אני מחפשת מונולג (עדיף של בת) באורך שתיים שלוש דקות בשביל אודישן, ישמצב מישו פה כתב או שיש לו משו בסגנון?

תודה (:

מחכה לאוטובוס. פותח ספר וקורא. אותיות יפות, בוהקות ומבריקות, מובלטות כאלו, מעביר עליהן את היד. תחושת נוסטלגיה מציפה אותי. תמיד הספרים שאהבתי לקרוא הייתי אוהב רק להעביר עליהם את היד ולהרגיש את האותיות, ככה משכו אותי הספרים מגיל קטן. טריק שיווקי שעבד עליי בתור ילד קטן, אין מה לעשות...הציורים הנחמדים שהיו מעטרים את הספר והכריכה המובלטת עם הציורים. וואו, אילו זכרונות. ועכשיו איזה תענוג לקרוא ספרים, אבל אני כבר לא צריך את הגימיקים האלו שימשכו אותי, אני לא ילד קטן. אני נהנה מהקריאה עצמה, מספיק לי טקסט עם גופן סטנדרטי, לא צריך ציורים מושכי עיניים או ספר עם כריכה מיוחדת. עולה לאוטובוס. שם שירים. "ישי ריבו". לא, מעביר. "שולי רנד". לא, מעביר. וכו'...וכו'...עד שנעצרתי על שיר. וואו, איזה שיר. זמר ילדות שהייתי שומע שירים שלו ברכב. זוכר מאז את השירים שלו בע"פ, למרות שעברו הרבה שנים, ואז כשמצאתי פעם אחת ביוטיוב את השירים שלו הורדתי אותם לפלאפון. וואו, איזו נוסטלגיה. זוכר את הנסיעות כשהייתי קטן והיינו שמים את הדיסק עם השירים שלו ברכב ושומעים כל הנסיעה והייתי שר ביחד עם הזמר בקול הגבוה שהיה לי כשהייתי ילד קטן והנוף היפה של יהודה ושומרון היה חולף לידינו כשאנחנו נוסעים במהירות גבוהה. וואו, איזו נוסטלגיה. ירדתי בתחנה המיועדת, הבית של סבא וסבתא שלי. תמיד אני אוהב לבוא לסבא וסבתא, עוטפים ומרעיפים באהבה, אחלה מזג אוויר, אחלה אוכל, בית יפה וגדול עם מקום לכולם, מושלם. בדרך לבית שלהם עובר דרך כל מיני נקודות, הנה הגן משחקים שהיינו משחקים כשהיינו קטנים, הנה, שם עשינו "מחנה". והנה המשפחה הזאת שהיינו חברים שלה והתארחנו אחד אצל השנייה כמה פעמים, היה ממש כיף איתם. והנה הבית-כנסת שהתפללנו שם, אני זוכר את התפילות המרוממות, ואת הסבא שחילק לכולם סוכריות. הנה המכולת שהיינו קונים קרטיבים בקיץ. כמה זכרונות. הרוח נושבת על פניי, מלטפת אותם בקרירות ובנעימות הרצויה. הלכתי לטבול במקווה. יצאתי. וואו, איזו טהרה...!! איזו פשיטות...!! ראיתי את מי שלימד אותי לקרוא בתורה בגיל קטן חולף על פניי ברחוב, אמרתי לו שלום. איזו קדושה, מריח את קדושת השבת המתקרבת ובאה...! מכין את הבית, רוחץ את הקטנים, עורך את השולחן, מביא חלות וקצת מבשל מה שאפשר. סיימנו את כל ההכנות של שבת בזמן, ב"ה. להיכנס לתוך שבת מתוך שמחה ועונג. אפילו לא הפריע לי שלא אכלתי מאז ארוחת בוקר. לא נורא. הלכתי לבית-כנסת. וואו, אילו מנגינות, אני זוכר אותן מאז שהייתי קטן. והמאווררים שהיו תלויים על העמודים והמושבים השמורים של סבא בדיוק ליד הבמה. איזו נוסטלגיה. נכנס בהתלהבות ובדביקות לשירים, כמו אז. כשחזרתי עם הילדים הרגשתי בעננים, הראש שלי היה אי שם למעלה