מכל האנשים בעולם - דווקא אני הולך עם כובע מהבר מצווה.
מכל האנשים בעולם, אני - שקונה נעליים כל חודשיים בגלל הקילוף הבלתי נראה בחרטום, שמגהץ לעצמי חולצות עם קו ישר כמו קו המשווה בשרוול, שכל שערה בפוני שלי עומדת במקומה לאורך כל שעות היממה, דווקא אני נראה בתפילה כמו הקבצן שיעשה סיבוב בסופה תוך מלמול מילות תפילה או בקשת תרומה, אני אף פעם לא יודע לנחש.
איך הגעתי למצב הזה? ידעתי שתשאלו. ובכן, תתפלאו. יש לי פוביה מחנויות כובעים. מה, לא ידעתם שיש כזה דבר? טוב, עכשיו אתם יודעים. כל הסיטואציה של רכישת כובע, גורמת לי לגרד בכל הגוף. מהמבט ה"מבין" של המוכר - "אתה מידה 56" ועד שליפת הכובע מערימה מטופשת של כובעים עקומים.
האמת שהייתי ממשיך לחבוש את הכובע הזה, אם לא דבורה.
מי זו דבורה? ידעתי שתשאלו. דבורה היא הבחורה החמישית שאני יוצא לפגישות איתה, והבחורה הראשונה שאמרה לי "הכובע שלך קטן עליך". היא הסמיקה קלות כשאמרה את זה והוסיפה "סליחה, זה הדבר הראשון שקפץ לי לעין".
הערכתי אותה מאוד על הכנות הזאת, אבל הסמקתי כל כך קשות בעצמי, שלא הצלחתי לומר לה את זה. ועכשיו, דבורה רוצה עוד פגישה.
ובכן, כאן הקונפליקט של הסיפור. אני רוצה את דבורה, דבורה רוצה אותי אבל עם כובע חדש, אני לא רוצה כובע חדש.
"בסדר" אמרתי לשדכנית "נקבע ליום חמישי בצהריים".
זה נתן לי יומיים לפתור את הקונפליקט.
איך פותרים קונפליקט של שבע שנים ביומיים? ידעתי שתשאלו. ובכן, לא היה לי מושג. אז לא עשיתי כלום.
ויום חמישי לא חיכה, הוא פשוט הגיע. וכובע אין. ופוביה יש. וגם דבורה יש.
היא חיכתה לי במקום המפגש, ובעיניה סוד. "אני רוצה שנלך למקום מסויים, תבוא איתי?" כאילו יש לי ברירה.
ניהלנו שיחה נעימה, לא הכרתי את האיזור אבל סמכתי עליה.
למה סמכתי עליה? ידעתי שתשאלו. ובכן, לא ציינתי אבל אני נפגש עם דבורה כבר פגישה שישית, בפגישתנו האחרונה כבר היו רמזים דקים על הבית שנקים יחד. אני חושב שזה נותן מספיק אינדיקציה על האדם שאיתי.
"זה פה" היא אומרת בשקט ופותחת דלת ברזל חורקת.
ריח חריף עומד באויר, כמו באיזור תעשיה. "בוא, תיכנס, רק סבא שלי ואחי פה". אחי? סבא? משהו לא מריח לי. ממתי מערבים משפחה לפני שסוגרים? מישהו עושה עלי אמבוש.
הצצה קטנה אל החדר גילתה לי את גודל הצרה.
כובעים.
כובעים, כובעים בכל מקום. מהרצפה ועד מה שנראה כמו צינורות אלומיניום של מזגן.
כובעים בכל הצבעים והצורות. לגברים נשים וטף.
עיני הפעורות באימה כנראה הבהילו את דבורה, כי היא שאלה "אתה בסדר?" במין מבט מוזר ולא מבין.
"אני... אני... כן" גמגמתי. "חשבתי שהדברים די סגורים בינינו" אמרה והשפילה עיניים.
"הכובעים..." אמרתי ברעד. "כן" אמרה "סבא שלי כובען, בוא".
היא נכנסה אל מין מסדרון מואר קלושות, בקצהו נראה חדר בגודל בינוני.
מה קורה פה? המוח שלי צלצל בכל הפעמונים שברשותו. אבל רגלי הוליכו אותי אחריה כמכושף.
הדבר הראשון שראיתי היה - עיניים. עיניים טובות, תכולות כמו של דבורה, מעל משקפיים גדולות.
"סבא, באתי עם יעקב" היא דיברה ממש אל תוך האוזן שלו, ועכשיו העיניים הסתכלו עלי. "שלום" אמרתי, והושטתי יד. הוא ניגב את ידיו בסמרטוט שראה ימים יפים יותר, ולחץ את ידי. "בחור'ל, מה אתה לומד?" שאל. "נדרים" עניתי. "תלמיד חכם, דבוירל'ה. זכית" הוא אמר ועיניו הוארו.
"בוא תשמע משהו מכובען זקן, 98 אחוזים מהכובעים יתאימו ל98 אחוזים מהאנשים, וגם הכובע הקשה ביותר, בסוף מתרכך. הכל שאלה של רצון. שיהיה בשעה טובה, דבוירל'ה".
מהביקור הזה במפעל הכובעים יצאתי עם אישה חדשה, מסר לחיים וכובע חדש.
