו לביץ החולים.
ועתה כבר שלשה חודשים שהם כאן, נעים בין תקווה לייאוש ושאלה אחת של ילד קטן ששואל על כל העולם, שואל על הצדק ועל אלוהים, על נסתרות ועל לבטים, ילד קטן שמחפש תשובות לשאלות שאין להם תשובה.
היא אגרה את אחרון כחותיה וענתה לו "כשמתים חוזרים להתחלה, חוזרים למקור אל אבא שמלטף ומגונן עליך, מגיעים לעולם שאין בו כאב רוע או הסתר מגיעים לעולם שבו הכל נפלא וזוהר.
הוא הביט בה, דמעות נוצצות בזוית עיניו וכשלחש לה "אני אוהב אותך אמא, אני אתגעגע אליך" ידעה היא שאלו רגעיו האחרונים.
כשרכנה לנשק אותו בפעם האחרונה כבר היה מאוחר מידי.
ילד קטן עצם את עיניו בפעם האחרונה כששאלתו מוסיפה עוד להדהד בחלל
עולה וצוברת תאוצה משל הייתה כציפור כנף שאין לה סוף ואין לה התחלה
"למות זה כואב?"

*אתגר כתיבה מיוחד לטו באב:*
כתבו מהי "אהבה" עבורכם/ן

הם רודפים אותי בעבותות מחשבה
כל שביקשתי
מקלט קטן של
רגש אש ואהבה
חומת בריחות לבנות לי בית ומגן
הם רודפים אותי
בכעסם המתגבר

גלים שוצפים וסוערים בפחד
ליבי משתולל וטובע,
נאבק וגווע.
בולע מים כאב ושתיקות
לא לחשוב לא לדבר לא,
להיות.

הם רודפים אותי במוסר צולע
היגיון מצומצם וסיסמאות
הם רודפים אותי בבכיים הכנוע
בבדידותם, ובאלף שירים אלמים

לא מצאו המילים דרך לטפטף בי נחמה
לכסות על ההרס המשתולל בקרבי
לכסות פשעיהם באהבתי
לכסות אהבתי בפשעיהם

כל חפצי
להסיר, לחשוף, לשחרר
להתקרב עד כלות
עד קץ
עד שיאחו החתכים, ירפאו הכאבים
עד שתבקע החומה,
יכתבו השירים
ינגנו הכלים ושלווה תתהלך בי

אולי יהיה מותר
לי
יום אחד

הָאַהֲבָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי
דּוֹלֶקֶת
הַפְּעִימָה שֶׁבַּלֵּב
מְדַלֶּגֶת
כְּמַרְאֵה הַבָּזָק
זָרַעְתָּ בִּי אוֹר
הָיִיתִי יֶלֶד בֶּן שְׁמוֹנֶה
וְהַזֶּרַע קָטָן וּבְלִי גְּבוּל
יָדַעְתִּי אוֹתוֹ
כָּמַהְתִּי אֵלָיו.
וּבַשָּׁעוֹת שֶׁל תֹּהוּ
כְּשֶׁהַשַּׁעַר נִנְעַל
הִתְפַּלַּלְתִּי כָּל כָּךְ
תַּדְלִיק אוֹתוֹ
שֶׁלֹּא אֶתְפּוֹצֵץ
תַּזְרִיחַ אוֹתוֹ
בְּסוּפֶּר נוֹבָה מְשֻׁגַּעַת
שֶׁלֹּא אֶתְפָּרֵק
עָבְרוּ הַשָּׁנִים
מַה יָּקָר חַסְדְּךָ אֱ-לֹהִים.