בעולמות עליונים, מהרהר. ופתאום אמרתי לילדים שלי: איזה כיף לכם, אני מקנא בכם. תנצלו כל רגע, תיהנו מכל רגע. הילדים קיבלו את זה כאות להשתולל, והרגעתי אותם ואמרתי להם שאת הקפיצות הם יעשו בקפצובה בקייטנה בחופש, לא עכשיו. הגענו הביתה. השולחן ערוך. הלכתי להביא גביע מהמטבח. הגביע מכסף עם העיטורים והשמות של המלאכים הקדושים שחרוטים על הגביע. וואו. פתחתי את המקרר שהיה על מצב שבת, שולח ידי אל הדלת להביא את המיץ ענבים לקידוש. וכאילו ידי נשלחה אוטומטית הבאתי את היין גם. טוב, נו. מזגתי את המיץ ענבים עד החצי וחצי מילאתי יין. שתיתי עד החצי, רוב היין אני שתיתי. איזה טעם, ממש ישמח לבב אנוש. מיד הבנתי, לא היין ישמח לבב אנוש, אלא ההרגשה החופשית הזאת שהוא מביא. כאילו זורק את האדם לעולמות גבוהים ועליונים שרק הוא והקב"ה נמצאים. כמו ילד קטן שלא חטא. טהור. פותח את פיו, תינוק של בית רבן. קידשתי בכוונה, שרנו זמירות שבת בעריבות ובשמחה, אכלנו מנת דג. וואו, הדג של סבתא, כמה זמן לא טעמתי, תמיד כשהייתי ילד חיכיתי לדג המיוחד של סבתא. אמרתי דבר תורה וב"ה הילדים הקשיבו. כדי שהקשב יישמר גם שילבתי חצי הצגה, עשיתי חיקויים של דמויות מהפרשה, עוררתי את הילדים ושאלתי אותם שאלות. וואו, מה קורה לי, ערבבתי בין פסח לשבת רגילה? טוב, נו, לא משנה. נזרום. זימנו ובירכנו. למחרת הלכנו לתפילת שחרית והתפללתי בכוונה יתירה. הגיעה קריאת התורה. עליתי לקרוא בתורה. קראתי. נשמעו קולות "שכוייח" על הקריאה. מוסף. עלה אחד מזקני המקום, עדיין קולו ערב ב"ה. במוסף הגעתי למילים "כבש תמים". רגע. עצרתי. וואו, לא יצא עד עכשיו להתעמק במה שאני אומר כל שבת. כבש תמים...לעולה לה'. הוא שייך לריבונו של עולם, תמים, שלם בדעתו. אין לו דאגות של פרנסה וילדים על הראש, רק העשב שהוא אוכל. איזו תמימות. טוב, החזן התחיל בחזרת הש"ץ סלסל בקולו הנעים. מנגינות ישנות ועתיקות שרנו. איך מחזיר אותי אחורה בשנים. מגיע סוף התפילה. עולה ילד לשיר אנעים זמירות. וואו, איזה טון גבוה, ואיזה קול יפה. וואו, מזכיר לי את עצמי. באתי בעצמי ואמרתי לו "יישר כוח" וגם לאביו אמרתי "כל הכבוד לבן שלך, יישר כוח". חזרנו לבית, בדרך אחת המבוגרות מעזרת הנשים אמרה לי שהיא מאוד נהנתה מהקריאה שלי, זוכרת אותי קטן כששרתי אנעים זמירות, ועכשיו קורא בתורה כ"כ יפה. "תודה רבה, גברת כהן. שבת שלום. שתזכו לרוות נחת מהנכדים". טוב, ממשיכים הביתה. סעודת שבת עם כל המשפחה, מתפתח דיון בשולחן. הטונים קצת עולים, ואני כשלא אמרתי לפני כן כלום אומר פתאום: "תפסיקו, תראו את הילדים הקטנים יושבים בשקט ומשחקים או אוכלים". כמה שניות של שתיקה, ואמא שלי (סבתא) אומרת: אני חושבת שהוא צודקת. איזהו חכם הלומד מכל אדם. אפשר ללמוד אפילו מהילדים החמודים שלנו. וכאילו כדי להדגים מרימה אחת מהילדות הקטנות, בת שנתיים, ושואלת אותה: "נכון אני צודקת?" ומדגדגת אותה והיא אומרת כן בקול מתוק ומצחקקת. יופי, דבריי התקבלו ברוח טובה ולא סתם צחקו. הלכתי עם הילדים אחרי מנחה לתהילים. וואו, איזו זכרונות, אני זוכר שתמיד השתדלתי להגיד תהילים הכי בקול ויפה כדי לקבל את ההפתעות שהיינו מקבלים אחרי התהלים. נשאר קצת בסלון לקרוא עלונים, והקטנים קצת השתוללו ועשו בלאגן, וקצת הרמתי את הקול שלי עליהם שיהיו בשקט ויתנו לקרוא בשקט. הולך לישון שנ"צ מהורהר. נרדם בסופו של דבר. קם, מארגן סעודה שלישית לי ולילדים. נוטל ידיים ומחכה שכולם ייטלו ואוכל לעשות "המוציא". הילדים מתחילים לשוחח בשפת ה"אמממ....". גערתי בהם והם השתתקו. בירכתי "המוציא" וחילקתי לכל הילדים חתיכות חלה ע"פ סדר הגילאים. רבו כי אחד לקח לפני השני. אמרתי להם "אל תריבו, תפסיקו להתנהג כך". שרנו שירי סעודה שלישית בקול, הפעם הילדים לא הצטרפו חוץ מהגדול שתמיד מצטרף ואוהב לשיר שירי סעודה שלישית. במוצ"ש ארזנו את כל התיקים וחזרנו. אני שם רדיו ושמו שם שיר חסידי שאני אוהב. הילד הקטן התחיל לבכות מאחורה. "ששש, אין לך מה לבכות, מתוק. החיים תותים". וואו, חשבתי לעצמי, דווקא הבכי הזה בלי סיבה מראה על הפשיטות והתמימות, שהוא יכול פשוט לבכות, לא צריך משהו שיטלטל אותו, פשוט ככה בכי קורע לב ופשוט, בלי סיבוכי החיים. נתתי לו משהו לשחק איתו ואמרתי לקטן לשחק איתו, הם שיחקו יפה ביחד, מתוקים. הגענו הביתה, השכבתי את הקטנים לישון. סיפרתי להם סיפור לפני השינה, כמו שאבא שלי היה נוהג לספר לנו כל מיני סיפורים לפני השינה. אחרי זה אמרתי איתם "המלאך הגואל אותי". אילו מילים, מילים שפשוט קולעות ללב, במיוחד כשהילד המתוק הקטן שר את "המלאך הגואל" יפה בקולו המלאכי. טוב, אמרתי להם "לילה טוב" נישקתי אותם ויצאתי מהחדר. שכבתי במיטה, מהרהר. אז מה זה אומר להיות ילד קטן? להיות משוחרר מהמוסכמות והסטיגמות, לעשות את מה שצריך בלי לחשוב. להיות משוחרר מהציפיות והכבלים, לחלום ולהעז כמה שרק הדמיון מרשה. להיות טהור ותמים, להוציא רגשות בצורה ישירה ואמיתית והכי כנה שיש. להתפלל ולהידבק בו יתברך באמת, בלי מחשבות מפריעות. לצחוק צחוק טהור, כי החיים פשוט טובים, אין שמחה גדולה מלהיות יהודי. ולבכות, לבכות מעומק הלב, כי הקב"ה אוהב לב דכא ונשבר. וכמו שהילד הקטן משתעשע במשחק, פשוט צוחק ומשתעשע בלי אף סיבה, כך אנחנו צריכים לאהוב את התורה ולהשתעשע בה, "לולי תורתך שעשועי...". לחיות ערכים, להיות ישרים, דבקים בערכים ובאמת, לסלוד מדברים לא טבעיים ולא נורמלים. לאהוב את התורה, את המתיקות שלה. להיות פשוט בעליונים. מלאך. לפתוח את פיו ולקרוא פסוקים, כאילו אין עונג יותר גדול בעולם, ובמקום לשחק משחק להגיד פסוקים. אין נחת רוח גדולה מזו. ולמרות שלכאורה נראה שהילד הקטן שטחי ומגיע בשביל הממתק או משהו אחר, לא נכון, אתה טועה. הילד מחובר, הילד קשור, זה רק חיצוני, רק מדרבן אותו.

וואו, ממש נולדתי מחדש. תודה לך ריבונו של עולם שטיהרת את ליבי ונתת לי שבת אחת להיזכר מי אני, להחזיר אותי אחורה לזכרונות החיצוניים כביכול, להיזכר בימים הטובים שאין לי בהם חפץ, אבל אני כ"כ מתגעגע וכוסף אליהם. טהרה, שמחה, צחוק, רגש, אהבה. הכל יוצא ונשפך החוצה.

שבת. מעין עולם הבא. פשוט להתענג על זיו השם. כמו ילדים קטנים.

לבקש ממני סליחה?

אל תעורר את זה.

אל.

אני סולח לך. אני סולח. 

לי?!

ואני ממשיכה לכתוב לך

חסרת נשימה.

מחפשת לגעת בעצמי, להכאיב בכוח.

לראות שעדיין משהו פועם שם.

להוריד ממני אותך.

חוטפת כמה שורות מהורהרות

יודעת שלא תקרא בחיים

ועדיין-אני כותבת. כמו חולה בטירוף מדבק.

הכאבת לי כמו שבחיים אף אחד לא הצליח

ונשארת 

שם.

אתה מחכה לי מאחורי הדלת, תמיד.

(רק כי לא נתתי לך את המפתח)

זה לא חיים.

זה לא מתאים

זה לא אני

ולא אתה.

שחרר אותן בשקט 

אני והיא וגם הן ישארו עם כתם אשמה 

ל נ צ ח.

(נכון?)

תמיד נרגיש אשמות

(או לפחות אני)

נדפקת.

מהדהדת המילה בראש.

אני לא רוצה שזה יהיה ככה

זה יוצא ממני בלי שליטה

ולמרות הרצון לשכוח

אותך

זה מתחזק וגורם לי סלידה.

(זה לא אתה)

**

מוקדש לך. ולך ולך ולך.

וגם לי.

כתב צפוף, כתב מחובר

כתב עגול, כתב מהודר

עט שחור, הדיו נוצץ

ססגוני כטווס, על הדף קופץ

גופן מעוצב, גופן פשוט

הכל זה כיסוי, מן כסות

העיקר התוכן, הכוונה

המהות של המילים, הנשמה

גם אחרי שהדפים נשרפים

הכריכות נשמטות ללהבות

עומדים למעלה השרפים

ומלקטים הניצוצות

ניצוצות של אמת, ערכים

ניצוצות של קדושה, טהרה ושמחה

אוספים אותם לכלים, כל דף בכלי שונה

והדף עם הדיו הנוצץ, הבוהק

היו כתובים עליו דברי הבל

מעמידים אותו לפניהם ושואלים אותו

והוא שותק. 

כי עכשיו בעולם האמת, יודע הוא שאין הוא זכאי

עדיף לשתוק ודי.

אז בגלל חוכמתו לוקחים אותו לכלי לא נורא

אך עדיין, לא כמיטב הפאר וההדרה

יושב הוא שם מופנם ושקט

פתאום כבר לא צועק ורוטט

את הדף המקומט, הישן

שניכרים עליו סימני קשקוש

המפורד והגזור

שמים בקופסה מהודרת ושמורה

עם הסבר וחריטה מיוחדת

באותיות מנצנצות נכתב

זו פנייה אישית אל המלך

לכן ראוי להיכתב בזהב

והנה נכנס אחרון

דף קצת קרוע בצדדים

אך מצבו בכי טוב

קצוותיו ישרים וחדים

המלאכים בוחנים היטב

את הדף הנבחן

מה מטרת הכותב

איזה מנגינה ולחן

מן דף ביניים

יצירה בפני עצמה

האדם יראה לעיניים

מחפשים את הנשמה

הביאו לפני הקדוש ברוך הוא

אדון הכל, יודע תעלומות

שיקרא את משמעות הכתב

ויגלה את המשמעויות הנעלמות

אמר הקב"ה, שימו אותו לפניי

ממש מתחת לכסא הכבוד

את הדף בחנו עיניי

וזה משהו נסתר, סוד

שאלו המלאכים את הקב"ה

חפצים אנו לדעת את רז המכתב

מה מצא מלוא כל הארץ כבודו

שזה המכתב בעיניו ייטב?

אמר להם ריבונו של עולם

נפש סוערת ולב נשבר אני אוהב

אשר את יגונה וצערה שופכת לפניי

כל המיחוש, הצער, והכאב

זה בא מהשמים, מלפניי

וכאשר האדם מבין שזה בא ממנו

שהוא חפץ שהאדם יזכור את בוראו

את כל שיחו, מחשבותיו ויגונו

ישפוך לפניי, ויזכה להתקרב ליוצרו

לב דכא ונשבר

נפש נאנחה

פנימיותו של האדם

הקב"ה צרְךָ

ואם אדם עליו ישען

יתן עליו מבטחו

הוא צור ישראל, מגן

בורא נפשו של האדם ורוחו

ואותו מכתב קצת קרוע

שנכתב באותיות זעירות

ואע"פ שזה קצת מבולגן ופרוע

אותיות אלו אותיות מאירות

כי את נפשו של האדם הן מראות

את פנימיותו ותוכו

בוהקות הן באורות

שנכתבו בנפשו ובדמו

הקריבו לפניי קרבנות

כך אמר ה'

ואז אמר ישעיהו

למה לי רוב זבחיכם

החפץ לה' בעולות?

אם באלים ופרים?

רוצה שנשים נפשינו בכפינו

וראשינו אליו נרים

שנקשיב לקולה של הנשמה

אל זעקתה ותביעתה

אל הבשר שלה' כמהּ

ואל ההשתדלות המועטה

נשמתינו צמאה

לא רוותה די צרכה

רוצה לשתות מבאר מים חיים

מן התורה הקדושה

מהבאר אנחנו צריכים לדלות

לשלוח ידינו כמה שאנו יכולים

והוא כבר יאריך שנוכל למלאת

ונהיה יותר רוחניים ונעלים

שנזכה להרבות בקדושה

לתת ליבנו על זה

וכל הרוע והרשע

ייעלמו כשבשכינה נחזה...!!

הולך. מדבר עם חברים. גם בטבע הולך עם בוקסה ושירים. בנסיעות עם אוזניות. השירים מחזקים, נותנים לי רוגע ושלווה. נמצא עם המשפחה, דיבורים, משחקי קופסה, משימות, מפגשים, ארוחות, אטרקציות משותפות. צעקות, דיבורים, שירים בפול ווליום או בקצת פחות. מואזין צורח עד לב השמים, חזן בבית הכנסת מגביה קולו, זמירות שבת, שירי שבת בבית-כנסת משותפים. ריקודים ושירים, פיוטים וסלסולים. הופעות, מפגשים עם חברים, שיעורי תורה.

כל השבוע עבר. הגיע יום שישי. עזרתי בבית, הלכתי למקווה לטבול וגם על הדרך את הסיר החדש שקנו. יצאתי למאפייה, קניתי חלות, עברתי וקניתי פיצוחים לשבת, שיהיה לג'עלה. התקשרתי לכמה חברים, סיכמנו דברים, קבעתי עונג שבת עם החבר'ה, קניתי כיבוד, הזמנתי מישהו שידבר. תפילה מרוממת, הספקתי להגיע בזמן לתפילה וגם הספקתי להגיד שלושה פרקים משיר השירים. קבלת שבת מרוממת, ערבית עצמה ב"ה גם כן, תענוג אמיתי. אחרי זה סעודה מענגת, זמירות שבת, דבר תורה מעניין. אחרי זה החבר'ה הגיעו לעונג שבת, היה מעניין הדבר תורה שהרב דיבר, דיברנו עם החבר'ה והיה נחמד ביותר. פתחתי איזה ספר ונרדמתי על הספה, לא הספקתי ללמוד ממנו הרבה.

שבת טובה, ב"ה. מוצ"ש כדורסל עם החבר'ה, כרגיל. סיימנו את המשחק, נפרדתי מהחבר'ה בכיף מצלצל והלכנו כל אחד לדרכו.

זמזמתי לעצמי שיר בדרך, ופתאום המחשבות מתחילות לצוץ. טוב, שיניתי מסלול והלכתי לפינה הקבועה שלי, איזה ספסל בפינה נסתרת מאחורי הגן משחקים שאני יכול לשבת בשקט ולחשוב. פתאום אין סביבה, אין רעש, אין המולה, הפלאפון עדיין כבוי משבת ב"ה, אין שירים ואין את שאון העיר, כולם כבר במיטה ישנים. מחשבות. חושב איך עבר היום. איפה אני בתוך כל הסיפור הזה של החיים. בסדר, אז עשיתי דברים. גם אפילו הלכתי לקנות דברים לעונג שבת ודיברתי עם רב שיגיע. אבל האם אני סתם חלק מהחבר'ה וסביל, האם אני רק מקשיב לדבר תורה של הרב כ"וורט נחמד"? או שאני גם משתנה, לוקח לחיים שלי ומשפיע? האם אני מחייך מספיק, מדבר מספיק עם אנשים ודואג להם או שסתם מדבר עם חברים כי זה נחמד לדבר עם החבר'ה? האם אני עוזר מכל הלב ומרגיש את המצווה להכין את השבת או שאני עוזר כי זה חלק ממה שצריך לעשות? האם אני עושה את כל מה שאני יכול או שאני זורם ועושה רק מה שאומרים לי? האם אני נוכח בדרך שלי ובמיוחדות שלי או שאני פשוט "זורם עם החיים?". האם אני לומד כמו שצריך וחי את מתיקות התורה ומרגיש שאני מקיים את מצוות לימוד תורה או שאני לומד כי זה מעניין ומסקרן?

נקודה למחשבה.

מגיע במהירות

עוצר בכל מקום
נוסע בזהירות
ומגשים את החלום

מפחד ליפול
מפחד לעוף
לעוף לקרקע
ולעוף על עצמו

רוצה ולא רוצה
לא מנסה
כן מנסה
נכשל
בהווה ובנפעל
מחכה לסוף
ובורח עד אין-סוף

בורח ומדחיק
אבל העולם מצחיק
בלי משים לב
ובלי לערב את הדעת
מחליט להופיע
וכבר בדרך להושיע

אך ארוכה הדרך
והיא כלל לא ברורה
מחכה שמישהו יגיד לו, מישהו ידע
הסוד שבלב.

ריבוי תורה ומעשים טובים ורגשות אשמה מוציאים את האדם מין העולם והרי יש דרך פעולה. אנא פעל לפי ההוראות.
אנשי ה גְּדוּלָה שלנו הלוא מטורפים גמורים היו. דוד ואברהם ומשה ודבורה 
ומרים 
מטורפים גמורים
טהרי פנייך ורקדי. שמחי מכל קצוות ליבך. מהשחור העמוק הכבד ששוקע בך ומקלל אותך השכם והערב. תרקדי את ה טוהר שאת. 
את טהורה
אחת ואחת 
אחת ושניים
אל תקשיבי לקולות מלחיצים 
תהיי מטורפת
תרקדי.
תהיי אש, את אש, אל תנסי לכבות אותך. אל תנסי להקריב אותך על מזבח.
אל תפחדי להיות. (זכרי איפה מקומם של רגשות אשמה) (זכרי  ט ו ה ר)